התעלומה (המיותרת) של קיום האל

אני לא אמתח אתכם. ברור שיש אלוהים. [...] בעצם: הרי ברור שאין דבר כזה אלוהים. אז אני לא מבין: יש או אין אלוהים? ואחרי הויכוח מה נעשה עם הנתון הזה? כלום. הבעיה היא, ווטסון, בשאלה עצמה.

אני לא אמתח אתכם. ברור שיש אלוהים. מספיק להבין כמה העין האנושית היא מורכבת. איך ייתכן שמורכבות כזו נוצרה כך יש מאין? ואפילו לא יש מעין. הסיכוי הוא כ"כ נמוך שהוא כמעט אפסי. והרי לנו יש מסורת מדור לדור שהכל אמת ונכון, זה הרי לא ניתן לערעור. ואני עוד לא התחלתי לדבר על איך שהתנ"ך מלא צפנים סודיים על העתיד. אוהו. איך יכול להיות שכל זה טעות ומקרה?

לכן אין מנוס מלהודות בכך ואני באמת לא מבין איך אפשר לחשוב אחרת לרגע. הרי ברור שאין דבר כזה אלוהים. חוקי הפיזיקה הם כאלה שניתן להוכיח שאין שום צורך באלוהים כדי שהמציאות תתהווה. והרי ברור שכל הסיפור הזה עם אלוהים התחיל כי בני האדם הקדמונים פשוט לא הבינו למה השמש זורחת אז חיפשו סיבה והמציאו אותו. ועוד לא התחלנו לדבר על כמה סיפורי התנ"ך מלאים סתירות וחסרי כל היגיון, והרי רק מה שהגיוני הוא אמת.

אני מקווה שעכשיו עשיתי לכם קצת סדר.

רגע לפני ההמשך יש לי איזו מילה או שתיים להדגיש לפניכם. המאמר הנוכחי נכתב בשפה קולחת בכוונת מכוון. נטועים ושזורים בו דברים לא קטנים שאין חינם הרב ניכר אולי מבעד לשפה השמחה והדינאמית שבה השתדלתי לעשות שימוש מסיבות השמורות עימי. לא טרחתי להביא במאמרי מקורות אף כי העקרונות החשובים המופיעים בו רובם ככולם אינם משלי אלא למדתי אותם ממורים טובים ונפלאים שזיכני היושב במרומים לפגוש בהם ולטעום מנופת מתיקות שפתותיהם. מורים אלו בין שיהיו שומרי מצוות מסוג אחד ובין שיהיו שומרי מצוות מסוג אחר לימדוני שיעורים שאין דובשם מתמצה בעקרונות אקדמאיים בלבד אלא רובם ככולם היטיבו ללמד גם בין השורות וגם מה שלא נאמר במפורש ועל כך ליבי להם מודה מאוד.

ביער העבות של עצים מדומיינים נבוכים רבים וגם טובים, מפחדים מהצללים אשר אינם כאן ולא היו אף פעם. ואולי אני מדליק עכשיו פנס, ואולי רוצה אני לתת קצת טעם למאכל נפשי שסר ליחו בעקבות מהלומות של מתווכחים על מושג תיאורטי של אלוה שאין לאיש בו הבנה או נועם.

תקווה אני נושא תמיד בלב שדבריי דברי טעם יהיו ולא ייפלו על עורלת אוזניים ולב, ושלפתוח את סגור הפחד המחליא אזכה אני בכל אשר אתן.

סליחה... מה השאלה שוב?

למשחק הגלדיאטורים הברברי שאליו לצערנו התפתח הדיון הציבורי בשאלה שבכותרת יש כבר זמן רב מאפיינים של התבהמות מנטאלית, ותסלחנה לי הבהמות שלא עשו שום רע כדי להרוויח גנאי זה. כמות המשאבים המושקעת בפינג פונג המהלומות המיותר הזה סביב שאלות האמונה היא מדהימה פשוט: בלוגים, אתרים, עיתונים, קלטות ודיסקים, רשתות הפצה, פרסום ברשתות החברתיות, התארגנויות אזרחיות עם וללא כוונות רווח ואפילו מפלגות פוליטיות(!), הן רק חלק מתמונת המצב של התעשייה הרווחית הזו.

לתעשיית הכמורה הדתית והחילונית חשוב שאתה ואני נחשוב נכון ואם תשאל לכל צד וודאי תקבל תשובות למכביר. הכל יש והכל כבר נעשה ונאמר מזמן. לגזע המניב הזה של שאלת האמונה ענפים רבים הנוגעים בכל נימי חיינו. נראה שאין שאלה קיומית הנמלטת מלמצוא את שורשה בעקב האכילס הזו של תפיסתנו, החל מהתפריט שעל הצלחת וכלה בעמדותינו הפוליטיות.

הסיבה שקיומו של האלוה איננו רלוונטי היא שלא ניתן לדון בסוגיה הזו בכלל, על כל פנים בכל הנוגע לאלוהי ישראל וראוי להרחיב קצת בנקודה זו.

בנימה החיובית צריך לומר שדווקא רגישותה של הסוגיה האמונית היא עדות להלך הרוח הפנימי המבקש לתפוס מקום בלבבות. לכאורה לו לא הייתה שום אחיזה של האמירה הדתית בליבות כולנו, לא הייתה השאלה האמונית מעוררת רגשות עזים כל כך. דבר שאין לו נגיעה אלינו אישית משפיע אך במעט על הנפש והמהומה הגדולה היא עצמה עדות שבשאלה הזו יש ככל הנראה תדר יסודי מאוד בנפשותינו, ושאנו חשים בו ומגיבים אליו.

הבעיה לדעתי היא שהשאלה שבכותרת היא פשוט לא רלוונטית. יתירה מזאת: תעלומת קיומו או אי קיומו של האל איננה יכולה לעולם להיות שאלה רלוונטית. ומשום ששאלה זו אינה רלוונטית אין שום משמעות להגות בה כלל, גם לא לשם העונג האינטלקטואלי של חידוד הדקויות הפילוסופיות. הסיבה שקיומו של האלוה איננו רלוונטי היא שלא ניתן לדון בסוגיה הזו בכלל, על כל פנים בכל הנוגע לאלוהי ישראל וראוי להרחיב קצת בנקודה זו.

אין. פשוט אין מילים.

זוהי נקודה שחשוב להבין: בניגוד למיתולוגיה, כל מיתולוגיה, האלוה שהיהודים בתנ"ך שלהם מדווחים על המפגש והאינטראקציה איתו הוא אלוה נטול צורה וגוף והוא איננו מהמציאות שלנו כלל.

ברצוני להאיר כמה עובדות ונקודות חשובות שבשאון החינגה הפסיאודו-פילוסופית הזו איננו מיטיבים לראותם תמיד לעניות דעתי. העובדה הפשוטה הראשונה בחשיבותה היא שדיון בשאלה הזו הינו בהגדרה דיון תיאורטי פשוט כיוון שהאלוהים עליו מדברים הישראלים הוא כזה שאין אפשרות לדבר עליו כלל. וכשאני אומר שלא ניתן לדבר עליו כלל אני מתכוון לחלוטין. אי אפשר לומר עליו או בו כלום פשוט. כל השפה שלנו היא שפה מושאלת בהגיענו לדון בעצם האלוהי, שכן כל המונחים שנוכל אי פעם להשתמש בהם לקוחים בהגדרה רק מתוך המציאות שאנו מסוגלים לתפוס בכל צורה שהיא, בעוד שהאלוה עליו הישראלים מדברים איננו בר תפיסה לחלוטין.

זוהי נקודה שחשוב להבין: בניגוד למיתולוגיה, כל מיתולוגיה, האלוה שהיהודים בתנ"ך שלהם מדווחים על המפגש והאינטראקציה איתו הוא אלוה נטול צורה וגוף והוא איננו מהמציאות שלנו כלל. חשוב לזכור, הם מאוד מתעקשים על הנקודה הזו, היהודים. לשיטת האומה הישראלית אם כן, אלוה זה הוא חיצוני למציאות שלנו לחלוטין. בפִילוֹסוֹפִית אוהבים לקרוא לזה: "טרנצנדנטי מוחלט".

