גירוד רטוב בודד אחד
מאת: יוסף בן עוז
זהו הפרק השני של הציור השחור שמקליד ליבי. הנה כאן, הפרק הראשון: החופשה של מר גולומונוב - פרק 1
כשהעיניים נפקחות בשורה מעורבת הן מוצאות באור שבחוץ. מחד, יום חדש הוא יום חדש ואולי ישתנה היום מהאתמול הארוך כאורך גלות חייו. מאידך, מדוע שישתנה מאום? כמו סלע עצום ממדים ושחור משחור התיישב על ליבו של גולומונוב מאז שלא בכה בשיחה ההיא. והרי רק לילה אחד חלף עליו ובכל זאת נדמה כאילו נצח. עד היכן המוות הזה שייקרא חיים ממשיך? תָּמַהּ לרגע עוד בטרם שפשף עיניו לקראת הבוקר. כמו מתוך הבלי חלום הלילה הוא היה הוגה בלי קול קרעים קרעים של מה שהותר בנפש. להיות תמיד השני לדוברים. להתנצל תמיד. לא להיישיר מבט. אף פעם לא להיישיר מבט. להאמין שהממונה שלך עשה אותך למה שהינך כעת. להאמין שבעשר אצבעותיו הגואלות קבורים חייך. עתידך. לקבל בהכנעה דברים נבזיים. לצחוק בשפתיים תזזיתיות ובעיניים מתגלגלות במן זיוף מאוס שכזה מבדיחות שמעולם לא התכוונו להיות משהו מצחיק באמת. מה שהכירה נפשו. שלומיאליות רגשית שכשזו. מגושמות חברתית שכזו. ארגונית. לבחוש את הקפה הראשון של הבוקר תוך שמרכל על צוות מחלקת בוחני הביצועים הביולוגיים, השלומיאליים הללו. כמה מצחיקים היו. כמה נחמד שיש לנו את המגושמות הברוכה שלהם שלידה נוכל אנו להיראות כה מקצועיים ומוכשרים. לזייף חיוך של בוקר. ללכת אל מכונת חלוקת דואר הבוקר במרכז החלוקה המנהלתי שבמבנה 16א המרכזי. בכלל ללכת בתוככי המתקן הזה, מבוך הבינוניות הקודר הזה, כולא הלב הזה, המתחפש למקום מלאכה המעסיק אנשים למחייתם. שמא מוטב היה לומר למותם? חיוך עצוב עלה על זווית הפה. האור הארור מבחוץ הקים כבר את כל הרחוב למטה ולא הייתה עוד ברירה אלא לקום בעצמך. מה יפה הוא הביטוי הזה, חשב: 'האור הארור'. הלא כן? מה הולם הוא את היום המאיץ בך לקום אליו. קום מהר, התכונן מהר, רוץ מהר, הגע אל יעדך, סיים מטלותיך, דווח לממוניך, הקפד שעותיך, מלא מחויבויותיך, כלה שארית ימיך. חשיבותו העצמית המופלאה של עכבר המבוכים.
דומה היה כי כל הלילה הוא חלם על זאת. ועכשיו אולי יוכל כבר לבצע. הו התקוות הקטנות של העולם. אולי היום יתחיל בכך. אולי היום ייקבע יתד ראשונה לאחוז בה.
יש לתכננה בקפידה, חשב. אין להניח שום פרט מוזנח או לשכחה או למקרה. לא סתם חשב כך. מורגל היה בהנחת כל העניינים החשובים הללו ליד הגורל הרעה עליו. דומה שמאז ומתמיד נתון היה כמו גולם מגושם וחסר תקנה ליד הגורל בכל אשר פנה, פשוט תמיד. בכשרון צורם הכל היה מחליק לו בין האצבעות דרך קבע. שום מעשה איננו סגור וגמור אף פעם. אפילו לא פעם מטונפת אחת להצלה! תמיד "כאילו", תמיד "ליד". כאילו מתכנן, כאילו מנהל, כאילו מצליח. כאילו מבין וכאילו לומד לקחים. הפעם אסור יהיה בתכלית האיסור לעשות כן. זו הפעם, יש לתכנן הכל היטב ולבצע בדיוק לפי התכנון.
בסתמיות ובלי כעס מיוחד פתאום הכתה בו המחשבה המקוללת, נולדה היא שוב מעומק רחמה של שנת הלילה המסוייטת ההיא: האם הכילו חייו אמת כלשהי? ואם לא אמת הכילו, אולי לפחות איזה עניין טוב... כלשהו, דבר מה להיתלות בו כמציל חייו מגובה הצוק? שיוכל להשיב ולו למעט קט איזו שפיות לא מוכרת במקום כל ענן האפרוריות הזה שקראו חיים? להפיח תקווה, להחיות נפש לָאָה, להציל עצמך מחוסר האונים והעייפות והשנאה ללשד עצמותיך, השנאה למה שהנך, למה שהנך רוצה להיות ולמה שהנך מדמה לאחרים שאתה?
