המסע
מאת: יוסי בן עוז.
זהו הפרק השלישי של הציור השחור שמקליד ליבי.
הנה כאן, הפרק הראשון: החופשה של מר גולומונוב - פרק 1
וכאן, הפרק השני: החופשה של מר גולומונוב - פרק 2
מחשבות התערבלו בתוכו עת בהו עיניו על פניה החולפות במהירות של דרך לא מרגשת, מוסע וכבול ברכב ההיסעים הקבוצתיים. מבעד לחלון רווי הטיפות של הרכב הוא לא רואה את הבתים החולפים. את העצים המוריקים את מלוא הדרם אל תוך החורף המיוחל שהאיר כבר פניו סוף סוף, להעירם משנת הקיץ הממיתה כמעט. הוא לא רואה את הילדים על מעברי החציה, את העולם המתעורר לבוקר. רואה הוא כתמים. רואה הוא מבטים עייפים. טיפות על חלון שאינן מרטיבות את הנפש פנימה.
על כסא מרופד ונוח מאוד הוא מניח מעיל ומחברת אחת צהובה ומרופטת נפגשת עם שולחן הדיונים העבות. המסע. יתרונו הלא ניכר של שולחן הדיונים העצום הזה הוא אובדנה של הנראות. התמוססותה של החשיבות העצמית. לתת לאחרים להתנצח על שולחן בלתי חשוב כדי שנפשו תנדוד אל מערומיה של המחשבה. להלבישה מחלפות משתנות. צבעים. אהבות ושנאות... חיים. וכמו מספר לעצמו היה. כמו דובר זעקות קטנות מתוכו במילים שקטות ומבינות. מסדר היה את מחשבותיו לעצמו.
הזדמנויות נפלאות מקרה בדרכו דיון ההנהלה הזה. הזדמנויות ראויות לכל שבח ללא ספק. כמעט מצדיקות הן את קיומו. הולך לאיבוד בין מספרים חסרי משמעות של פרמטרים חסרי ממשות ותכנונים חסרי אישיות. הולך לאיבוד אל תוך עולם אחר, עולם משלי. עולם לא רועש כל כך. עולם לא מובן כל כך. גם לא לי, למען האמת. בעיקר לא לי, למען האמת. ובאיבוד המציאות המתוק הזה אני מצייר לי כוכב בעט שחור על דף לבן. מסביב הקולות דועכים אבל לא נפסקים והכל נורא חשוב ונורא מסודר ונורא לחוץ. מדי פעם אני נותן מבט חסר התעניינות במי מן הנוכחים, מבט מברר. מבט מוודא. לראות שאין איש שם בחדר הרואה שברחתי ואגב זאת משמר לעצמי צוהר פעוט לרעש הרקע הסובב את נפשי הפורצת אל חירותה, אפילו אם היא פורצת אך לרגעים ספורים. צריך יהיה לתת תשובות לשאלות מטופשות לכשתישאלנה. אני מסדר לעצמי מילוט הגון ומשרבט צבע מילוי שחור משחור לכוכב שלי. והדיון המתנגן לו ברקע עוטף אותך באהבה, ומאפשר לך לנסוע אל תוך עצמך מעט.
במרחבים לבנים מאור אני נוסע. נוסע לי לארץ אחרת, לעולם אחר לגמרי. אני מטייל בעולם שבו הצלילים חשובים יותר מהמילים. שבו אני יכול לומר דברים מהלב. לומר בכנות כל מיני שטויות גמורות. דקלומי תהודה של הנפש הצוננת אל מול חיוורון המוות של חדוות העשייה המזופתת הניבטת כאן מכל עבר ממש. שבו החיוך כמו מספר את מה שהלב מרגיש. אין הוא רק כלי להשיג דבר מה. שבו עיניים לחות מובנות הן מיד. הסטת המבט, הרכנת הראש הקלה שבקלות, עפעוף מסותר המחביא תשוקה רבה. כולם נחווים מיד, נראים מיד. הנפש אינה קבורה שם בגוף בוגדני המשחק את משחק המציאות האפורה ומחביא שמחה רבה בנרתיק של שגרה. בכיס של התעלמות. רציתי לעשות משהו חדש בעולם ומצאתי עצמי עמוס ברשימות אינספור של מלאים משמימים של פריטים חסרי אישיות או תודעה או משמעות. כמלך אסור ברהטים, כבול בשלשלאות הבינוניות אני אזוק באזיקים שאינם יכולים לי.
