עברתי דירה! בואו לבקר אותי בוורדפרס

אחרי שכל העניינים הוסדרו ביני ובין אלוהיהם של האינטרנט - חשבתי להודיע גם פה:

זה כבר כמה זמן שדירתי הזאת הישנה בבלוגר - ישתבח שמו לעד - הפכה להיות קטנה על חיי וקיומי המתפתח והולך לו. אז פתחתי לי סניף וורדפרסי כשר למהדרין ובו כל הבלוג הזה כולו, ועוד.

אז לכל המתפלאים על עדכוניו הלא קיימים בתכלס של הבלוג הנוכחי, דעו לכם שהבלוג הזה חי, בועט ונושם בוורדפרס - שיחיה גם יחיה.

הנה - הכתובת המעודכנת והמתפתלת לה:

Life? It's Complicated...

ובצידו של השינוי הזה, גם נפתח לו דף פייסבוק חשוב המכיל את רשומות הוורדפרס וגם קטנות שכאלו, שממש כדאי לבחון אותם שם.

הנה - זו כתובת הפייס:

Facebook - Life? It's complicated...

חלומות של אחדות על מצע של קינוח כשר

לפני כמה ימים החלטנו שזהו זה, מוכרחים. פשוט מוכרחים לעשות מעשה. הזמנים קשים והאווירה הכללית תמיד לחוצה מסביב ולא ניתן עוד להתעלם מקמטי הזמן הנותנים את אותותיהם בלבבות שלנו. של כולנו. בבוקר אמצע השבוע ההוא צלצל הנייד באמצע משהו בלתי חשוב בעבודה, ואישתי בישרה לי שהיא זה עתה שוחחה עם הבייביסיטרית ושערבו של יום חמישי הקרוב הוא כל כולו שלנו.

ללמוד ביחד. אבל ממש ביחד.
באדיבות: http://www.inn.co.il/News/News.aspx/263255

הטבעונות - דיון פתוח: (1) התשתית המוסרית

להרחיב את מעגל החמלה אל כל החי כולו

(באדיבות: http://tempepoetry.blogspot.co.il/2011/11/animal-quote-by-w-dayton-wedgefarth.html)

לא באמת הצלחתי עד היום למצוא דיון של ממש בין מצדדיה של תנועה מוסרית זו למתנגדיה; דיון שבו מלבנים סוגיות יסודיות של מוסר [...] דיון מאוזן, שבו דעות מושמעות מתוך מטרה ללמוד את העמדה שכנגד, להבין ולקבל מתוכה את מה שעמדתך שלך, נעדרת

הרשומה שלפניכם היא בקשה להתבוננות מורכבת וחשיבה ביקורתית על טבעונות. כמו נושאים חשובים אחרים אף הטבעונות כתפיסת עולם ראויה לדיון משמעותי ופתוח שאינו מחפש הטיית הלבבות אלא דווקא העלאת השאלות ובירור הדברים. הטבעונות - אחת מהתנועות המוסריות שצברה תאוצה מרשימה בשנים האחרונות - מעסיקה רבים, והרשת כהרגלה גועשת. כולם מלהגים, כולם כותבים וכולם (בעיקר) מתווכחים ולצערנו, לא פעם גם גולשים אל מחוץ לדיון מכובד ואפילו לתופעות מפחידות למדי ולא חסרות דוגמאות מטרידות. אלא שנדמה לי שבשאון הלהג האינטרנטי ורוב הנכתב והנאמר בעניין הטבעוני, העיקר חסר מן הספר.

הרהורים על התפוררות האחווה ועל נדנדה

זה בסוף התפוררות הרצון הטוב. זה מה שזה. אם יש רצון טוב ואוהבים את השני, מפסיקים להתעסק עם לדייק אצלו כל קמט באידאולוגיה.

אני אומר לעצמי בקול רם באחת מההליכות שלי מהעבודה אל ההסעה. אחת מהדרכים שאני הכי נהנה לעשותן, בחיי. לא רק כי כשאני הולך אותה סימן שיום העבודה נגמר ויום ההתפתחות האישית מתחיל, אלא גם כי כשאני הולך אותה אני מספיק סוף סוף לשוחח עם עצמי קצת. ובכל פעם תובנות נהדרות מוצאות אותי שם.

רצון טוב לו היה לנו. לראות את האחר לו ראינו.

