החופשה של מר גולומונוב - פרק 1

טיפות על קור החלון

מאת: יוסף בן עוז

אתה אפס. הכל נכון. אין שמץ של הגזמה במלוא חששותיך. תדע לך שהמרוץ שלך אחרי ההצלחה הוא המרוץ שלך אחרי ההצלחה של השקר הכי גדול שלך. כי באמת עמוק בפנים, בלב ליבך, אתה יודע וכנראה שתמיד ידעת... שאתה פשוט כלום.

למעשה, ההצלחות שלך כולן כולן הן הצלחות חלקיות. זאת, חייב אתה להכיר, הגרועה מכולן. אילו לפחות היית קצת לא בכיוון בחלק מהמקרים, אפשר היה עוד לעשות משהו אבל אתה פשוט... ליד. אתה כל הזמן ליד. אתה סוג של נפש דלה ובינונית ובלתי מקורית בעליל. זו, היא תקוות השווא המשלה אותך לחשוב שאתה באמת שווה משהו, אבל אתה לא. אתה מצגת חיה של מגושמות אמיתית. אינך יכול להצליח כאן לעולם. חשוב שתכיר בזה. לא, חשוב שתפנים את זה. למרות, שכנראה לעולם לא תצליח. לא תצליח לא כי אינך מבין מה עליך לעשות... אתה מבין. אתה לא תצליח מכיוון שאתה עסוק כולך בהבל הפנימי שלך. בטוח שיש לך סיכוי. טרוד בניסיון הנואל לבנות את עצמך, להוכיח את עצמך.


ואתה יודע שאף פעם לא פסקת מלנסות ולהוכיח את עצמך. למעשה לעולם לא תחדל. כאן חשוב שתבין: יש סיבה טובה שבגללה אתה ממשיך לנסות ולהוכיח כל הזמן. הסיבה היא שזה נכון. אתה באמת צריך. עמוק בפנים האינטואיציה שלך צודקת. אתה באמת מודע להיותך קטן ועלוב ולהיותך בלתי מתאים בעליל. תהפוכות הגורל וסדרת הצלחות קטנות והתרשמויות חלקיות הביאו אותך למה שאתה עושה היום. אסופה בלתי מוסברת של מקריות מוחלטת, של התערבות הגורל אם תרצה, של הצלחות שטחיות ושל ההערמה השיטתית והבלתי מודעת שלך הן שהביאו אותך לכאן. אבל האמת היא, שאינך ראוי פשוט. אתה מבין? אין לך הרי שום מושג אמיתי מדוע אתה עושה מה שאתה עושה או מדוע משאירים אותך כאן. והסיבה הפשוטה היא שבאמת אין צידוק אמיתי להמשיך ולהעסיק אותך. כל יום שעובר כאן אתה על זמן שאול, כל יום. עליך לזכור זאת היטב. אין אף פעם רגע דל שבו אתה באמת בשליטה, באמת בהבנה, באמת ברוגע. ודע לך שהכל נראה והכל מורגש. ההתחבטויות הפנימיות ביותר שלך, חשופות כולן וברורות לעיני הכל. לא עבדת עלינו כאן לדקה. למעשה זה דיי מגוחך כשחושבים על כך. אתה כל כך ממציא ומאלתר כל הזמן שזה פלא שאתה ממש חושב שיש לך סיכוי להבין אי פעם מה לעזאזל אתה עושה. ההצלחה שלך היא ההצלחה שלך שלא להסב נזק גדול מידי. לא לרסק את הכל לאבדון במו ידיך השלומיאליות ודעתך הגסה והבורה. כל פרויקט שטרם חירבת הוא פרויקט שהצלחת בעצם. אין מנוס אלא להודות בכך בגלוי, זה יעשה לך רק טוב להפנים זאת סוף סוף. להכיר בזאת. זה ישחרר אותך לא רק מהחשש שאתה נתפסת ושעלו עליך והבינו סוף סוף מי אתה באמת. זה עוד קטן. זה ישחרר אותך מחרדה הרבה יותר גדולה מזו, חרדה עמוקה ומקאברית לאין שיעור. אני מדבר על סוג של תהום שתמיד יושבת לך במעמקי הלב הקטנוני וההזוי שלך ושאתה לעולם לא תאזור אומץ להוציא אותה אל החוץ. לעולם לא תוכל להביט בה ישר בעיניים.