השאלה האם היהודים הם שיכורים או הוזים בחושבם כך היא שאלה יפה; ועדיין: הסיפור המכונן שעליו מספרים היהודים הוא סיפור על אלוה טרנצנדנטי ולא אימננטי. זו נקודה שאי אפשר לקחת מהם, זה פשוט מה שהם אומרים.

חשוב להדגיש: אינני נכנס כרגע לוויכוח על האותנטיות של הדיווח הזה. השאלה האם היהודים הם שיכורים או הוזים בחושבם כך היא שאלה יפה שאינני מבטלה ונכון לדון בה, אלא שאני מנסה לומר משהו אחר: יהיה מה שלא יהיה מעמדו האמינותי של הדיווח היהודי, עדיין הסיפור המכונן שעליו מספרים היהודים בדברם על נושא זה יישאר סיפור על אלוה טרנצנדנטי ולא אימננטי. זו נקודה שאי אפשר לקחת מהם, זה פשוט מה שהם אומרים.

ואולי עוד הדגשה חשובה. החלופה שמציעים אלו האוחזים בצד שכופר בקיום האל בוויכוח הזה שאני טוען למיותרותו, היא שהיהודים המציאו את האלוה הזה, ממש כמו שכל בעלי דתות אחרות עשו. אם מבינים את העובדה שהצגתי כאן, אזי לומר כך יהיה פשוט להתעלם מהניואנס המהותי הזה. בניגוד לדתות אחרות העוסקות באלהויות אימננטיות בלבד (כלומר בעלות דמות מוחשית), היהודים הללו אינם מדברים על זה כלל. הם מדברים על המופשט מכל מופשט, אם אפשר לקרוא לו כך בכלל. למעשה אין להם אפילו יומרה לטעון שיש להם מושג מיהו ומהו אותו האלוה. כל מה שהיהודים מספרים עליו הוא למעשה כל מה שהם יודעים מתוך היסטוריית ההתגלות בלבד, ולא קונספטים תיאולוגיים. שוב, אינני דן כעת בשאלת הוכחת טענות היהודים, רק בהצגת עמדתם הקונקרטית כפי שהיא עולה מכל התורה שבע"פ ושבכתב לאורכה ולרוחבה. גם כשמתנגדים לתפיסה מסויימת חשוב להבין למה מתנגדים, ואין דין האמירה הזו כדין האמירה שישו (לדוגמה) הוא אלוה קיים, בעיקר בגלל הההבדל המהותי בין הטרנצנדנטי לאימננטי.

בניגוד לדתות אחרות העוסקות באלהויות אימננטיות בלבד (כלומר בעלות דמות מוחשית), היהודים הללו אינם מדברים על זה כלל. הם מדברים על המופשט מכל מופשט, אם אפשר לקרוא לו כך בכלל. למעשה אין להם אפילו יומרה לטעון שיש להם מושג מיהו ומהו אותו האלוה.

זאת ועוד, למעשה אין בנמצא על פני כדור הארץ ובהיסטוריה האנושית המתועדת כולה אומה אחרת או קבוצה אחרת המדברת כך. כל המיתולוגיות כולן עד האחרונה שבהן עסוקות באלוהויות אימננטיות, כלומר אלוהויות שיש להן דמות קונקרטית. יהיה זה Thor, Odin, Lokki, Christ, Mitra או כל ישות אלילית אחרת. כולן כולן ישויות אימננטיות לחלוטין. וככאלה, שאלת קיומם היא שונה במהות, שכן הדיון על קיומו של האליל האימננטי הוא דיון מסוג אחר היות וכל התכונות של האלים האימננטיים הן כאלו ששייכות לעולם התוכן של בני האדם, ועל כן ניתן לדמיין אלוה כזה בנקל. כוח הדימיון מאפשר לנו לבצע הרכבה לא מציאותית של אלמנטים כל עוד שהאדם מכיר אותם. כלומר, אני יכול לדבר על פיל וורוד עם כנפיים לבנות וחדק מזהב וכל השומע אותי יבין על מה אני מדבר פשוט מכיוון שהוא יוכל לצייר בדימיונו את ההזיה הפרטית שלי כמובן בהינתן שהשומע מכיר את כל מרכיבי המוטציה המדוברים: פיל, צבע ורוד, כנפיים, צבע לבן, חדק, צבע זהב. ייתכן שהדמות עליה אני מדבר היא דמיונית לחלוטין אולם היא בהחלט ניתנת להמחשה.

דמותו של האלוה הטרנצנדנטי לעומת זו היא מחוץ לכל אפשרות של דימיון בעצם הווייתה. אפילו ההצהרה בדבר היותה טרנצנדנדטית היא הדבקה מושגית שנועדה פשוט להסביר לי או לשומע אותי שאין לי מושג למעשה על מה אני מדבר באמת כשאני מדבר על האלוה עצמו, ולכן אני מסביר שהוא מחוץ למציאות שלי לחלוטין.

כאשר משהו נמצא לחלוטין מחוץ למציאות הנתפסת של האדם אזי למעשה לא ניתן אפילו לשקר אותו. הוא אפילו לא עולה במחשבה כי - כמו שאמרנו - הוא לא חלק מהמציאות שלי בכלל. השקר איננו יכול להיות מורכב ממה שאינו חלק מעולם התוכן של המשקר עצמו.

כאשר משהו נמצא לחלוטין מחוץ למציאות הנתפסת של האדם אזי למעשה לא ניתן אפילו לשקר אותו. הוא אפילו לא עולה במחשבה

זו הסיבה שהבחנתי בדברי בין "אלוהי ישראל" לאלילי המיתולוגיה. לא מפני שאני סבור שאלילי המיתולוגיה פחות גזעיים או ראויים, אלא שמעצם היותם אימננטיים הופך הדיון בקיומם לפחות להיות רלוונטי, אף כי גם הוא יהיה מוקשה מטעמים אחרים עליהם אשתדל להרחיב בהמשך.

הנה אם כן, עובדה ראשונה: האלוה שעליו מדברים הישראלים הוא טרנצנדנטי לחלוטין, ומכיוון שכך לא ניתן לדבר עליו כלל. כי הרי על מה בדיוק מדבר הדתי המסנגר על קיום האל? למה הוא מתכוון כשהוא אומר: "האל קיים"? קיים כמו שבני אדם קיימים? כמו שאבן קיימת? כמו הרוח? כמו השכל? כל אלו הם מושגים מעולמנו שלא ניתן להשליכם על הטרנצנדנטי המוחלט, אלא כשפה מושאלת. השימוש בשפה מושאלת הוא לגיטימי בהחלט אלא שהוא מחייב לפחות את הענווה הנדרשת כדי להודות שאכן היא כזו ושבאמת, בסופו של דבר, אנו עודנו מצויים באותה נקודת מוצא נעלמת בה פתחנו.

באופן דומה החילוני המדבר בלהט על אי קיום האל, למה הוא מתכוון? למעשה עמדתו של החילוני היא פרדוקסאלית אף יותר. הצהרתו היא שמשהו שכולם מדברים עליו איננו קיים כעת, לא היה קיים בעבר ולא יוכל להיות קיים, וכל זאת מבלי להיות מודע אפילו לפרדוקס המזעזע שבהצהרה לוגית זו: לא ייתכן לומר משפט: "A איננו קיים" בתור שלילה מוחלטת שכן עצם הזיהוי של A כ-A מהווה סוג של קיום. איך אפשר בכלל להתייחס למה שאיננו כעת ומעולם לא היה? אם הוא לא היה ואיננו כעת ולעולם לא יהיה, אזי מה זה בכלל?!

באופן דומה החילוני המדבר בלהט על אי קיום האל, למה הוא מתכוון? איך אפשר בכלל להתייחס למה שאיננו כעת ומעולם לא היה? אם הוא לא היה ואיננו כעת ולעולם לא יהיה, אזי מה זה בכלל?!

יודגש כי בדבריי כאן המושג 'חילוני' משמש ממש כמו המושג 'דתי' - תג חברתי מוכר שנועד פשוט לחבר את המאמר הזה למציאות. מושגים אלו מהווים לעניות דעתי בעיקר הבחנה סוציאלית יותר מאשר משמעות דתית כלשהי. האמת חייבת להיאמר, אנשים שונים חווים בצורות מגוונות ביותר את היבטי השאלה על קיום האלוה ולא מן הנמנע שאנו חוטאים למציאות בהצהירנו בצורה גורפת שכביכול כל החילונים כופרים באלוה וכל הדתיים מחייבים קיומו. למרות זאת, השתמשתי במושגים הללו בצורה כוללנית ומופשטת מכיוון שכך הם מוכרים לרוב האנשים בהקשר ה"דתי" שלהם דווקא למרות שאני סבור שהוא שולי ובכדי לשמור על הרצף.
למותר לציין שאינני חסיד של תיוגי אנשים אולם לא כאן המקום להרחיב בנושא זה שאולי עוד אדבר בו במקום אחר בעזרת השם. הנה נא אמרתי בעזרת השם, שמא צריך הייתי להוסיף הטרנצנדנטי? :)

נקודה נוספת וחשובה לא פחות היא המעשיות של השאלה: מכיוון שהדיון הינו פילוסופי תיאורטי טהור, אין לשאלה הזו למעשה שום משמעות בחיים האמיתיים. הכרעה לחיוב בוויכוח על קיומו המושגי של אלוה לא תשכנע אף אחד להניח תפילין מחר ממש כמו שההשתכנעות באי קיומו לא תשכנע אף אחד לחלל את השבת השבוע הזה דווקא. פשוט משום שאורח חיים הוא מכלול חווייתי במובנים עמוקים ורבים החורגים בהרבה ממסגרות של דיון אקדמי עבש. זה שיוכיחו לי מתמטית שיש אלוהים ישאיר אותי עם צרותיי ודאגותיי ועם שמחותיי ואהבותיי מחר ומחרתיים ממש כמו שהן היו היום וגם אתמול. לעומת זאת אם האלוה הזה ואני נפגש בצורה שתשפיע עלי באופן אישי, סביר להניח ששינוי דרמטי יתחולל בי ובחיי. עובדה זו היא נתון חי, ובוודאי יימצאו חולקים עליה או על אחד מהיבטיה פה ושם, אולם בתמונה הכוללת והגדולה, בליבת העניין, אינני חושב שיש אפשרות אחרת באמת.

אין לשאלה הזו למעשה שום משמעות בחיים האמיתיים. הכרעה לחיוב בוויכוח על קיומו המושגי של אלוה לא תשכנע אף אחד להניח תפילין מחר ממש כמו שההשתכנעות באי קיומו לא תשכנע אף אחד לחלל את השבת השבוע הזה דווקא.

נקודה חשובה נוספת היא הענייניות. אחת הזירות העסיסיות של הויכוח על קיום האל ניטשת משום מה בוויכוח בין מה שנהוג לכנות "מדע" לבין מה שנהוג לכנות "אמונה". בד"כ השימוש הפופולרי במינוחים הללו עושה להם עוול. שכן המדע החוקר את ההווייה החומרית של הקוסמוס איננו יכול להיות הכלי המתאים לבירור נושאים כמו השאלה שלפנינו. זה פשוט לא מהעניין. באותה מידה לא ניתן להסביר התפתחויות ביו-מולקולריות בעולם ע"י אמירה סתומה ולא מפורשת של "יד ה' " או "רצון ה' ", חשוב להבין שאין לאמירות אלו שום משמעות מדעית ולו הזעירה ביותר. אחת הסיבות שאין משמעות מדעית לאמירות כאלו היא היותן שייכות לתחום המוסר ולא לתחום המחקר המדעי.

כשאני אומר שהאלוה ברא משהו אני אומר אמירה מוסרית, כלומר קובע עמדה שכלית ורגשית כלפי המציאות. אני אומר למעשה שהנברא הזה הוא תוצאה של החלטה אלוהית, כלומר יש לו משמעות מוסרית כי הטרנצנדנטי הוא זה שהמציא אותו. ומכיוון שהטרנצנדנטי הוא חוץ-מציאות לחלוטין אזי המצאת או אי המצאת הנברא איננה משנה את הוויית הבורא בכלום. לא איכפת לו אם ייברא או לא. מכאן שמכיוון שהוא נברא אז אין אפשרות אחרת להסביר את זה אלא בכך שיש טעם מוסרי לדבר, כלומר יש כאן בחירה אלטרואיסטית של הטרנצנדנטי.

כשאני אומר שהאלוה ברא משהו אני אומר אמירה מוסרית: הנברא הזה הוא תוצאה של החלטה אלוהית: כיוון שהאל הוא חוץ-מציאות לחלוטין אזי לא איכפת לו לאל, אם הנברא ייברא או לא. כלומר יש כאן בחירה אלטרואיסטית של הטרנצנדנטי ותו לא.

אחת הדוגמאות למנגנון הזה היא התיאור של פרשת בראשית למעשה הבריאה. מעניין לראות שכל פעולה אלוהית המתוארת שם מנוסחת במינוח מוסרי כמו "וירא אלוהים כי טוב", או "ויאמר אלוהים יהי...." וכיו"ב. אמירה אלוהית איננה נתון פיזיקלי למרות מה שדתיים רבים מנסים לשווק. זוהי הצהרה מוסרית מכיוון שאין אפשרות להבין שום דבר פיזיקלי מאמירה שהמופשט מכל מופשט ברא משהו. המנגנון הפיזיקלי לא ניתן לכימות ומדידה בשום אופן במקרה כזה. חשוב להבין זאת, הבחנה זו היא לעניות דעתי הבחנה מוחלטת מכיוון שלא משנה איזו התפתחות טכנולוגית תהיה בעוד אלף או עשרים אלף שנה, עדיין הטרנצנדנטי יישאר כזה ועל כן יישאר מחוץ ליכולת המדידה שלנו בעצם הווייתו.

"וירא אלוהים כי טוב", או "ויאמר אלוהים יהי...." הן אמירה אלוהית; אמירה כזו איננה נתון פיזיקלי למרות מה שדתיים רבים מנסים לשווק. זוהי הצהרה מוסרית מכיוון שאין אפשרות להבין שום דבר פיזיקלי מאמירה שהמופשט מכל מופשט ברא משהו.

נקודה חשובה נוספת היא שהנבואה הסתיימה. אני יודע שרבים מהלא מאמינים לפי הגדרת עצמם (בהעדר מינוח יותר ברור) יחלקו קשות על עצם העלאת המושג "נבואה" כטיעון בכלל, ולמרות שאני מבין זאת לחלוטין חשוב לי להדגיש נקודה זו. הטיעון היהודי כולו מתבסס על כך שהפגישה בין הנבדל והטרנצנדנטי ובין המוחשי והחומרי הייתה קיימת בעבר כמציאות היסטורית ברורה. ברורה כמו שקיר הוא מוצק ואם נרוץ אליו נתנגש בו. ממש כך. אני מדבר על חווייה מלאה. אם נניח לשם הדיון (שאני מסרב בכאב להיכנס אליו במסגרת מאמר זה) שהטענה היהודית הזו שהייתה פעם נבואה היא אכן נכונה, אזי למעשה היעדר הנבואה שומט את הקרקע מתחת לכל האפשרות לדון בשאלה זו. שכן, בלי קיום המפגש הזה אנו שבים למצב של דיון תיאורטי על הנבדל והמוחשי והיחסים ביניהם, דיון שהוא כאמור לא משמעותי בשום צד.

במובן זה נכון לציין עוד זווית הסתכלות, והיא ההיגיון של הכפירה. מאז חדלה הנבואה להתקיים יש כבר לגיטימציה אמיתית לסָפֵק. מכיוון שאין עוד בימינו ראיה מהותית לאותנטיות של המפגש הזה אזי אפשר בהחלט להבין את המטילים בו ספק, שהרי גם כשהמפגש הזה קיים במציאות נראה שהוא משהו שקשה לקבלו בלב פנימה, ולכל הפחות הוא לא מובן. זה קצת כמו לספר לי שנפגשת עם שדה הגרביטציה ושהיה לו מה לומר לך לגבי איך אתה אוכל את החמין שלך בשבת. זו פשוט מחשבה מוזרה וזרה, ובמקרה של האלוה הטרנצנדנטי היא אפילו לא ניתנת לציור בנפש ומכאן הנטיה הטבעית וההגיונית לדחותה. ייתכן שזה לא נעים לומר זאת, אבל זו האמת: העמדה הכופרנית נושאת בחובה היגיון בסיסי בריא יותר מהעמדה המאמינה בעידן שבו הנבואה איננה עוד. בהיותי אדם מאמין אינני סבור שהיא נכונה, אולם אני בהחלט מבין את העמדה הזו בעומקה, ואת הקושי שבעמדה של האמונה בעומקו.

במובן זה נכון לציין עוד זווית הסתכלות, והיא ההיגיון של הכפירה. מאז חדלה הנבואה להתקיים יש כבר לגיטימציה אמיתית לסָפֵק. [...] המפגש הזה בין האלוה הטרנצנדנטי לבין האדם הוא משהו בלתי נתפס. זה קצת כמו לספר לי שנפגשת עם שדה הגרביטציה ושהיה לו מה לומר לך לגבי איך אתה אוכל את החמין שלך בשבת.

הנקודה הזו עוזרת קצת לקרב קצוות. בעצם, נדמה שאין כאן מחלוקת אמיתית שכן זו המציאות שלנו שלא מאפשרת לנו לקבל תשובה המתיישבת על הלב בנושא שבנידון ולכן יש ספקות רבים. עצם העובדה שלא קיימת בנמצא מחלוקת קשה ומרה בדבר קיומו של לווייתן הענק הניזון מפלנקטון זעיר, וכמעט לא נמצא מי שחולק על דבר זה מעידה שכאשר יש ראיות מספקות במציאות אין מי שמחפש מריבות מיותרות או שיכחיש מציאות נכוחה. במובנים רבים העדר העיסוק בשאלת הקיום בעולם העתיק יש בה אולי הד לכך שייתכן שפעם לא היה ספק כזה בלבבות כלל, והשאלה שנכון לשאול היא מדוע. יכול להיות שהתשובה תהיה שאולי פעם הנוכחות האלוהית הייתה ודאית, קצת כמו לווייתן הפלנקטון שלנו. וכשמשהו נוכח כבר אי אפשר להכחישו, יהיה מוזר ככל שיהיה.

ובכל זאת, זה לא כל כך פשוט

על טענות אלו שהבאתי למעלה ראוי לדעתי להקשות את הקושיות הבאות. אודה בכל לב כי אין לי את התשובות כולן, ובחלקן אני עוד מתחבט ומתלבט. אלו הם פני הדברים ואינני בוש להודות שאני עוד לומד ונותרו דברים רבים מאוד שאינני יודע אותם או מתקשה להבינם.

על כל פנים הנה הקושיות העיקריות על דברי למעלה:

ראשית,
בנוגע לטענה היהודית בדבר האלוה הטרנצנדנטי, לא בטוח שפני הדברים פשוטים כל כך. בספר התנ"ך עצמו ניכרת האנשה של אלוהי ישראל, לפחות מבחינת הניסוחים. אזכורים רבים של האלוה עליו מדברים הישראלים מופיעים בתנ"ך בצורה מואנשת לחלוטין. כך אנו מוצאים שלפחות מבחינה מילולית אפשר להבין מהפסוקים שלאלוהי העברים יש ידיים, רגליים, לב עיניים ואף הדום להניח עליו את רגליו. הוא אף אלוה כועס ומרחם, שונא ואוהב.

שנית,
סוגיית ההתגלות כפי שהיא עולה מהסיפור התורני זקוקה לבירור: איך ניתן להפגיש את האינסוף הטרנצנדנטי עם הסופי והחומרי? שאלה נוספת בעניין המפגש הזה: אם נכונים דברינו, איך ייתכן שנוכל באותה נשימה לומר שאלוהי ישראל הוא בו בעת נעלם לחלוטין ונוכח לחלוטין - כפי המשתמע מעצם המפגש?
במינוח התורני, אגב, המושג איננו 'טרנצנדנטי' אלא 'קדוש'. מושג הקדושה בעברית של המשנה משמעו נעתק, נבדל, מיוחד. כך למשל אנו מקדישים משהו למישהו - כלומר מייחדים או מפקיעים אותו עבור מישהו, כמו למשל אישה המתחתנת המכונה מקודשת, כלומר מופקעת מהיותה פנויה לכולם למצב שבו היא מיוחדת למישהו אחד.
מפגש הניגודים עליו מדברים העבריים נראה בלתי אפשרי כמעט בעצם הגדרתו. רק לשם המשל ה"דיבור", אותה הפעולה שהאלוה עושה עם העברים לאורך התנ"ך כולו היא פעולה פיזיקלית לחלוטין, כלומר חומרית לחלוטין: הדיבור הוא הפרעה פיזיקלית המועברת בתווך החומרי של האוויר עד שהיא פוגשת את האוזן שבה קיים מעיין רגש (sensor) ביולוגי המסוגל לתרגם רעש או הפרעה זו לאות חשמלי במוח. אות זה מעובד במוח אנושי שלמעשה גם מעניק לו משמעות של מילים ומשפטים מובנים. ייחוס הפעולה הזו לאלוה עצמו הוא אם כן בעייתי מאוד, שכן הטענה היהודית הקלאסית היא כאמור שהאלוה איננו ממציאותנו כלל, ואין צורך לומר שאיננו חומרי כלל. אז איך באמת?

שלישית,
לומר שהאלוה עליו מדברים הישראלים הוא טרנצנדנטי זו כשלעצמה טענה בעייתית, כיוון שלא ברור אם כן מניין להם שהוא כזה או שהוא "שם" בכלל. האם אין הטרנצנדנטיות פוסקת במובן מסוים מלהיות כזו ברגע שאותו טרנצנדנטי חודר לעולמנו? ולמעשה אנו שואלים בעצם מה טיבו של המפגש הזה שאנו מדברים עליו? מה זה אומר בכלל להיפגש עם הטרנצנדנטי? מהרגע הזה שהוא כבר נכנס למציאותינו אפשר כבר לדבר עליו, ואי אפשר עוד לומר שהוא טרנצנדנטי מוחלט, לפחות לא לגמרי. בהקשר זה ראוי להזכיר שהדברים נשמעים בסופו של דבר כמו התחמקות מלדון בשאלת קיום האל בבורחנו אל המקלט המושגי של הפילוסופיה.

רביעית,
דמותו של אלוהי הישראלים, לפחות לפי התנ"ך ולמעשה גם מתוך התורה שבע"פ לענפיה, איננה מצטיירת כעל-מציאותית או ככלל-מציאותית כמו שניתן היה לצפות מאלוה טרנצנדנטי. לצופה הלא בקיא עלולה דמות האל כפי שהיא עולה מן השיח התורני, הגם שיהיה מטאפורי, להידמות כבלתי כבירה ובלתי-מקפת-כל כמו שאולי הלב היה מצפה. נדמה כי אלוה זה עליו מדברת האומה הישראלית נוקט בגישה פרטיקולרית, אולי הייתי אומר אפילו פרטיקולרית מידי עד כדי כך שלכאורה עולה תחושה לא נעימה שמשהו כאן לא כשורה. הנפש סולדת מהרושם שהמופשט מכל מופשט קובע עמדה מוסרית שאינה מקבלת את הכל אלא דוחה חלק מהמציאות, כמו שעולה מהתנ"ך למשל. יש הרגשה שהעובדה שלא כל המציאות מקבלת "יחס אוהד" מהאלוה הטרנצנדנטי היא סוג של דופי בהנהגה, אם אפשר בכלל להתבטא כך. על כל פנים זוהי החוויה הלא יהודית שאם האלוה לא דיבר אל העמים אז במה הוא רלוונטי אליהם בכלל? וגם אם הוא דיבר, מה טוב עולמי יש בו במסר החד גוני הזה שמדבר אל ישראל בלבד?

אכן, תמונות קשות.

בהזכירי שוב את הבטחתי לקוראי היקרים כי אין לי חזקה על האמת ולמעשה לא ודאי לי שיש עימי תשובות טובות כלל ועיקר, אבקש להיכנס בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו אל תביעת אלוה זו אשר לובשת לה מעטה של שאלות עזות. ואולי דווקא עזות זו העולה מניחוח כֵּנוּתָן הבלתי מתפשרת היא להן העדות שהן מבקשות אמת ולא מתריסות התרסה ריקנית.

שאלת האימננטיות האלוהית בתנ"ך

בתשובות הרווחות לשאלה נפלאה זו, הטיעון הדתי הקלאסי הוא הטיעון הסגנוני. הטיעון אומר שהניסוח המאניש של התורה והתנ"ך נדרש כדי שלתוכן תהיה משמעות לבני האדם. בלשון תורנית נוהגים לומר זאת: "דיברה תורה כלשון בני אדם" (מסכת נדרים, ג עמ' א-ב).

אצל הרמב"ם לדוגמה יש הרחבה של עניין זה. במשנה תורה מסביר הרמב"ם חלק מהקושיות שצייננו כאן:

"אם כן מהו זה שכתוב בתורה ותחת רגליו כתובים באצבע אלהים יד ה' עיני ה' אזני ה' וכיוצא בדברים האלו הכל לפי דעתן של בני אדם הוא שאינן מכירין אלא הנופות ודברה תורה כלשון בני אדם והכל כנויים הן שנאמר אם שנותי ברק חרבי וכי חרב יש לו ובחרב הוא הורג אלא משל והכל משל ראיה לדבר שנביא אחד אומר שראה הקדוש ברוך הוא לבושיה כתלג חיור ואחד ראהו חמוץ בגדים מבצרה משה רבינו עצמו ראהו על הים כגבור עושה מלחמה ובסיני כשליח צבור עטוף לומר שאין לו דמות וצורה אלא הכל במראה הנבואה ובמחזה ואמתת הדבר אין דעתו של אדם מבין ולא יכולה להשיגו ולחקרו וזה שאמר הכתוב החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא." (משנה תורה, ספר המדע, הלכות יסודי התורה, הלכה ט)

דווקא לאור הקושי ההבנתי של הסיפור המכונן של המפגש בין הנבדל המוחלט לבין החומרי והעולמי, יש צורך להנגיש אותם לבני אדם. יש לטיעון זה היגיון פנימי גם מטעמים נוספים. הדוברים שמפיהם נכתבו התורה והתנ"ך כולו למעשה היו דוברים שחיו אך ורק בעידן הנבואה. זו נקודה מהותית לכל ההתייחסות לספרים שהגיעו אלינו מהם. התיאור החווייתי של המפגש בין האינסוף לסופי היה מובן למי שחי את המפגש הזה וכנראה שרק אליו או לאלו שחיו בסביבתו. היום, אנו נמצאים בריחוק בזמן של מעל 2400 שנה מאחרון הנביאים הישראליים ואין עוד לחווייה הזו שום זכר בנפשות. למעשה התנ"ך מסתיים בעליה לארץ בראשית ימי הבית השני, כלומר בעידן שבו כבר החלה הנבואה להיעלם מהאומה. תחילת ימי הבית השני היו למעשה סופה של תקופה בת כ-950 שנה שבה הנבואה הייתה חוויה מוחשית.

נבואה זו, כלומר החוויה של הדיבור של האלוה עם האדם, הייתה אפשרית להיכתב במצב שבו היא קיימת בלבד. למעשה נראה שאפשר באמת להבינה רק במצב זה. זו הסיבה שהפסקתה חדלה את המשך כתיבת התנ"ך. זו גם כנראה הסיבה שפירושים על התנ"ך החלו להיכתב רק לאחר סיום הנבואה ולא לפני כן, מכיוון שלאנשים שחיו את הנבואה בימיהם אין צורך להסביר את הכתוב, אולם לאלו שבעולמם חוויה זו נעלמה זה מכבר ולא נותר בהם, באבותיהם, בסביהם ובסבי-סביהם מי שחי בעידן ההוא - עבורם התנ"ך הוא כספר החתום ואין להם כמעט יכולת להבינו בלא שיאירו את עיניהם בנבכי הכתוב.

נבואה זו, כלומר החוויה של הדיבור של האלוה עם האדם, הייתה אפשרית להיכתב במצב שבו היא קיימת בלבד. למעשה נראה שאפשר באמת להבינה רק במצב זה. זו הסיבה שהפסקתה חדלה את המשך כתיבת התנ"ך.

טיעון זה איננו פופולרי ונפסל לעיתים קרובות בטענה שמדובר ברציונאליזציה של הכתוב. ייתכן שאכן זו רציונליזציה של הכתוב אולם חשוב לזכור את ההקשר ההיסטורי עליו כתבתי פה כדי להבין שרציונליזציה זו לא הגיעה יש מאין לא מבחינת התוכן שלה ולא מבחינת העיתוי.

טיעון יותר מספק הוא, אולי, הטיעון המהותי. הטיעון אומר שני דברים עיקריים: ראשית, שלמעשה כל תיאורי ההאנשה האלוהיים הבאים לביטוי בכינויי האלוה או בהתייחסויות אליו מתארים אותו רק מצד פעולותיו ולא מצד מהותו. למעשה התנ"ך כולו נעדר כמעט לחלוטין תיאורים קונקרטיים של האלוה עצמו למעט בודדים ביותר וייחודיים.

שנית, שלמעשה הנבואות היו חוויות חיים של ממש ולא העברת הודעת טקסט ולכן התיאורים הן העלאה על הכתב של תמצית החוויה של הנביא בעת ההתנבאות. התיאור החווייתי הוא מהותי לנבואה ולכן גם הועלה על הכתב. יש להניח שחוויה מסוג של הנבואה הייתה אכן חוויה במלוא מובן המילה והיא כללה חיזיון וקול ואולי אף גם תחושת מקום, ריח, חום ועוד. במובנים לא מעטים שייכים התיאורים הללו למה שראה או חווה הנביא בעת התנבאותו, ואכן לא פעם הנביאים עצמם כותבים כן בתיאוריהם. חשוב לזכור שמעט מאוד נבואות באמת נכתבו. למעשה נביאים רבים לא כתבו את נבואותיהם, ואחרים שנבואותיהם כן נכתבו לא נכתב ספר המיוחד להם, ביניהם נביאים מרכזיים ביותר בחיי האומה של אז כמו אליהו הנביא ואלישע תלמידו (לדוגמה). ישנן דעות בקרב חוקרי התקופה המקראית שההימענות מכתיבה הייתה אופיינית למרחב השמי כולו בימי קדם. בתרבות זו היחס למילה הכתובה היה שלא כותבים אלא אם זו אמת מוחלטת, וגם אז רק אם באמת נדרש לכתוב מאיזה טעם קונקרטי. הד לכך ניתן למצוא בדיוני הגמרא הארוכים בהם חיפשו חכמים סיבה וטעם מדוע בכלל כתבו כל ספר וספר מספרי התנ"ך. נראה כי ספרים מסוימים נדחו לחלוטין ואחרים "עברו את המבחן" בציון עובר רק לאחר בירור עמוק. עצם קיומו של דיון מסוג זה מעיד על הלך הרוח בקרב חכמי אותה התקופה.

כסיכום לסעיף הזה חשוב להדגיש שבספרות חז"ל של התורה שבע"פ ולא פעם גם בתנ"ך עצמו ההאנשה של אלוהי ישראל נדחית על הסף כמעט פה לפה ובהדגשה יתירה. אצל הרמב"ם למשל האנשת האלוה נתפסת ככפירה בעיקר והוא אף מנה אותה בין שלושה עשר עיקרי האמונה שלו. אמנם הראב"ד (שהיה מגדולי החולקים והמשיגים על הרמב"ם) חלק עליו גם בנקודה זו ואף העיר לו שלא ניתן לומר שמי שחולק עלינו בפירושו לפסוקים (כלומר מי שמקבל את הפסוקים המאנישים את האלוה כלשונם ממש) אזי הוא כופר שכן איך נוכל להכריע בחומרה כה רבה רק בגלל מחלוקת על הבנת הפסוק?

ניתן לראות - אגב הזכרת דברי הראב"ד על הרמב"ם - כיצד שוב ההתייחסות לפירוש התנ"ך היא זהירה שכן כאמור בריחוק הרב כ"כ מימי הנבואה לא ניתן עוד "להאשים" את מי שטעה בהבנת הפסוקים ככופר לפחות לא לפי שיטת הראב"ד דווקא בגלל הזרות של הנבואה בנפש.

מעבר לדוגמאות שהבאנו מתוך ספרות החכמים (כלומר מתוך התורה שבע"פ) ניתן להביא ראיות לדחיית האנשת האלוה גם מהתנ"ך. דוגמה מייצגת יכולה להילקח מהתיאור של מעמד הר סיני המופיע בספר דברים. תיאור זה הינו כפול בתורה והוא מובא בפעם הראשונה בפרשת יתרו בספר שמות - שם מקומו ועיתויו הטבעיים, בעת ההתרחשות הכרונולוגית של המעמד ההוא, ופעם נוספת בפרשת ואתחנן שבספר דברים. התיאור בספר דברים הוא תיאורו של משה את המעמד. ספר זה הוא העלאה על הכתב של הנאום הארוך של משה ממש לפני פטירתו ערב הכניסה לארץ ישראל, אליה לא זכה. בסיפור זה בוחר משה לחזור על דברים מסוימים שכבר נאמרו בשאר התורה, לא פעם בהדגשות אחרות. מעניין לראות שבסיפור תיאור המעמד של משה בספר דברים, ארבעים שנה לאחר המעמד עצמו, מדגיש משה שהמפגש עם האלוה היה מפגש עם הדיבור שלו אלינו ולא עם דמות או צורה שלו, שהם אינם בנמצא. למעשה משה מזהיר מאוד את העם לבל ייטה לבבו לחשוב שלאלוה יש צורה או דמות בכלל, והפסוקים נכוחים למדי:

"רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ: יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן: וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל: וַיְדַבֵּר ה' אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל: וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים: וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה: תַּבְנִית כָּל בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם: תַּבְנִית כָּל רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה תַּבְנִית כָּל דָּגָה אֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ: וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם." (דברים, ד, ט-יט).

השתדלתי בתשובה זו לא להכביד בראיות מרובות ובפלפולי כתובים כדי לא להעמיס על הקורא, הגם שישנן דוגמאות נוספות להמחשת הנקודה הזו, אלא שסבורני שלענייננו די בזאת.

שאלת היתכנות ההתגלות

לשאלה הטכנית של איך זה עובד המפגש הזה עליו אני מדבר, אין לי תשובה מספקת. נכון הדבר שקשה עד בלתי אפשרי להבין את ההיתכנות במציאות של המפגש הזה בין האלוה הטרנצנדנטי המדבר לבין בני האדם. רעיון המפגש הינו זר ומוזר בנפש עד כי מסופקני אם רוב המניין והבניין של עמך ישראל יורדים לעומקו כלל ועיקר חרף הצהרותיהם על אמונתם הלא מסוייגת. בהיותי עצמי בין המאמינים באלוהי ישראל, בתורה ובמשה עבדו אני רואה חשיבות גדולה לבירור שאלה זו שהיא כמעט בסיסית לאמונה, אולם כאן תקצר היריעה מלהכיל.

לשאלה הטכנית של איך זה עובד המפגש הזה עליו אני מדבר, אין לי תשובה מספקת. רעיון המפגש הינו זר ומוזר בנפש עד כי מסופקני אם רוב המניין והבניין של עמך ישראל יורדים לעומקו כלל ועיקר חרף הצהרותיהם על אמונתם הלא מסוייגת

למעשה מאחורי קושיה זו חבויות תמיהות נוספות באותו העניין, למשל השאלה בדבר הפרדוקס של הרצון האלוהי. פרדוקס זה נידון כבר במקומות שונים ופילוסופים כאלו ואחרים התענגו על ניתוח גווייתו, ובתמציתיות הוא אומר את הדבר הבא: לא ייתכן שלאלוה יש רצון בכלל, שכן רצון מעיד על העדר והעדר הוא חסרון. ומכיוון שהאלוה הוא נעלה מעל לכל חסרון או העדר אזי בהכרח הוא נעלה מעל לכל רצון. זו היא דעתו של הפילוסוף המובאת בספר "הכוזרי" לרבי יהודה הלוי והיא נדונה שם והדברים ארוכים לא כאן מקומם.

דעתי היא ששאלה זו היא סניף של שאלה יסודית יותר ממנה, והיא כיצד נדע שהנבואה אמת. אולם, חרף הניסיון שייכתב בהמשך לענות על שאלת אמיתות הנבואה, צריך לציין שעדיין הקושיה הטכנית עומדת בעינה: קשה לנו כבני אדם לתאר לעצמנו מפגש מסוג זה, במיוחד לאור כל מה שאמרנו כאן. כפי שכתבתי כבר קודם, זהו מאורע שציורו דחוי בנפש האדם שאינה מצליחה להכילו כלל, והספקות ידועים.

כאמור, השאלה יכולה להיפתר מצד פתרונה של שאלה עקרונית יותר שהיא לדעתי שורש לשאלה שלפנינו. השאלה היותר עקרונית שבעצם נשאלת כאן היא האם נבואה בכלל תיתכן, ומה הראיה לאמיתותה. כלומר: אם אני יודע בוודאות שהנבואה היא אפשרית במציאות אזי אני יודע שהמפגש הזה הוא אפשרי, כיוון שמפגש זה הוא הוא הנבואה ולא משהו אחר. נשאלת השאלה האם וכיצד ניתן לאמת שהנבואה היא אכן אותנטית ולא הזיה, שקר, בלוף, אי הבנה, או כל חלופה אחרת.

שאלה זו תורצה בתירוצים שונים בקרב לומדי התורה ותופסיה אולם רובם ככולם חלשים מכדי ליישב את הקושיה. יש הטוענים שהנבואה אמת מכיוון שיש לנו מסורת בלתי פוסקת באומה מדור לדור המעידה על אמיתותה. בזאת מתכוונים למעשה למסורת כפי שהיא עברה מבית דין לבית דין ולא רק לסיפורי עמך ישראל כמובן. תשובה זו חסרה לטעמי היות ויש בנמצא באומות העולם מסורות בנות אלפי שנים של מיתולוגיות אליליות או עיוותים של סיפורי התורה שקנו שבת בלבבות למרות דופיין הגלוי ומפוקפקות מקורן. כלומר הטענה על קיומה של מסורת לא פוסקת באומה על הסיפור המכונן של הנבואה אין בכוחה לבדה להסיר את הספק מהלב.

תשובה נוספת מצויה היא הטענה שמכיוון שניתן לאמת שהכתוב הוא אמת, אזי כל מה שכתוב בו אמת בהכרח. הבעיה היא שבד"כ מתמקדים ניסיונות האימות בהתייחסות לפסוקי התורה עצמם תוך אימות של נתון מסוים העולה מהכתוב שאימותו הוא בבחינת הפרט המעיד על הכלל. לבד מהקושי לקבל שהוכחת פרט מוודאת את הכלל, טיעון שהיה נדחה על הסף לגבי כל ספר אחר כנראה, יש בתשובה זו בעיה נוספת והיא שהיא עושה שימוש בפסוק מהפסוקים שבספר כראיה למציאות אמיתית בה בשעה שהפסוק עצמו עומד למבחן בשאלה הזו בדיוק. כלומר יש כאן שימוש במושא ההוכחה כאילו הוא כבר מוכח. בנוסף יש לציין כי במקרים מסוימים אף נטענות טענות הסתברותיות המבקשות לומר שמכיוון שסיכוי שמשהו יקרה הוא נמוך מידי לכל צורך מעשי אזי הוא בהכרח בלתי אפשרי. כך למשל שמעתי מי שאומר כי הסיכוי 'לעבוד על כמיליון איש שהיו במעמד ההוא הוא זעיר ביותר ולמעשה לא קיים'. זהו טיעון מביך למדי העושה שימוש לא ראוי בהצהרה הסתברותית (אפילו חישוב אין כאן) תוך עיגול פינות בלתי קביל כדי להוציא מסקנה מוחלטת מתוצאה שאיננה מוחלטת אלא הסתברותית בטבעה. טיעון זה ראוי שלא יושמע עוד ודי לנו מטיעוני קש כאלה שאין בהם אלא פחד מהשאלה.

שמעתי מי שאומר כי הסיכוי 'לעבוד על כמיליון איש שהיו במעמד ההוא הוא זעיר ביותר ולמעשה לא קיים'. זהו טיעון מביך למדי העושה שימוש לא ראוי בהצהרה הסתברותית

טיעונים אלו אינם משכנעים די הצורך ואין טעם להרחיב בהם עוד.

הטיעון ההגון ביותר שזכיתי ללמוד בנושא זה הוא זה שלמדתי מפיו של הרב אורי עמוס שרקי (בקצרה מאוד כאן, ובעיון כאן). חכם זה טוען טענה בסיסית פשוטה וחזקה למדי לעניות דעתי.  עיקר הטיעון הוא שהתאמתות הנבואה דהיינו המפגש בין האלוה הטרנצנדנטי לבין האדם הוא התאמתות חווייתית, כלומר כדי שנדע שהנבואה היא אפשרית צריך היה לפחות פעם אחת בהיסטוריה תתרחש נבואה כזו לכל מי שהוא חלק מהקבוצה הזו אליה דיבר האלוה. במקרה שלנו מדובר על כל בני האומה הישראלית כולה. לפי התורה אירוע בסדר הגודל הזה אכן התרחש, פעם אחת בחיי האומה, בימיו של משה רבינו כשלושה וחצי חודשים לאחר צאתם ממצרים. לפי הדיווח של ספר התורה (הזכרנו אותו למעלה בהקשר אחר, דיווח זה מופיע הן בפרשת יתרו בספר שמות והן בפרשת ואתחנן בספר דברים) עשה האלוה לכל העם כולו את מה שהוא עושה למשה מתוך הרצון להסיר מליבם את הספק בדבר אמיתות הנבואה:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה':" (שמות, יט, ט).

תגובת בני ישראל למה שהתחולל שם במעמד ההוא הייתה שהדיבור האלוהי נתפס אצלהם כחוויה של עמידה לפני מוות. האירוע הותיר טראומה בנפשות עד כדי כך שהעם כולו החליט שלא להתנבא עוד אלא שמשה בלבד יתנבא, למרות ניסיונות משה להרגיעם:

"וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק: וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ: וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים" (שמות, כ, יד-יז).

גם בריחוק של ארבעים שנה מהמאורע ההוא, בספר דברים, חוזר משה בפני בני ישראל על התגובה שלהם אז. דומה שהתיאור בספר שמות היה עדין בהבאת עדות התגובה של העם, החוויה עצמה הייתה דרמטית במיוחד כמשתמע מהתיאור המפורט יותר בספר דברים:

"וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם: וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי: וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ: כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי: קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ:" (דברים, ה, יט-כג).

כל המובא כאן הוא טוב ויפה אלא שיש עדיין לאמת את אותנטיות ההתגלות בסיני כתנאי לאימות הנבואה. אימות אירוע מכונן בקנה מידה לאומי מחייב עמידה בלפחות אחד משני קריטריונים בסיסיים. ה-1 הוא שאירוע כזה יוכל להיות אמת, בפשטות, אם הוא דבר שלא ניתן לשקר אותו. יש לשם לב שאיננו מדברים על משהו שלא נעים או קשה לשקר, אנו מדברים על אי היכולת לעשות זאת. דומני כי ההסבר למעלה מאמת את הקריטריון הזה מכיוון שהאלוה הטרנצנדנטי הינו דבר שבלתי אפשרי שיעלה על הדעת כאמור בהיותו לא חלק ממציאות שלנו לחלוטין. הקריטריון ה-2 הוא שאם כבר אירוע כזה קורה אזי תנאי לאמיתותו היא שהוא התרחש לאומה עצמה, כלומר בזמן שהיא הייתה כבר עובדה קיימת ושלא מדובר בסיפור מיתולוגי על תקופות טרום קיום האומה בפועל. אם הסיפור הוא קמאי לאומה יש חשש שאין מספיק נתונים כדי לקבוע את מהימנותו, לכל הפחות. אולם במקרה של מעמד הר סיני זה לא המצב. האירוע עצמו היה אירוע שהתרחש לכל האומה כולה, שכן כל הישראלים היו במעמד ההוא, ורק מאלה המשיכה האומה להיבנות בארץ הייעוד, ארץ כנען.

כל המובא כאן הוא טוב ויפה אלא שיש עדיין לאמת את אותנטיות ההתגלות בסיני כתנאי לאימות הנבואה. אימות אירוע מכונן בקנה מידה לאומי מחייב עמידה בלפחות אחד משני קריטריונים בסיסיים

למעשה חשוב להדגיש דבר נוסף. ההגינות מחייבת שנבין כי למעשה לא ייתכן שנתלה את האמונה שלנו בשום דבר אחר זולתי מעמד הר סיני, היות ובאמת רק המעמד הזה עונה לקריטריונים הבסיסיים לאימות אירוע מכונן היסטורי בקנה מידה כזה גדול. שאר הטענות הלוגיות והאחרות אינן מספקות, ומצד האמת לא ניתן להישען עליהן כדי לאמת את הנבואה. אמנם הטעם הרע של החוסר בתחושת החוויה עצמה של הנבואה (זו שהישראלים של אז חוו אותה כחוויית-לפני מוות ממש) נותר בעינו גם לאחר דיברי הכיבושין שכתבתי פה, אולם לכל הפחות הטיעון הינו קוהרנטי ומקיים קריטריונים בסיסיים של אמינות. דומני שיש עוד מה לדון בנושא אלא שאסתפק בזאת תוך המלצה לעיון נוסף בשיעורי הרב אורי שרקי ממנו למדתי טיעון זה.

הקריטריון השני שהבאנו משמעו שלמעשה לא ניתן לזייף אירוע היסטורי המכונן זהות לאומית בזמן שהאומה כולה היא כבר עובדה קיימת. אירועים היסטוריים מכונני זהות לאומית כמו מעמד הר סיני, השואה, מלחמת העצמאות, גירוש ספרד, פרעות קישינייב ועוד - כולם היו אירועים שהשאירו חותם עמוק באומה כולה וקרו לה בעת שהייתה כבר קיימת. הטעם לדברים אלו הוא הסברה האנתרופולוגית (אם אפשר לכנותה כך) שלמעשה זהויות לאומיות הינן חוויות קולקטיביות שמעוצבות על ידי אירועים ולא על ידי וויכוחים או סיפורים. כלומר התיזה הפופולרית המבקשת להסתייג מאמיתות התורה והנבואה בטיעון שייתכן שהכל קונספירציה היא פשוט לא מעשית, שכן האירוע המדובר הוא אירוע שנעשה לאומה שלמה ולא סיפור שמתייחס לתקופה שלפני היות האומה עובדה קיימת.

יש לשם לב שלמעשה סיפורים מכונני זהות לאומית שאין ודאות לאמתותם ההיסטורית יש בהחלט בנמצא כמו למשל הולדת הקיסר היפני הראשון מהשמש, סיפורם של רמוס ורומלוס לפני הקמת רומא או אגדות הניבלונגים הגרמניות, אולם כאמור כל אלו הינם סיפורם על תקופות שקדמו להיות האומות הללו עובדה קיימת. בתור מיתולוגיות כאלו יש אפשרות שעם הזמן הן תאומצנה ולו מתוך השאיפה הלאומית המשותפת לייסד רקע בעל משמעות לפרה-היסטוריה של העם. אולם הלכה למעשה אין לנו בפועל שום תיעוד בקרב שום קבוצה אתנית המספר סיפור מכונן על ימים שבהם האומה הייתה קיימת כבר שעלה ספק כלשהו באמיתותו. מעבר לזאת כבר כתבנו למעלה כי סיפור מכונן כמו הסיפור הישראלי כפי שהוא עולה מהתורה הוא חריג ביותר בנוף האנושי ואין לו אח ורע.

יש החולקים על טענת היחודיות של סיפור ההתגלות ומביאים כדוגמה את סיפורי ההתגלות של עמי קדם; הסתייגות זו אינה מבוססת לטעמי מכיוון שכל ההתגלויות שהובאו כדוגמה הן כולן אימננטיות ולא טרנצנדנטיות

בהקשר הזה נכון להזכיר שיש החולקים על טענת היחודיות של סיפור ההתגלות ומביאים כדוגמה את סיפורי ההתגלות של עמי קדם בסהר הפורה וכן את עלילות גילגמש למשל. אולם הסתייגות זו אינה מבוססת לטעמי מכיוון שכל ההתגלויות שהובאו כדוגמה הן כולן אימננטיות ולא טרנצנדנטיות, וכמו שהסברו באורך למעלה. טעות נפוצה זו היא אפילו מביכה במידה מסוימת מכיוון שהיא מציגה טיעון אתאיסטי גנרי המבקש להעמיד את הישראליות ואת דתות העולם השונות על אותו המישור כאשר מצד האמת אין זה כך כלל ועיקר. הסיבה היא שהישראליות היא מושג לאומי ולא דתי ואילו הדתות הן כולן דתות ולא לאומים. כלומר יש אפשרות שיהודי יתנצר אולם הוא לעולם יישאר יהודי כי זוהי השתייכותו הגניאולוגית, בעוד שנוצרי שיתגייר יחדל למעשה מלהיות נוצרי בכל מובן שהוא. מה שנהוג לכנות היום הדת היהודית הוא מושג מאוחר יחסית ונכון לתת עליו את הדעת במקום אחר אולי אף בבלוג הזה.

הסתירה בין הכלליות האלוהית לפרטיות ההתגלות

או במילים אחרות: אם האלוה של היהודים הוא כ"כ טרנצנדנטי וכללי וחוץ-מציאותי אזי מדוע הוא בוחר בעמדה אנושית מסוימת מאוד? מדוע דווקא עם ישראל? למה לא לשאר בני האדם? למה דווקא בימיו של משה ולא לפני כן? למעשה יש לשאלה זו השלכות רחבות יותר. מדוע בוחר האלוה הכללי להכתיב חוקים המעדיפים דברים מסויימים על פני אחרים או אוסרים דברים מסוימים? מדוע שהחזיר ייחשב מאוס והפרה לא? מדוע בשר בחלב אסור? ועוד רבות על דרך זו.

או במילים אחרות: אם האלוה של היהודים הוא כ"כ טרנצנדנטי וכללי וחוץ-מציאותי אזי מדוע הוא בוחר בעמדה אנושית מסוימת מאוד? מדוע דווקא עם ישראל?

שאלה זו איננה נוגעת לעצם הטענות אלא היא מבטאת תרעומת, די מוצדקת לדעתי, כלפי החיזיון הלכאורה עקום של ההתגלות הטרנצנדנטית. במקום לקבל מיצג של אלוהות אוהדת כל נראה כי האלוה בוחר עמדה בתוך האנושות. האכזבה הפנימית מהסיפור האלוהי המתגלה כקטנוני לפחות למראית עין ולב היא כנה ויש לתת עליה את הדעת.

לעניות דעתי התשובה היא שיש כאן מצב מורכב. הייעוד האלוהי איננו פרטיקולרי אולם הדרך להגיע אל הייעוד הכלל-אנושי היא דווקא מתוך הנטייה האנושית להתחלק לאומות, הנטייה הפרטיקולרית. דומה כי לאלוה אין "מדיניות" של  התערבות וקריסת הסדרים הקיימים, ההפך. הנקודות ההיסטוריות בהן האלוה מתערב הן מעטות למדי, ולמעשה מאז יציאת מצרים ועד היום לא ניכר שהייתה עוד התערבות בסדר גודל כמו זו שהייתה אז ביציאה ממצרים. הדרך האנושית ארוכה ודומה שהמגמה היא לתת לבני האדם להגיע בעצמם אל ההצלחה של ההיסטוריה האנושית, כלומר לזכות בעמל כפיהם באפשרות להיות חלק מהשפע האלוהי ולא סתם מתוך בחירה אפריורית חסרת כל צידוק של האלוה בכל האנושות כולה באשר היא שם. במקומות שונים בדרך האלוהית כפי שהדיה נשמעים בתנ"ך ניכרת דווקא מגמתו האוניברסאלית הגדולה של האלוה הרבה מעל לצעדים המעלים תחושה של פרטיקולריות.

הייעוד האלוהי איננו פרטיקולרי אולם הדרך להגיע אל הייעוד הכלל-אנושי היא דווקא מתוך הנטייה האנושית להתחלק לאומות, הנטייה הפרטיקולרית.

החל בבחירה באברהם העברי מתוך הכמיהה האלוהית לתת ברכה (שפע) לכל האנושות כולה, כמו שמברך אותו האלוה בצאתו את חרן לעבר ארץ כנען:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה: וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה:" (בראשית, יב, א-ג).

המשך בנבואות השונות של האלוה הפונות אל האומות דרך נביאי ישראל כדי להשיבן בתשובה למען יזכו אף הם לחלק של זכות בכלכלה האלוהית. הנה למשל בנבואתו של יונה הנביא ניכרת האכזבה מחמלת ה' על אנשי נינווה החטאים. האלוה, מתברר, איננו אוהב זאת כל כך. לאחר שיונה מנתבא על חורבנה של נינווה הולכים תושביה ועושים תשובה ומצטערים על מעשיהם. האלוה, נראה שממהר לקבל את תשובתם ויונה חשש מזאת בדיוק:

"וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם וְלֹא עָשָׂה. ... וַיֵּרַע אֶל יוֹנָה רָעָה גְדוֹלָה וַיִּחַר לוֹ: וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה' וַיֹּאמַר אָנָּה ה' הֲלוֹא זֶה דְבָרִי עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי עַל כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה: וְעַתָּה ה' קַח נָא אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי...." (יונה, ג, י; יונה, ד, א-ג).

יונה מצטער ובורח משערי העיר שמא יבולע לו בעבור חזונו הרע שהתבדה. שם מצמיח לו האלוה קיקיון להצל לו מהשמש הקופחת. בין לילה הורג האלוה את הקיקיון ויונה שוב מבקש נפשו למות:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יוֹנָה הַהֵיטֵב חָרָה לְךָ עַל הַקִּיקָיוֹן וַיֹּאמֶר הֵיטֵב חָרָה לִי עַד מָוֶת: וַיֹּאמֶר ה' אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד: וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה:" (יונה, ד, ט-יא).

לאלוה יש אינטרס כלל אנושי, אם אפשר לכנות זאת כך, אך הכלים להגיע ליעד הנכסף הם כלים המצביעים על המגמה לאפשר לאנושות לתקן את עצמה, בעצמה. דברים אלו ראשי פרקים הם ואין כאן המקום להרחיב בנושא הזה חרף חשיבותו ועומקו. בקשתי כאן היא רק למסור את המסר, ואין היריעה רחבה דיו במסגרת שהתוויתי לעצמי להכיל את כל ההסברים כולם. חושש אני שמאמר זה יהפוך להיות מה שלא התכוונתי שיהיה: מאמר תורני המסביר את עקרונות התפיסה בנושא זה לפי התורה שבכתב ושבע"פ. עם הרצון העז לברר עוד נושא זה ולנמקו עומדת לעיני עדיין השאיפה שהמאמר יישאר ממוקד בנושא השאלה האמונית הבסיסית מבלי להרחיב יותר מידי נושאים צידיים מעניינים ככל שיהיו. אולי עוד אזכה לגלות דעתי גם על סוגיה זו במקום אחר. אפשר ונכון להרחיב היריעה בנושא זה במקור של הדברים שליבתם נפרשה כאן, הרי הם בסדרת שיעוריו של הרב שרקי על ספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי, ייקחנו הקורא היקר משם.

הנבואה היא נשמת אפה של האנושות בהיותה הצינור המחבר ארץ ושמים. הידיעה על האלוה הנעלם מכל נעלם אשר יש לו רצון ביכולתה לתת תקווה בלבבות שאכן יש לקיומנו ייעוד ותכלית.

אז על מה מדברים בעצם?

על מה שחשוב באמת. דומה שכל ההוכחות שבעולם אינן רלוונטיות כדי לאמת את הנבואה בלבבות. האמונה מצד עצמה בהיותה היחס המלא אל האמת מהווה למעשה נתון חווייתי יותר מכל דבר אחר. כל הפסוקים והראיות יתקשו להוכיח נתון חווייתי, ולמעשה רק החוויה יכולה לאמת אותו. בארץ שבה אין דבר כזה מלפפונים גם הטוב שבחוקרי הצמחים לא יצליח להוכיח מציאות קיומו של המלפפון עם כל המשוואות והציורים שלא יביא. בפעם הראשונה שייתן מי מתלמידיו ביס הגון במלפפון, תהיה זו הפעם הראשונה שהוא יבין מה זה.

הנבואה לעניות דעתי היא נשמת אפה של האנושות בהיותה הצינור המחבר ארץ ושמים. הידיעה על האלוה הנעלם מכל נעלם אשר יש לו רצון ביכולתה לתת תקווה בלבבות שאכן יש לקיומנו ייעוד ותכלית. רק אם יופיע האלוה שוב לאנושות כולה תהיה משמעות לקיומו עבורנו כולנו.

מי ייתן ותהא זו תפילתי ושתענה.