(באדיבות: http://www.artclon.com/artist/johannes-lingelbach/)

החופשה של מר גולומונוב - פרק 4

מקום לברוח בו

מאת: יוסי בן עוז.

זהו הפרק השלישי של הציור השחור שמקליד ליבי.

הנה כאן, הפרק הראשון: החופשה של מר גולומונוב - פרק 1

וכאן, הפרק השני: החופשה של מר גולומונוב - פרק 2

וכאן נמצא הפרק השלישי: החופשה של מר גולומונוב - פרק 3

לרגעים, היה חולם עליה בהקיץ. פניה מחייכות אליו חיוך מבין. עיניה מתבוננות בו ולא עליו. ופעמים אחדות היה הוזה אותה תונה איתו אהבים. דימה כיצד היו מפתיעים זה את זו וזו את זה בשבירת הגבולות המהודקים. מרסקים ברוך ובעוז נימוסים קטנים ומזוייפים. רואה כיצד עיניה אורו, כיצד היא מחייכת אליו, כיצד חפצה בו בעזות הזו שהוא לא ידעה מעולם. היו חלומותיו אפופי שחור ומטושטשים. היה מתבייש בהם מאוד. פעם אחת ניגשה אליו לשאול אותו דבר מה שעה שמלמל את שמה מבלי משים. למזלו הבחין בה רגעים ספורים לפני שאמר את שמה בקול, ועצר עצמו. כמה בודדה הייתה השיחה שלהם אז. כמה טכנוקרטית ואפורה. צל דמותם.

מחר אני מבטיח להיות עצמי

ואז פתאום יצירתיות.

ואז גם פתאום קשב וריכוז בכלל לא נשמע כמו הפרעה. אולי כמו הפרעה למי שלא מתמודד איתך.

ולרגע צבעים ואורות הם עושר ולא עניין להסדיר.

לעבוד על אלף ועוד שני דברים במקביל ולא להתבלבל לשנייה. לדעת שזכרת את זה ממש לפני רגע ועכשיו פתאום... לחפש תשובות. להחביא את עצמך כל יום.

באדיבות: http://zapgraffiti.wordpress.com/tag/adhd-foundation/

מזינים את המפלצת. שלא ייראו מי אני באמת. לדעת המון ולרצות להתפתח תמיד. הברקות בלי סוף. המוח מתפתח לתוך הארות נהדרות עם כל פגישה. לחוות את המציאות ולא לשכלן אותה. בכלל, לשכלן אותה זה עניין שאנחנו לא מסתדרים איתו. אנחנו אנחנו. מופרעי ההקשבה וההתרכזות והריכוזיות וההתקשבות. שיתרכזו אלו שצריכים את זה. אני אומר. וגם כותב את זה.

החופשה של מר גולומונוב - פרק 3

המסע

מאת: יוסי בן עוז.

זהו הפרק השלישי של הציור השחור שמקליד ליבי.

הנה כאן, הפרק הראשון: החופשה של מר גולומונוב - פרק 1

וכאן, הפרק השני: החופשה של מר גולומונוב - פרק 2

מחשבות התערבלו בתוכו עת בהו עיניו על פניה החולפות במהירות של דרך לא מרגשת, מוסע וכבול ברכב ההיסעים הקבוצתיים. מבעד לחלון רווי הטיפות של הרכב הוא לא רואה את הבתים החולפים. את העצים המוריקים את מלוא הדרם אל תוך החורף המיוחל שהאיר כבר פניו סוף סוף, להעירם משנת הקיץ הממיתה כמעט. הוא לא רואה את הילדים על מעברי החציה, את העולם המתעורר לבוקר. רואה הוא כתמים. רואה הוא מבטים עייפים. טיפות על חלון שאינן מרטיבות את הנפש פנימה.

על כסא מרופד ונוח מאוד הוא מניח מעיל ומחברת אחת צהובה ומרופטת נפגשת עם שולחן הדיונים העבות. המסע. יתרונו הלא ניכר של שולחן הדיונים העצום הזה הוא אובדנה של הנראות. התמוססותה של החשיבות העצמית. לתת לאחרים להתנצח על שולחן בלתי חשוב כדי שנפשו תנדוד אל מערומיה של המחשבה. להלבישה מחלפות משתנות. צבעים. אהבות ושנאות... חיים. וכמו מספר לעצמו היה. כמו דובר זעקות קטנות מתוכו במילים שקטות ומבינות. מסדר היה את מחשבותיו לעצמו.