אין חדש בייאושו אלא שהפעם הועצם החלל הרבה יותר מידי. כבר דפדפו עיני רוחו העגומה במן דפים דמיוניים המכתיבים בקפידה תכנית עשירת התוכן והפירוט. תשריטים מדוייקים הוא יעשה לקבוע בדיוק מה והיכן. עוד יושלמו.
בהבלחה אחת בין תכנון לתכנון, תהה לעצמו לרגע האם מי ממכריו היה מנסה לעצור בידו לו היה רק יודע על הדבר הזה. כמו תמיד היסה מחשבת התמודדות ריקנית זו מתוך שכלו וליבו ופינה עצמו להיות קודש לתכנון החשוב הזה, דבר שמן הנמנע שלא יתוכנן ויוקפד כהלכה.
אל מול מראה עייפה הביט שעה שעמל על צחצוח שיניו ומירוק נפשו. ובלילה אתמול דמויות שונות אך דומות חולפות על פניו וכולן אומרות לו שאיננו מספיק, שאינו מספק. שאינו טוב. אומרות הכל מבלי להגיד מאום. כתמיד היו חולפות עליו ועתה היטב הביטו. כואב הביטו. זוגות זוגות של עיניים דוקרות. מבשרות בשורתו לעולם כולו. מגלות סודו הכמוס, חומסות אוצרו המוסתר. מגלות את מה שאסור לגלות. בוזזות כבודו ורומסות תקוותו. והוא כמו שהוא ממש, בלא יכולת להתגונן, ואינו מסוגל לומר כלום. במלוא טינופו שכוב שם. וערוותו הבלתי מחמיאה גלויה לעיני כל. אנוס להיות מושפל כך, ומחולל כנוח בשעתו המרה עת נפל ממרומי תהילת צידקותו אל באר השחת העולמית... נוסחת חייו של גולומונוב. לבד היה מולם, ואין מי שינפץ קיום נוראי זה. קיום אדיש זה. אדיש אמרנו? ובכן אולי היה זה דבר מה המצוי היכן שהוא בין אדישות וייאוש ובין זעקה וכעס. כשאתה כועס, כשאתה זועק... אינך באמת נואש. ייאוש לא מוליד צעקה. צעקה נועדה להשמיע את מרת נפשך אל עולם אחר ממך. ולמה לך לעשות כזאת אם אינך אלא מיואש עד סופך? הרי מצאנו, כעס וזעקה אינם אלא ביטוי לתקווה. אלא שגם נואש לא היה. מתפתל היה בלי קול. שונא ומפחד היה. רוצה לצאת היה. אך גם לזעוק לא זעק. גם להתייאש לא התייאש. וכמו באוויר ריחפה מעליו משאלתו. ידע אותה. הרגיש אותה כמו שמרגישים צחנת הביוב, כמו שמרגישים את החנק. והשתיקה ההיא מתי תקרוס כבר ממנו והלאה? מתי יאמר כבר גם הוא את שלו?
במחי מגבת לבנה נספגו טיפות המים האחרונות שעיטרו את פניו, מותירות אחריהן קלסתר פנים נקי למראית עין המוכן למעללי היום. אבל היום יהיה שונה, הוא התעודד לרגע. לא ממש חיוך אבל מעין קימור פה עדין למראה, כמעט ולא מורגש, עטה על שפתותיו והוא ישב אל שולחנו הגדוש לעייפה במאות מאות דפים עמוסי הכתב ונטולי התוכן אשר הכבידו בכובד משקלם המיותר על שולחן העץ הכביר הזה. היה זה השולחן שיְדָעוֹ כל ימיו וליווהו ארוכות. שולחן זה, שלא ידע לזוז ממקומו מזה שנים היה ניאות לארחו כל אימת שליבו המה לפרוק עול הזוהמה המחלחלת אל תוככי הקיום שלו. אליו היה יושב פה ושם בצידי הזמן ואוסף עליו הכל. בפתקים לא מסודרים. במחברות בלתי שלמות. בהתחלות של זכרונות. בתשפוכות של עיפרון ועט שחור מהולות בלחלוחית עיניים ובריח מגירות. גולומונוב התיישב אל שולחנו ללא הקפה הרגיל של הבוקר. היום ישנה ממנהגו, אמר לעצמו בלי לומר מילה. כמו להדגיש ייחודו של היום.