אבל המספרים אינם מסתדרים!
התפוצצה לפתע צעקה רמה אל החלל. עצרה באחת את הקולות התמהוניים של גולומונוב, משיבתו אל שולחן הדיונים העבות. מבט חטוף אל האולם גילה מחזה סתמי של אחד מפקידי הקניין והאספקות ננזף בעוז אין קץ לו בידי המשנה למנהל הכספים על שאינו עומד בזמנים כלשהם. לא משהו להתפעם ממנו כל כך, חשב. במבט החורך את לובן הדף שממולו ניסה לשוב אל המסע שלו. לצוף עוד קצת בחלל המלל. לא ארכו הדקות ושבה לו שפיותו.
אני מפחד. אני מפחד להודות שאני מעולם לא הייתי חלק מכולכם כי אני מפחד לשמוט את הקרקע מתחת לחיי כעת. מי אוכל להיות? הו התהום של הוודאות. הוודאות הארורה הזו. אין לי דבר זולת מה שהורעבה נפשי לתוכו. מה שעושים פה, מה שחיים פה. אם אכשל מוטב אולי שאשרף לאט. ואם אצליח? שמא אשקע עוד יותר בביצה. מוטב ארקב אל מוות שחור. כמו אסיר של המבוך שלי, עבד של המירוץ שלי, גומע אני בצימאון רגעי תקווה ממעגל הקסמים הממית הזה וקורא להם חיים. מחייך אל השום-דבר המתפתל הזה שעושה אותי למה שאני ומודה שאני עבד. פשוט מאוד עבד. עבד של החיוך המאולץ, של הסיכום המשובט. של הרצון להיות מלך. עבד כי לא ימלוך. של אותה הפסגה, של אותה החרדה. של אותו ההישג הלא נדרש.
אליהו... אליהו.... גולומונוב, אתה איתנו?!
סכין בבשר.
כן בוודאי, סליחה. איבדתי קשב לרגע.
זייף בקול מתון.
תן לנו בבקשה סטאטוס על מצב המלאים לייצור המודול הפלסטי החדש. האם נעמוד בלוחות הזמנים הפעם?
חותכת הסכין את קנה הנשימה. כבמפץ גדול אחד מתרסקת שירת הדמיון אל תוך מאמץ מסואב עתיר מחשבות אחד, לרכז את כל זיכרונותיו לכדי תשובה אחת חשובה. במהירות רצות המחשבות במוחו הסורר, מסרבות להסתדר, להתיישר. להגיד דבר מה הגיוני, בעל משמעות או ענייני. והלא עניין לא היה כאן ואיך יוולד מן האין?
נושא החלקים להרכבה החשמלית עודנו תקוע לצערי. שלחנו מייל בנושא למנהל המשנה וטרם קיבלנו תשובה. יש ביומן פגישה עימו בסופ"ש אני מקווה שנקבל ממנו תשובה ונוכל להתקדם.
אינני יודע איך אפשר להתקדם כך.
רטן לפתע קול מן האגף המזרחי של האולם. היה זה דמפמטי המנהל בייצור.
כמה פעמים עוד נשמע את התירוץ הזה? מנהלת הניסוי פשוט אינה עושה את עבודתה וזה מעכב את הפרויקט כולו!
דמפמטי, הירגע בבקשה. האיש אמר שהוא נפגש איתו בסופ"ש. אליהו, אני מבקש דו"ח עד חמישי אצלי על השולחן. אני מבקש התחייבות יצרן לעמידה בלוחות הזמנים של האספקות כולל מרווח בטחון לתכנית האם. אני ברור?