משהו פשוט חייב להיעשות. זהו תמרור אזהרה לכולנו. שתי פרסומות וחזרנו. מחר ב-22:00. הישארו עמנו. אורן שם בדוי.

זה היה בסוף הזית, פינת הרצל בואכה סדום.

"עשיתי משהו לא בסדר?"
"אני לא יודעת. אני צריכה לחשוב על זה. לעכשיו זה נראה לי בסדר. אבל אולי אח"כ אחליט שזה אונס."
"מה?! אונס?! אני לא אנסתי כלום!"
"ראיתי לך את זה בעיניים ישר כשהסתכלת. זה היה בעיניים שלך."

הבט לצדדים. המלחמה היא מכל עבריך. ומחר תזרח השמש ויהיה יותר גרוע

החופשה של מר גולומונוב - פרק 2

גירוד רטוב בודד אחד

מאת: יוסף בן עוז

זהו הפרק השני של הציור השחור שמקליד ליבי. הנה כאן, הפרק הראשון: החופשה של מר גולומונוב - פרק 1

כשהעיניים נפקחות בשורה מעורבת הן מוצאות באור שבחוץ. מחד, יום חדש הוא יום חדש ואולי ישתנה היום מהאתמול הארוך כאורך גלות חייו. מאידך, מדוע שישתנה מאום? כמו סלע עצום ממדים ושחור משחור התיישב על ליבו של גולומונוב מאז שלא בכה בשיחה ההיא. והרי רק לילה אחד חלף עליו ובכל זאת נדמה כאילו נצח. עד היכן המוות הזה שייקרא חיים ממשיך? תָּמַהּ לרגע עוד בטרם שפשף עיניו לקראת הבוקר. כמו מתוך הבלי חלום הלילה הוא היה הוגה בלי קול קרעים קרעים של מה שהותר בנפש. להיות תמיד השני לדוברים. להתנצל תמיד. לא להיישיר מבט. אף פעם לא להיישיר מבט. להאמין שהממונה שלך עשה אותך למה שהינך כעת. להאמין שבעשר אצבעותיו הגואלות קבורים חייך. עתידך. לקבל בהכנעה דברים נבזיים. לצחוק בשפתיים תזזיתיות ובעיניים מתגלגלות במן זיוף מאוס שכזה מבדיחות שמעולם לא התכוונו להיות משהו מצחיק באמת. מה שהכירה נפשו. שלומיאליות רגשית שכשזו. מגושמות חברתית שכזו. ארגונית. לבחוש את הקפה הראשון של הבוקר תוך שמרכל על צוות מחלקת בוחני הביצועים הביולוגיים, השלומיאליים הללו. כמה מצחיקים היו. כמה נחמד שיש לנו את המגושמות הברוכה שלהם שלידה נוכל אנו להיראות כה מקצועיים ומוכשרים. לזייף חיוך של בוקר. ללכת אל מכונת חלוקת דואר הבוקר במרכז החלוקה המנהלתי שבמבנה 16א המרכזי. בכלל ללכת בתוככי המתקן הזה, מבוך הבינוניות הקודר הזה, כולא הלב הזה, המתחפש למקום מלאכה המעסיק אנשים למחייתם. שמא מוטב היה לומר למותם? חיוך עצוב עלה על זווית הפה. האור הארור מבחוץ הקים כבר את כל הרחוב למטה ולא הייתה עוד ברירה אלא לקום בעצמך. מה יפה הוא הביטוי הזה, חשב: 'האור הארור'. הלא כן? מה הולם הוא את היום המאיץ בך לקום אליו. קום מהר, התכונן מהר, רוץ מהר, הגע אל יעדך, סיים מטלותיך, דווח לממוניך, הקפד שעותיך, מלא מחויבויותיך, כלה שארית ימיך. חשיבותו העצמית המופלאה של עכבר המבוכים.

דומה היה כי כל הלילה הוא חלם על זאת. ועכשיו אולי יוכל כבר לבצע. הו התקוות הקטנות של העולם. אולי היום יתחיל בכך. אולי היום ייקבע יתד ראשונה לאחוז בה.

איפה אתה... גבול שלי?

כן אבל אתה מאמין, זה שונה...

מסבירים לי שאבין סוף סוף שאמונה היא סוג של נכות מנטאלית. עכשיו אני מבין, תודה.

