גירוד רטוב בודד אחד
מאת: יוסף בן עוז
זהו הפרק השני של הציור השחור שמקליד ליבי. הנה כאן, הפרק הראשון: החופשה של מר גולומונוב - פרק 1
כשהעיניים נפקחות בשורה מעורבת הן מוצאות באור שבחוץ. מחד, יום חדש הוא יום חדש ואולי ישתנה היום מהאתמול הארוך כאורך גלות חייו. מאידך, מדוע שישתנה מאום? כמו סלע עצום ממדים ושחור משחור התיישב על ליבו של גולומונוב מאז שלא בכה בשיחה ההיא. והרי רק לילה אחד חלף עליו ובכל זאת נדמה כאילו נצח. עד היכן המוות הזה שייקרא חיים ממשיך? תָּמַהּ לרגע עוד בטרם שפשף עיניו לקראת הבוקר. כמו מתוך הבלי חלום הלילה הוא היה הוגה בלי קול קרעים קרעים של מה שהותר בנפש. להיות תמיד השני לדוברים. להתנצל תמיד. לא להיישיר מבט. אף פעם לא להיישיר מבט. להאמין שהממונה שלך עשה אותך למה שהינך כעת. להאמין שבעשר אצבעותיו הגואלות קבורים חייך. עתידך. לקבל בהכנעה דברים נבזיים. לצחוק בשפתיים תזזיתיות ובעיניים מתגלגלות במן זיוף מאוס שכזה מבדיחות שמעולם לא התכוונו להיות משהו מצחיק באמת. מה שהכירה נפשו. שלומיאליות רגשית שכשזו. מגושמות חברתית שכזו. ארגונית. לבחוש את הקפה הראשון של הבוקר תוך שמרכל על צוות מחלקת בוחני הביצועים הביולוגיים, השלומיאליים הללו. כמה מצחיקים היו. כמה נחמד שיש לנו את המגושמות הברוכה שלהם שלידה נוכל אנו להיראות כה מקצועיים ומוכשרים. לזייף חיוך של בוקר. ללכת אל מכונת חלוקת דואר הבוקר במרכז החלוקה המנהלתי שבמבנה 16א המרכזי. בכלל ללכת בתוככי המתקן הזה, מבוך הבינוניות הקודר הזה, כולא הלב הזה, המתחפש למקום מלאכה המעסיק אנשים למחייתם. שמא מוטב היה לומר למותם? חיוך עצוב עלה על זווית הפה. האור הארור מבחוץ הקים כבר את כל הרחוב למטה ולא הייתה עוד ברירה אלא לקום בעצמך. מה יפה הוא הביטוי הזה, חשב: 'האור הארור'. הלא כן? מה הולם הוא את היום המאיץ בך לקום אליו. קום מהר, התכונן מהר, רוץ מהר, הגע אל יעדך, סיים מטלותיך, דווח לממוניך, הקפד שעותיך, מלא מחויבויותיך, כלה שארית ימיך. חשיבותו העצמית המופלאה של עכבר המבוכים.
דומה היה כי כל הלילה הוא חלם על זאת. ועכשיו אולי יוכל כבר לבצע. הו התקוות הקטנות של העולם. אולי היום יתחיל בכך. אולי היום ייקבע יתד ראשונה לאחוז בה.