כמובן.
הלאה. עבור בבקשה לדו"חות של בוחני הביצועים הביולוגיים, אני רוצה לראות אם הייתה התקדמות מהפעם שעברה.
כמו נופל היה לאחוריו, צונח חרש אל משמני כסא מרופד אחד. נבלע בשאון העונג קצת שיכור מעצמו. צלח הוא את משפט עולי הגרדום המנהלי התורן, ועתה? לרגע קט דומה כי לא הכל היה לשווא. לא הכל רע. הנה עמד כגיבור במערכה בחבטת קיר העירנות העמומה, באונס הנפש, בקריעת הלב. בחדות המעש המזוייפת. עמד הוא בגבורה בכל זאת, ואף לא צריך היה להרפות מנסיקת ליבו השדוף אל שגיונותיו הממוקדים.
רגעי שלווה מעטים כאלו היו לו כחבלי האור המעלים אותו מעלה באמת. לפעמים חולם היה שהוא יושב בחדר הישיבות הצוותי אפוף בשמנה וסלתה של כל בכירי וזוטרי ראשי הצוותים ומובילי המחלקות ועיניהם לחות. חיוכם, רפה היה כמבשר אליו מבלי יכולת עוד להסתיר את כמיהת ליבם הפועם להיות איתו. להשתוקק אליו. למוצא פיו מצפים היו. למבטו האבהי והמבין. והוא מחויך היה מתמוגג מנפלאות מתנת החסד הזו שמודה היה כעת שלא היה זכאי לה מעודו. כמה טוב מושפע עלי, אין זאת כי אם בר מזל שבעולם כולו אני. חש בחום עמקי הסרעפת המדגדגת את תוככי הלב מתוך חלל הנפש הבשרית ממש, אינו חפץ עוד לברוח. מספר היה להם על השיר השחור שנכתב בעט בלויה על דף תזכיר עבש. מספר להם איך הוא אוהב להוציא דבש מתוך מילים קרועות שהיה שומע מפה ומשם. איך רוקם הוא בלב אוהב פתקים קמוטים של אהבה אל כל היש, אל כל הנמצא. כמה רוצה הוא בהתעוררות הכל אל מה שאי אפשר שלא יתעוררו הכל אליו ממילא. כמה רוצה היה לתת, להשמיע את קול היצירה הרעננה מאותה הסרעפת המדוגדגת שלו. לשתף את העולם כולו בציפור החירות הזו המבקשת למלא את העולם מאמיתות משק כנפיה בלבבות בני האדם. איך מתוך אפרוריות הסתם הזה, בורא היה שרשראות של אור להלביש את חייו חיים. לתת חיים לכל. לא להיכנע לייאוש, לא לוותר.
היום חשב לכתוב ביתר עוז את אותה התכנית המהוללה שלו אשר לא הצליחה לצאת אל אור היום בעבור דמעה אחת על קצה האף, עט שחור אחד, צרחה כנה אחת והמון טיפות קרות ואדישות. אין זאת כי תכנית שכזו יכולה בהחלט להוות סיום מדהים והולם להטבה הזו שהוטב לנפשו כעת.
עוד גדול היום, ושעות מפרידות בינו ובין תכניתו המיוחלת, אבל נהיר היה לו שלא תוכל להתעכב עימו עוד. אחרי ככלות הכל לא מדובר במשימה כל כך קשה. ייכנע נא העט הסורר כל הזמן אל שגיונות הלב ולו במעט, וייאות לכתוב גם תכנית. תכנית חשובה מאוד. יסודות של מילים שחורות באדמה של דף לבן כדי להגיד בדיוק את מה שצריך כבר לעשות. נראה עכשיו שאין דבר שהוא באמת בלתי אפשרי. מוכרח הוא לנצל את התנופה העזה הזו. היום היה יום טוב, אולי יצליח לחקוק אותו לנצח בספר ימיו.
יפה הכוכב שלך.