לא קל לי אני אומר לך. חיים שלמים לא הייתי זקוק לך בכלל. לא היית חשוב פשוט... אני מקווה שלא תיעלב או משהו זה פשוט כיוון שונה. בחיים שלי, עד לפני כשנתיים שלוש, היית מיותר. הייתי המכסח ב-"ה" הידיעה. ויכוחים אצלי היו עניין של הבאת היריב להכרעה. אם לא בצעקות רמות והעמדה במקום (ככה קוראים לזה?) אז בטריקים שכליים. הייתי עושה ליריבים שלי קאט אנד פייסט משובח לעילא. מוציא את האבסורד שלהם חשוף ומבוהל להשתזף לו בשמש הקופחת והאכזרית של הנוק אאוט המילולי. אוהו כמה הייתי ככה.

על אתיאיזם ועל אמונה

שינוי מרענן: במקום להתווכח, חפש מה בכ"ז נכון ב'טעותו' של השני?

בדרך כלל כשמדברים על אתאיזם ואמונה, מתווכחים. למעשה בד"כ רבים. לו הייתי מקבל חצי שקל על כל פעם שחזיתי בוויכוח שנע בין מצחיק לבין עצוב בין מסנגרי שתי העמדות הייתי היום אדם עשיר. אנו חיים בעידן כזה, עידן שבו הקדמה הטכנולוגית קירבה מיקרופון, חיבור רשת, מסך ומקלדת לפיותיהם של המוני בני אדם בכל העולם. עכשיו, כל זב חוטם ומצורע שמבין משפט וחצי שלמד אתמול יכול לעלות מעל כל במה וירטואלית וללהג כרצונו. האפשרות לעשות משהו, הנגישות הגדולה והעניין הרב המתפתח סביב כל הברברת הזו, מעודד אותה והתוצאה היא שאנו ברברנים גדולים. כולנו.

אבל האמת היא שבוויכוח המוכר הזה יש היבטים מעניינים שפחות נשמעים. הייתי רוצה ברשותכם להביא אותם קצת לקדמת הבמה, ואתם יודעים מה? ולו רק כדי לרענן מעט את האווירה. משהו שונה, מה יש? לא סטנדרטי או כך לפחות אני מקווה.

אז הנה אני. יוסף בן עוז, בן 36 (אבל צעיר לנצח!) שומר תורה ומצוות (עד כמה שידי משגת) מבקש לתת נקודות חיוביות השזורות זו בזו משני הלכי המחשבה שהם בסופו של דבר הדומיננטיים ביותר בעמנו בעת האחרונה. הלכי מחשבה ורוח, המעומתים תדיר זה עם זה במקום להיות שזורים זה בזה לרווחת כולנו. לבטח ניסיון הזוי. תנו מבט.

יש גם טיעונים שפויים?

(באדיבות: http://www.mako.co.il/home-family-kids/education/Article-c4c3d17b5b6e241006.htm)

הלב הפועם של הניהיליזם האנושי: תהומות הרוח של הבלאק מטאל

לפני כשבועיים בערך, הגיעה אלי בדואר חבילה מיוחדת במינה. שלושה כותרים שמזה זמן רב משמשים לי כר פורה להצתת הנפש והדימיון אל תוך מערבולת חושים עזה ומעצימה, המתינו לי בשקט עטופים בקרטון פשוט עם כיתוב באנגלית ובגרמנית המבטיח גדולות.

ביד עדינה החלה מלאכת פתיחת המעטפה הקרטונית השובה בקרבה עולם מרתק, סוף כל סוף יונח אצלי ביד באמת ולא יושמע עוד כגנב בחשיכה וכלאחר יד בין דפי ה-YouTube. לרגע מתלבט האם לפתוח בעדינות או לקרוע את הקופסה באיבחת חרב בשרנית. הוכרעה הכף והבשרניות הקורעת גברה בי, מוציאה חיש קל החוצה את שלושת הכותרים שקניתי. והנה הם בידי.

הכותר שהוא לעניות דעתי אחת מיצירות הבלאק מטאל החשובות והמהפכניות שנעשו בסוגה הזו. יצירה שמציירת בצלילים את העולם הפנימי וכמעט האותנטי ביותר שניתן לדמיין כשאומרים את המילים - Black Metal

בהגיעי אל כרכרת השגרה היומיומית שלי, הנעתי אותה וכמעט מיד פתחתי את מעטה הניילון של הכותר שבו באמת חשקתי. הסיבה שבעטיה יצאתי בכלל למסע הציד ההוא מלכתחילה, שכמעט ורק בגללו ביקשתי להרחיק עד לגרמניה הרחוקה ממני (בכמה מובנים) ולו רק כדי להשיגו. הכותר הכל כך נפלא אך כל כך שנוי במחלוקת בעיקר בגלל מי שיצר אותו: טינופת שהוא ללא כל ספק אישיות נאלחה במיוחד. כותר, ששנים סירבתי להרשות לעצמי להאזין לו בכלל, משקר לעצמי בקביעות שמדובר בעבודה לא רעה אבל לא יותר מזה. למרות שמשמיעה חטופה פה ושם הוא הקסים וגם ריתק אותי מאוד. זה שבעבורו חציתי בסופו של דבר את הקו אדום שלי במודע ובבחירה - ורכשתי אותו.

ומעל כל הנאמר עד כה אולי עוד דבר, אולי החשוב ביותר שרציתי לומר:

"תגיד חמוד, מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול?"

מחשבות חסרות תועלת לחלוטין על קריירה ומהות החיים

משום מה כשאני חופר אחורה בזיכרונות הילדות שלי ומנסה להיזכר בליבת מאוויי הנפש הילדותית שלי, הנפש הזאת הזכה, מהתקופה שלפני עיבוד הזהות ואיבוד הזהות, אני לא מצליח למצוא שום שריד בתשובה שלי אז שרומז שמאוד רציתי לנהל רשימות תיוג של רכבים, ציוד ועובדים לניסוי המערכת השלישי בסדרה שלפני אישור התכן. וחיפשתי הרבה, פייר. אפילו שריד לרצון העז שלי לנהל קובץ כלים ייעודיים לייצור הסדרתי ולבדיקות גמר לפני אספקות ללקוח אני לא מוצא. שלא לדבר על זה שהאקסל תוצאות בחינות בהפלה של כבלי אבטחה לא קיים שם בכלל.

ממש תעלומה.

אז באמת מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול?

באדיבות האתר: http://attractalife.com/home

אני רוצה בלאק מטאל עברי!

אני רוצה בלאק מטאל עברי. אבל עברי אותנטי באמת, אתם שומעים? לא עוד לעיסה מחדש של חומרים ההולמים את הטבעיות הסקנדינבית. לא שהסקנדינביות רעה חלילה, היא נפלאה מאין כמוה, אלא דווקא בגלל שהישראליות נפלאה גם היא ומתאימה לנו יותר. הישראליות הזו, במובנה האוניברסאלי העמוק והחי והנושם והפועם והמבקש עתיד כביר ושעוד לא התחיל לפעול במציאות - צריכה להתבטא דרך המרחב השופע הזה של הבלאק מטאל. אנחנו צריכים ליצור יצירה מקורית ורעננה.

קידום השיח הציבורי בישראל: פרק 3 - שבירת המוחלטות

רשומה קודמת בסדרה: פרק 2 - העמדה העצמית

שורש ראשון: תיקון המידות (המשך)

בפרק 2 של הסדרה התחלנו להגדיר את העמדה העצמית. תכלית ההגדרה של העמדה העצמית הייתה שינוי המיקוד של השיח כולו: לא עוד תחרות הורדות ידיים, לא עוד ניצחון כקריטריון לאמת אלא דיון כתהליך העשרה אישי המחייב פתיחות לשונה כאסטרטגיה.
ברשומה הנוכחית אני מבקש להקנות עוד כלי אחד ועוד תובנה אחת להשלמת הבירור של השורש הראשון - תיקון המידות: הכלי הוא שבירת המוחלטות והתובנה היא הנחת טוב הלב.

כלי שני: לשבור את חומת המוחלטות

תחושת הצדק שלנו היא אחת מאבני היסוד החשובות לנו ביותר כבני אדם לעצב את עצמנו. לייעץ למישהו לפקפק בעצמו מבלי לחוש מוחלטות כלשהי יהיה לגזול ממנו את האופי הבסיסי ביותר שלו, את לשד חייו. ולכן, לא לשם נכון לכוון. נכון אבל, להוסיף פה נדבך. הנדבך הנוסף, התבלין החשוב במרק הזה יהיה ללא ספק ההבנה שמי שמנהל דיון כרגע הוא לא התיאוריה בכבודה ובעצמה, לא תפיסת העולם, לא התורה ולא הפילוסופיה, לא הכפירה ולא האמונה. מי שבאמת מנהל פה את הדיון הזה כעת הוא... אני.

קידום השיח הציבורי בישראל: פרק 2 - העמדה העצמית

רשומה קודמת בסדרה: פרק 1 - הצעה לסדר

שורש ראשון: תיקון המידות

טיפול שורשים

ברשומת הפתיחה הצגתי בשמונה סעיפים את מה שלעניות דעתי מהווה קבוצת הבסיס היסודית של שורשי הכשל של הדיון הציבורי בישראל. שמונת היסודות הללו אינם כשלים כשלעצמם אלא יותר עמודי יסוד, עליהן ניתן לבנות דיון תועלתני או כושל, תלוי להיכן לוקחים אותו. אלו הם אם כן שמונת שלבי הסולם שלנו איתם ננסה ברשומות הבאות לעלות אל פסגת ההר שלנו - שיח ציבורי בונה בישראל.

הסדרה המובאת כאן מתמודדת עם הנושא באמצעות ההתמודדות עם הפרטים ולא עם הציבור. כלומר בסדרה זו בכוונתי להתוות תובנות וכלים הנלמדים בצורה הדרגתית לפי הסדר של שמונת השורשים, כדי לאפשר לפרט לנהל דיון בונה בכל סיטואציה שייתקל בה.

קידום השיח הציבורי בישראל: פרק 1 - הצעה לסדר

הרשומה שלפניכם היא רשומה קרובה לרשומה אחרת שלי העוסקת בתוכן של שאלת קיום האל. כאן אני מנסה לדבר על המסגרת של הדיון והצורה שלו. כאן, אני מבקש להקנות לדיון שלנו צורה בונה בניגוד לחיזיון של היום שהינו לדעתי מיצג של תקשורת לקויה להחריד, בלשון המעטה. אני ממשיך את הקו משאלת קיום האל רק כדי לתת לדיון הקשר קונקרטי. כעקרון רבות הן המחלוקות ורבות כמוהן ההזדמנויות לברר את האמת. הזדמנויות שכמעט תמיד אנו מקפידים להחמיצן.

מבין חורבותיו העשנים של שדה הקרב של השיח הציבורי בישראל ניכרים כבר פה ושם פנים עייפות ועיניים טרוטות. אלו הם הלוחמים העייפים. פצעיהם הפתוחים והמדממים אינם מניחים להם עוד לרצות לקחת חלק בוויכוחים הסביבתיים. עד כדי כך נלאתה נפשנו משמוע ומראות עוד מהקשקושים הללו שעיננו מתגלגלות כבמהלך רפלקס רק לשמע הזכרת "דת ומדינה", "שמירת הפסח בציבור", "גיוס בני ישיבות" ושאר פנינות קיומנו, שחשיבותן רבה ובירורן כושל.

החופשה של מר גולומונוב - פרק 1

טיפות על קור החלון

מאת: יוסף בן עוז

אתה אפס. הכל נכון. אין שמץ של הגזמה במלוא חששותיך. תדע לך שהמרוץ שלך אחרי ההצלחה הוא המרוץ שלך אחרי ההצלחה של השקר הכי גדול שלך. כי באמת עמוק בפנים, בלב ליבך, אתה יודע וכנראה שתמיד ידעת... שאתה פשוט כלום.

למעשה, ההצלחות שלך כולן כולן הן הצלחות חלקיות. זאת, חייב אתה להכיר, הגרועה מכולן. אילו לפחות היית קצת לא בכיוון בחלק מהמקרים, אפשר היה עוד לעשות משהו אבל אתה פשוט... ליד. אתה כל הזמן ליד. אתה סוג של נפש דלה ובינונית ובלתי מקורית בעליל. זו, היא תקוות השווא המשלה אותך לחשוב שאתה באמת שווה משהו, אבל אתה לא. אתה מצגת חיה של מגושמות אמיתית. אינך יכול להצליח כאן לעולם. חשוב שתכיר בזה. לא, חשוב שתפנים את זה. למרות, שכנראה לעולם לא תצליח. לא תצליח לא כי אינך מבין מה עליך לעשות... אתה מבין. אתה לא תצליח מכיוון שאתה עסוק כולך בהבל הפנימי שלך. בטוח שיש לך סיכוי. טרוד בניסיון הנואל לבנות את עצמך, להוכיח את עצמך.

התעלומה (המיותרת) של קיום האל

אני לא אמתח אתכם. ברור שיש אלוהים. [...] בעצם: הרי ברור שאין דבר כזה אלוהים. אז אני לא מבין: יש או אין אלוהים? ואחרי הויכוח מה נעשה עם הנתון הזה? כלום. הבעיה היא, ווטסון, בשאלה עצמה.

אני לא אמתח אתכם. ברור שיש אלוהים. מספיק להבין כמה העין האנושית היא מורכבת. איך ייתכן שמורכבות כזו נוצרה כך יש מאין? ואפילו לא יש מעין. הסיכוי הוא כ"כ נמוך שהוא כמעט אפסי. והרי לנו יש מסורת מדור לדור שהכל אמת ונכון, זה הרי לא ניתן לערעור. ואני עוד לא התחלתי לדבר על איך שהתנ"ך מלא צפנים סודיים על העתיד. אוהו. איך יכול להיות שכל זה טעות ומקרה?

לכן אין מנוס מלהודות בכך ואני באמת לא מבין איך אפשר לחשוב אחרת לרגע. הרי ברור שאין דבר כזה אלוהים. חוקי הפיזיקה הם כאלה שניתן להוכיח שאין שום צורך באלוהים כדי שהמציאות תתהווה. והרי ברור שכל הסיפור הזה עם אלוהים התחיל כי בני האדם הקדמונים פשוט לא הבינו למה השמש זורחת אז חיפשו סיבה והמציאו אותו. ועוד לא התחלנו לדבר על כמה סיפורי התנ"ך מלאים סתירות וחסרי כל היגיון, והרי רק מה שהגיוני הוא אמת.

אני מקווה שעכשיו עשיתי לכם קצת סדר.

רגע לפני ההמשך יש לי איזו מילה או שתיים להדגיש לפניכם. המאמר הנוכחי נכתב בשפה קולחת בכוונת מכוון. נטועים ושזורים בו דברים לא קטנים שאין חינם הרב ניכר אולי מבעד לשפה השמחה והדינאמית שבה השתדלתי לעשות שימוש מסיבות השמורות עימי. לא טרחתי להביא במאמרי מקורות אף כי העקרונות החשובים המופיעים בו רובם ככולם אינם משלי אלא למדתי אותם ממורים טובים ונפלאים שזיכני היושב במרומים לפגוש בהם ולטעום מנופת מתיקות שפתותיהם. מורים אלו בין שיהיו שומרי מצוות מסוג אחד ובין שיהיו שומרי מצוות מסוג אחר לימדוני שיעורים שאין דובשם מתמצה בעקרונות אקדמאיים בלבד אלא רובם ככולם היטיבו ללמד גם בין השורות וגם מה שלא נאמר במפורש ועל כך ליבי להם מודה מאוד.

ביער העבות של עצים מדומיינים נבוכים רבים וגם טובים, מפחדים מהצללים אשר אינם כאן ולא היו אף פעם. ואולי אני מדליק עכשיו פנס, ואולי רוצה אני לתת קצת טעם למאכל נפשי שסר ליחו בעקבות מהלומות של מתווכחים על מושג תיאורטי של אלוה שאין לאיש בו הבנה או נועם.

תקווה אני נושא תמיד בלב שדבריי דברי טעם יהיו ולא ייפלו על עורלת אוזניים ולב, ושלפתוח את סגור הפחד המחליא אזכה אני בכל אשר אתן.

במבט אישי - קצת עלי ועל הבלוג הזה

קצת על עצמי

שמי יוסי בן עוז ואני מהנדס אווירונאוטיקה בהשכלתי, מהנדס מערכת במשלח ידי הנוכחי נשוי ואב לארבע. בין קצוות רחוקים אך קרובים אני מתקיים: לימוד התורה מבית מדרשו של הרב אורי עמוס שרקי, אהבת אמת למוזיקה ותרבות אפלה, במיוחד Black Metal אך גם למוזיקה אנדלוסית ויצירות אלקטרוניות מעניינות, תרבויות עתיקות ועכשוויות, נפש האדם, חיבה מיוחדת לחזון הכלל אנושי - מהווים רק מעט מגבולות המרחב הפנימי שלי. ואולי, אולי אני מנסח את עצמי עכשיו. ואולי בכלל אי אפשר.