היו לו בעבר התחלות שקריות מעין אלו, למעשה שבע מהן כבר מזמן. אלא שהפעם מתנוצצת ועולה הייתה בו תחושה של דבר מה חדש 'באמת'. מצחיק הוא ה'באמת' הכן והסמכותי הזה. יש בה בתחושת החדשנות הזו משהו מרענן. אמנם כן, מוזר היה להתרענן מהרעיון הנוראי הזה שאותו ישב כעת לסדר על גבי נייר של תכנית ראשונית אבל לפחות אפשר ליהנות ממעט הרגש הנפלא הזה שכה מעט זכה להתבסם מזיו טובו בימי חלדו.
בעט שחורה שרבטו אצבעותיו כותרת על דף לבן חלק למראה. מתחת לכותרת העביר קו ישר כסרגל ביד נחרצת ובתנועה מבשרת גדולות ונצורות. אתה אפס. האינך רואה מדוע אינך מצליח? מגושם שכמוך. הדהדו בו המילים מכות ברקות כהלימות התוף.
דקות ארוכות הביט בו לובן הדף עד למבוכה. הוא לא ידע מה לכתוב בו. כל כך הרבה דברים עברו לו בראש, כל כך הרבה תכניות. רעיונות מבריקים להימלט מהתהום שלו, מהכלא שלו, מהשנאה ומהאהבה שלו, וכעת הביכתו שתיקתו. מה יכתוב? שהוא רוצה לצאת? לצאת מאין? ולאן ללכת? מה כבר יכתוב? מה כבר יועיל?
בהחלטה כועסת אחת לקח את העט בידו וכתב לאט: "נמאס לי". מילותיה של התקווה. תקווה מזופתת. רווה ממנה כל כך. החלטות החלטות לרוב ואינן באות לכדי מעשה. אולי ימות היום קצת יותר מפעם, יכאיב יותר. כך אולי יחדור כאב האכזבה הלא ברורה מעצמיותו הדלה שאינה יודעת לומר כלום חוץ מנמאס לי מקווה שכזה. יחדור וישבור עול פחדיו להיות נרקמים לכדי משהו מעשי.
על דף התכנית שלו שהכילה עד עתה רק כותרת אחת עזה ושחורה ומילותיה של תקווה נכזבת, הוסיף הוא עוד באותה העט:
"לנשום".
אחר, עצר מעט.
ושוב: "חיוך". "שונא". "מפחד".
"לבד". הו, כמה שלו היא המילה הזו. כמה שלו הייתה תמיד.
מילים שבורות פרצו ממנו פתאום כזרם סורר היוצא בעוז בלתי מתבייש ובלתי שותק את נקב הסכר אשר הילד הנאמן המשמרו באצבעו הפקיר ולו לרגע. רק לרגע קט נח השומר של הסכר ממלאכתו החשובה. רק לרגע קט הסיר את האצבע הנצחית מנקב הסכר. הוסרה חותמת החומה ומעייניה שפעו כמו לא נחסמו מעולם. אלו בסך הכל כמה מילים ריקות, שמע את ההצלפה המתבקשת, והוא לא ענה. לא יכול עוד לעצור עצמו המשיך גולומונוב לזנוח את תכניתו הגדולה להכין תשריטי פעולה מסודרים לפעולתו הכה נדרשת ושפע קצת עוד על הדף. נבע עליו.
"אני". "ראש התכנית". "זו אחריותי".
"לא אדוני. אינני יכול לקבל זאת".
כמעט שצחק בקול רם.
חופש מנופח מעצמו. אפשר לחשוב שקנית עולמך במילים ריקות התוכן שלך. כמה נאה הוא לך תחביב הזוי זה. וכי מה תוכל עוד לעשות זולתי להתנאות בגבורה נבובה מרוחה בעט שחור על דף לבן? הרי בעולם האמיתי לא תוכל מאום אין לך סיכוי. הוא ידע זאת ועם כל זאת:
"זה לא מצחיק". "חוששני שהפתרון הזה איננו מתאים". "אני, אינני יכול להסכים לזאת".
משונה הוא העניין הזה. מדוע זה מנסות מחשבותי לעוצרני? חשב. מה אכפת לו למנוול שאני כותב? אם אני כה אפסי ומילותי ריקות, מה אכפת לו למנוול?
"מה אכפת לך מנוול?" הוא שמע עצמו אומר פתאום. פתאום נזכר שבוקר, ושהשכנים עודם ישנים בשעה זו, ושעוד מעט עליו לצאת את ביתו. בחלון, האור הפך כבר לבוקר של ממש. למשך כמה רגעים ארוכים, הלך חיוכו והתחלף בארשת רצינית משהו. ומתוכה כמו ירד עטו לחתום חותמו וגירוד רטוב בודד אחד הציק על קצה חוטמו. בנגיעה רכה נח הגירוד הרטוב ההוא על הדף והעט כרע עימו ונשם לפתע לרווחה על הדף:
"איילה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה