אני יוסי בן עוז, נעים להכיר

יום רביעי, 21 במאי 2014

החופשה של מר גולומונוב - פרק 2

גירוד רטוב בודד אחד

מאת: יוסף בן עוז


זהו הפרק השני של הציור השחור שמקליד ליבי. הנה כאן, הפרק הראשון: החופשה של מר גולומונוב - פרק 1

כשהעיניים נפקחות בשורה מעורבת הן מוצאות באור שבחוץ. מחד, יום חדש הוא יום חדש ואולי ישתנה היום מהאתמול הארוך כאורך גלות חייו. מאידך, מדוע שישתנה מאום? כמו סלע עצום ממדים ושחור משחור התיישב על ליבו של גולומונוב מאז שלא בכה בשיחה ההיא. והרי רק לילה אחד חלף עליו ובכל זאת נדמה כאילו נצח. עד היכן המוות הזה שייקרא חיים ממשיך? תָּמַהּ לרגע עוד בטרם שפשף עיניו לקראת הבוקר. כמו מתוך הבלי חלום הלילה הוא היה הוגה בלי קול קרעים קרעים של מה שהותר בנפש. להיות תמיד השני לדוברים. להתנצל תמיד. לא להיישיר מבט. אף פעם לא להיישיר מבט. להאמין שהממונה שלך עשה אותך למה שהינך כעת. להאמין שבעשר אצבעותיו הגואלות קבורים חייך. עתידך. לקבל בהכנעה דברים נבזיים. לצחוק בשפתיים תזזיתיות ובעיניים מתגלגלות במן זיוף מאוס שכזה מבדיחות שמעולם לא התכוונו להיות משהו מצחיק באמת. מה שהכירה נפשו. שלומיאליות רגשית שכשזו. מגושמות חברתית שכזו. ארגונית. לבחוש את הקפה הראשון של הבוקר תוך שמרכל על צוות מחלקת בוחני הביצועים הביולוגיים, השלומיאליים הללו. כמה מצחיקים היו. כמה נחמד שיש לנו את המגושמות הברוכה שלהם שלידה נוכל אנו להיראות כה מקצועיים ומוכשרים. לזייף חיוך של בוקר. ללכת אל מכונת חלוקת דואר הבוקר במרכז החלוקה המנהלתי שבמבנה 16א המרכזי. בכלל ללכת בתוככי המתקן הזה, מבוך הבינוניות הקודר הזה, כולא הלב הזה, המתחפש למקום מלאכה המעסיק אנשים למחייתם. שמא מוטב היה לומר למותם? חיוך עצוב עלה על זווית הפה. האור הארור מבחוץ הקים כבר את כל הרחוב למטה ולא הייתה עוד ברירה אלא לקום בעצמך. מה יפה הוא הביטוי הזה, חשב: 'האור הארור'. הלא כן? מה הולם הוא את היום המאיץ בך לקום אליו. קום מהר, התכונן מהר, רוץ מהר, הגע אל יעדך, סיים מטלותיך, דווח לממוניך, הקפד שעותיך, מלא מחויבויותיך, כלה שארית ימיך. חשיבותו העצמית המופלאה של עכבר המבוכים.

דומה היה כי כל הלילה הוא חלם על זאת. ועכשיו אולי יוכל כבר לבצע. הו התקוות הקטנות של העולם. אולי היום יתחיל בכך. אולי היום ייקבע יתד ראשונה לאחוז בה.


יום ראשון, 4 במאי 2014

איפה אתה... גבול שלי?

כן אבל אתה מאמין, זה שונה...
מסבירים לי שאבין סוף סוף שאמונה היא סוג של נכות מנטאלית. עכשיו אני מבין, תודה.

לא קל לי אני אומר לך. חיים שלמים לא הייתי זקוק לך בכלל. לא היית חשוב פשוט... אני מקווה שלא תיעלב או משהו זה פשוט כיוון שונה. בחיים שלי, עד לפני כשנתיים שלוש, היית מיותר. הייתי המכסח ב-"ה" הידיעה. ויכוחים אצלי היו עניין של הבאת היריב להכרעה. אם לא בצעקות רמות והעמדה במקום (ככה קוראים לזה?) אז בטריקים שכליים. הייתי עושה ליריבים שלי קאט אנד פייסט משובח לעילא. מוציא את האבסורד שלהם חשוף ומבוהל להשתזף לו בשמש הקופחת והאכזרית של הנוק אאוט המילולי. אוהו כמה הייתי ככה.



על אתיאיזם ועל אמונה

שינוי מרענן: במקום להתווכח, חפש מה בכ"ז נכון ב'טעותו' של השני?

בדרך כלל כשמדברים על אתאיזם ואמונה, מתווכחים. למעשה בד"כ רבים. לו הייתי מקבל חצי שקל על כל פעם שחזיתי בוויכוח שנע בין מצחיק לבין עצוב בין מסנגרי שתי העמדות הייתי היום אדם עשיר. אנו חיים בעידן כזה, עידן שבו הקדמה הטכנולוגית קירבה מיקרופון, חיבור רשת, מסך ומקלדת לפיותיהם של המוני בני אדם בכל העולם. עכשיו, כל זב חוטם ומצורע שמבין משפט וחצי שלמד אתמול יכול לעלות מעל כל במה וירטואלית וללהג כרצונו. האפשרות לעשות משהו, הנגישות הגדולה והעניין הרב המתפתח סביב כל הברברת הזו, מעודד אותה והתוצאה היא שאנו ברברנים גדולים. כולנו.

אבל האמת היא שבוויכוח המוכר הזה יש היבטים מעניינים שפחות נשמעים. הייתי רוצה ברשותכם להביא אותם קצת לקדמת הבמה, ואתם יודעים מה? ולו רק כדי לרענן מעט את האווירה. משהו שונה, מה יש? לא סטנדרטי או כך לפחות אני מקווה.

אז הנה אני. יוסף בן עוז, בן 36 (אבל צעיר לנצח!) שומר תורה ומצוות (עד כמה שידי משגת) מבקש לתת נקודות חיוביות השזורות זו בזו משני הלכי המחשבה שהם בסופו של דבר הדומיננטיים ביותר בעמנו בעת האחרונה. הלכי מחשבה ורוח, המעומתים תדיר זה עם זה במקום להיות שזורים זה בזה לרווחת כולנו. לבטח ניסיון הזוי. תנו מבט.


יש גם טיעונים שפויים?
(באדיבות: http://www.mako.co.il/home-family-kids/education/Article-c4c3d17b5b6e241006.htm)