אז מכיוון שאתה לא תוכל, אני אעשה זאת בשבילך.
אתה הרי חרד מהזוועה שכה עוצרת את נשימתך עד כי מעולם לא העזת לקרוא לה בשם.
אתה מתפחלץ ומתעוות ומסתתר עד אובדן העצמי שלך מדבר אחד שהוא הנורא מכל: התגשמות מאווייך.
מהתקווה שמא תצליח באמת להגיע למשהו גדול. שמא תתברג לעמדת מפתח באמת, שמא באמת ייסמכו עליך כמו שאתה מבקש כל העת מבלי לומר זאת בפה מלא. לא הכישלון שלך מפחיד אותך, ההצלחה שלך מפחידה אותך. התגשמות מאווייך הגלויים היא למעשה התגשמות סיוטייך הסמויים. ואלו האחרונים נוראים הם מכל נורא. מחרידים הם מכל חרדה.
כי, הרי אין בנמצא אסון גדול יותר לנפשך המעונה מהתגשמותו של החזון הזה, של התקווה הגדולה שלך. לא לחינם אתה מפחד ממנה פחד מוות: אילו חס ושלום יבוא היום הזה שבו תתממש משאלת ליבך זו, תהיה זו פתיחת השערים של כל מעמקי-גיהיני-גיהינום עבורך. יהיה זה גרוע ממוות. גרוע משואה עצמית. גרוע מאובדן. תהיה זו התעוררות לחיים של הפנימיים והטמונים ביותר שבחששותיך שיהפכו פתאום לסיוט החיים המוחשי ביותר עלי אדמות. דבר כזה טרם ראו עיניך, חוו חושיך והתפעם מהם חזך. זהו עומק האובדנות במלוא מוחשיותו. כמו ליטול חייך בידיך ולהרגיש כל רגע.

למעשה אתה מבין היטב שאין לך שום מושג כיצד זב חוטם וחסר תבונה או יכולות כלשהן כמוך הגיע לאן שהגיע. זה מדהים אותך לא פחות מאשר מי מהסובבים אותך כיצד אחד כמוך באמת מאמין שהוא מסוגל לשחק עם הגדולים. הקול הבלתי פוסק שאומר לך שאתה לא מתאים ושכל זה איננו בשבילך, הוא הקול הנכון עבורך. חדל מלסרב לו כבר. לך איתו.

היו כבר מקרים שהתקנאת בשומרי השערים או במחלקי המזון פה. בוודאי. הם אוחזים בעבודה שאתה אפילו יכול לבצעה, אם תשתדל מספיק. לא סתם הרהרת בהגשת קורות חיים להיות מחלק מזון לארוחת צהריים כאן. הרי אילו זכית לזה, אילו הוענקה לך מנהרת בריחה זו, היית משתחרר לחופשי באמת. שם, כבר לא היית צריך עוד להוכיח את עצמך כל היום. לא היית חייב להמשיך ולשקר.

תבין, זה לא שאתה מחוסר כישרונות. אתה פשוט בינוני. אתה סתמי. אתה לא מקורי, לא חכם מספיק, חסר מעוף, לא אסרטיבי, לא יודע לומר את מה שצריך, לא מבחין בין עיקר לתפל, לא ממוקד, לא חד, לא מקצועי מספיק, לא מנהל מספיק, לא דיפלומטי מספיק, לא מאורגן מספיק, לא מכיר מספיק, לא מבין את מה שעליו להכיר אפילו, לא מוכן ללמוד, לא מסוגל ללמוד למעשה. אתה נטע זר של חוסר חשיבות בתוך ים מקסים של חכמים.

זה לא משנאה, אתה חייב לדעת זאת. להפך, אני אומר זאת בשבילך. לי לא אכפת אם תקשיב לי ותפסיק עם כל זה או שמחר תבוא לפה שוב ותמשיך. אתה מבחינתי יכול להמשיך כמה שתרצה. ממילא אינך נחשב למשהו במקום הזה. אתה כבר מוכר פה היטב. איש לא יטעה מחר לחשוב שהשתנית. כולם יודעים שאינך מסוגל לזאת.

לכן תדע לך שאני אומר את כל זאת בשבילך. מאלטרואיזם טהור אני מדבר. חשוב לי שתהיה מכויל בנושא הזה. חשוב לי שתבין. הסיבה שאתה עדיין כאן היא שבסוג עבודות הזבל שאתה עוסק בהן רק אתה מוכן בעצם לעסוק. וזה לא שאין לך תחליף או משהו כזה, אל תטעה בבקשה. לא לא. יש ויש לך תחליף. במיוחד לך יש תחליף. זה פשוט משום שהתחבבת עלינו כאן ושקשה לנו להעיף אותך אל מחשכי האלמוניות שאליהם אתה שייך באמת, שאנו בוחרים להשאיר אותך כאן. אתה מספק צורך חברתי, אם אפשר לומר זאת כך. אפשרות עבורנו לחמול.

אני מזהה את לחלוחית דמעותיך במבטך הדומם. זה טוב. זה מצוין. תדע לך שזה נפלא. הבכי של העכשיו הוא ההצלה שלך מהמוות האמיתי שלך שבוא יבוא אליך אחר כך. דמעותיך הן חבל ההצלה שלך מהתגשמות חלומתיך שהן עצמן חבל התלייה שלך.

מוטב היה לו לא היית מגיע למה שהגעת כלל. מוטב היה, לו לא היית מצליח להערים כלל על מי מאלו שהערמת עליהם עד כה. הצלחתך היא חורבנך באמת. זו הקללה האמתית. זו המארה שאין מנוס ממנה כלל. הסתבכת במלכוד של ממש כאשר החלום שלך הוא הסיוט שלך. החיים שלך הם המוות שלך. תמיד לחשתי לך שאתה כמו רכיכה המתעקשת לגדל עצמות אך לא רצית לשמוע לי מעולם. הכחשת את האמת. ברחת... פחדן עלוב. תמיד אמרתי אל עומק נפשך שאינך מתאים לכל זאת, שאינך ראוי, שאינך טוב. דומה כי אילו היית משכיל להאזין לי אז, כשעוד ניתן היה להציל משהו מנשמתך הדלילה וחסרת המעוף הזו, מנשמתך המיותרת הזו, ולפטור את העולם מטרדתך המעיקה ומכריחה אותו רק להראות חמלה על ייצור כמוך, על הסגנון הנחות ביותר של ה-Wanna-Be שהעולם רואה וראה אי פעם, אולי היה לך טוב כעת.

אבל אתה הוא זה שבחרת שלא להקשיב. אתה בחרת להילחם, להיאבק. שוטה גמור: מלחמתך המביכה מצחיקה כמלחמתו של הטובע בעין המערבולת. מיטב תנועותיך ישקיעוך אל עומק המים הממיתים. אין תקווה למצבך כעת, ואתה מוכרח להבין זאת. האובדן שלך והמלכוד שלך הם הם חייך ממש. אין זו מליצה מוגזמת או הזיה או חריזת לשון. זהו דפוס הבושה שאתה מתעקש לכנות אותו "חיים".

אין לך לשאול אותי מה נותר לעשות. אינך מצפה ששוב אתאמץ לתת לך עזרה. אחר אשר כל הפעמים שעברו מיאנת להקשיב לקול התבונה שלי, עתה אתה מעז להקשות עורפך ולפנות אלי שאחלץ את נפשך המשקרת וההוזה מציפורני חלומות המגלומניה שלך? עכשיו שהתחוורו לך חזיונות הריקנות שלך אתה מחציף פנים לשוב אלי בצר לך?

טיפוס כמוך ראוי לכל בוז וטוב תעשה אם תהיה אתה בין הראשונים לבוז לך. אולי אם תלעיט מעט את נפשך מן הבוז הממרק הזה תשוב חזרה למקורך. מספיק שנים שהרעת לכולנו, מספיק שנים שהטרחת את כולם. השלית את כולם.

אינני יודע במה אתה טוב או במה אתה יכול לעסוק. האמת היא שאין זה משנה כל כך. נסה משהו לא חשוב ולא מסובך ושאינו כרוך בעבודה עם אנשים. כי, אתה בוודאי מבין כבר, כולם סובלים בגללך. כולם טובים ממך. שאלת את עצמך פעם מדוע זה הצעירים תמיד עוקפים אותך? מדוע מעדיפים הממונים את האחרים על פניך? לבטח חש אתה כבר בהישנותה של תופעה זו, לבטח גם שקריך הרבים לא יוכלו לצבוע בוורוד מזויף מציאות מרה וטופחת זו! ובכן, ראוי שתדע: זה קורה משום שאין שום צעיר שאתה באמת יכול לו. למעשה אין זה משנה כמה הצעיר ההוא טוב או מוכשר באמת. זו גריעותך הנוראית והגלויה לעין כל המכריחה את הממונה שלך, כל ממונה שלך, להעדיף אחר על פניך. זה לא כל כך כמה שהם טובים כמו כמה שאתה רע. כמה שאתה בינוני ועלוב וקריקטורה של הצלחה. אינך טוב מספיק ואינך גרוע מספיק. אפילו זאת! להיות גרוע מספיק, אפילו זאת אינך יכול לעשות בשלמות. אז אי אפשר לעשות איתך כלום בעצם. לא להעיף ולא להעלות. אפס, הוא שאמרנו בתחילה.

לחלוטין ברור שלא ניתן לסמוך עליך. אל תטרח לחפש סיבות מדומיינות לכך שאינך מקבל תפקידים מצופים משום ממונה שהיה לך או שאי פעם יהיה לך. זה פשוט משום שאינך חומר שניתן לחשוב עליו כמשהו שסומכים עליו. אתה לא הטיפוס.

לומר לך שעליך למות עכשיו יהיה עצוב מידי. אולי, רצוי שפשוט תיעלם, תקטן. אינני רוצה שתמות. בכל זאת חשוב שתבין ותפנים את השינוי ותמשיך לחיות את העליבות שלך, אבל כמו שהיא צריכה להיות באמת. עליבות. ולא סוג של קטנות המתחפשת לגדלות. האבסת אותנו בכך די והותר.

גולומונוב לא אמר מילה. הוא הביט קדימה מבלי להביט באמת. במבט מזוגג הוא המשיך לספוג את הכל. קיבל את הכל. הכל היה מוכר כל כך, ובכל זאת מעולם לא נאמר או נשמע כך. אף פעם לא כך. הוא לא ענה. וכי מה יש לענות כעת? הסיגריה שבידו כיבתה את עצמה על מאפרת הזכוכית המפויחת לעייפה, דמות מזוגגת של חייו. עשן דק ולא מאיים היתמר באדיקות מבדל המעשנת הזו, דק ואחיד עולה אל גבהי החדר הסמיך באין מפריע.

הטיפות שעל קור חלון החדר סירבו בתוקף להחליף מילה, לעודד. אין בעל חי צומח או דומם שמוכן היה לעודד. היאוש היה תמיד ברקע והנה לבש סוף סוף צורה. הנה דיבר. מה התחיל את כל זה? מה החיש את הפריצה? שמא טוב הוא המפץ הזה? שמא הקטיגור חושש?

לראשונה מתחילת הנאום הזה שלא הייתה לו באמת התחלה ולא היה לו באמת סוף, לראשונה מזה הרבה זמן למעשה, החליטו עיניו להיעצם. לילה עכשיו הוא למחשבותיו. לילה הוא לדמעותיו. אולי יבכה על הכרית בלי קול. ואולי לא ממש צריך.