כך לפתע. האוויר בורח מהריאות, הדם מהפנים. נלפת הוא פתאום. רגעים קלים עברו עד שהסיט גולומונוב את ראשו באחת למצוא מי הוא זה אשר ראה אותו כשלא היה שם. משהו ליטף בקול המדבר אליו, כמו הבין אותו. הבין אותו באמת. זו, חשב, עוד יותר רוצחת מהידיעה שסתם נחשפה פנימיותו אל מי מן הנוכחים. לו לפחות הייתה כאן הבחנה עיוורת, סתמית שכזו. אבל נדמה פתאום שמישהו באמת רואה אותו עכשיו. שאון הכיסאות המוזזים אחורה העיב על הניסיון לייצב את מחשבתו. דווקא עכשיו המציאות בוגדת שוב. חשב במן רעד רגעי.
אני מצטערת, לא התכוונתי להביך אותך.
לא מובן בכלל מדוע, אבל חולפת הייתה בו חלחלה עתה. לא דמיין שכך יחוש בעת כזו. חלחלה? לא זו הייתה התחושה שסבר שתתעורר דווקא עכשיו. כמו קול הקורא אליו מתוך עולם של זכוכית, והוא שומע אותו. היכן קולות נפשו כעת? מי יצילנו מרגעי הדממה הארוכים?
אההמ...הנה היא לפניו. כלבנה במילואה וכל השאר בכלל לא חשוב. רצה לומר לה דברים רבים. רצה לחייך.
תשובה יפה אליהו. בפעם הבאה תבוא מוכן לדיון אבל. לא הופתעת מהזימון ביומן לפני שלושה ימים אני מניח, כך שלא צריכה הייתה להיות לך בעיה להכין את הדו"ח הזה כבר להיום. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות לא מוכנים בדיון של המנהל, תבין.
... הו, לא, לא לא. כמובן שלא. פשוט הייתי טרוד בדו"ח של...
אני לא מתעניין בתירוצים שלך. פשוט תפנים וזהו. נשוחח אחרי ארוחת הצהרים.
זרק אליו במהירות תוך שצללית דמותו יצאה במהרה את הדלת. ויקטור מילכון. דמותו גוצה וצעירה למדי. כשדון המערות שהועלה למלוכה. במדקרות חדות של מחמאות מהולות בזוהמת הנחש היה ממלא את החלל. מילים שהיה מוציא מפיו, כמו נאנסות היו לזייף דמותן. לומר דברים הפוכים אולי. גם המולת הוויכוח אשר ליוותה את כל ההתחוללות מעוטת העניין שהייתה שם, כבר דעכה אל מחוץ לפתח החדר ועתה הוא נותר בו לבדו. בין האחרונים היה לצאת את חדר הדיונים הגדול.
הלכה.
שקע אל עצמו לאט כשלא הבחין עוד דמותה. אולי מיהרה לעזוב? אולי התחרטה? אולי חשה במגושמות שלי? אולי דברים רבים אחרים. מיותר לנחש כעת. הנה, איננה עוד וזהו. אבל באין ידיעה הכל טירוף בפנים. הכל רווי הצלפות השוט. מחשבות מחשבות אדומות מדם נפש מצולקה. הלכה ולא ראיתי. ולא הבנתי. כמו יד ממששת. הייתה. כמילים האומרות דבר מה בעל ערך. כמו סכין בין חדרי הלב. כמו אוויר. כמו גרדום. כמו האור וגם החושך.
כמוני.
בבית, החלון נתן אור מועט בלבד אל פניו הזקנות של שולחן הכתיבה שלו והדפים הזמינו לסיים את המלאכה שהובטחה. בלי מחשבות רבות מידי, הוא החל לכתוב:
"החופשה של מר גולומונוב".
מעט משעשע היה להתייחס אל עצמו בגוף שלישי. מעט משעשע היה, להתייחס אל עצמו.
מעט משעשע היה להתייחס אל עצמו בגוף שלישי. מעט משעשע היה, להתייחס אל עצמו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה