קידום השיח הציבורי בישראל: פרק 3 - שבירת המוחלטות

רשומה קודמת בסדרה: פרק 2 - העמדה העצמית

שורש ראשון: תיקון המידות (המשך)

בפרק 2 של הסדרה התחלנו להגדיר את העמדה העצמית. תכלית ההגדרה של העמדה העצמית הייתה שינוי המיקוד של השיח כולו: לא עוד תחרות הורדות ידיים, לא עוד ניצחון כקריטריון לאמת אלא דיון כתהליך העשרה אישי המחייב פתיחות לשונה כאסטרטגיה.
ברשומה הנוכחית אני מבקש להקנות עוד כלי אחד ועוד תובנה אחת להשלמת הבירור של השורש הראשון - תיקון המידות: הכלי הוא שבירת המוחלטות והתובנה היא הנחת טוב הלב.

כלי שני: לשבור את חומת המוחלטות

תחושת הצדק שלנו היא אחת מאבני היסוד החשובות לנו ביותר כבני אדם לעצב את עצמנו. לייעץ למישהו לפקפק בעצמו מבלי לחוש מוחלטות כלשהי יהיה לגזול ממנו את האופי הבסיסי ביותר שלו, את לשד חייו. ולכן, לא לשם נכון לכוון. נכון אבל, להוסיף פה נדבך. הנדבך הנוסף, התבלין החשוב במרק הזה יהיה ללא ספק ההבנה שמי שמנהל דיון כרגע הוא לא התיאוריה בכבודה ובעצמה, לא תפיסת העולם, לא התורה ולא הפילוסופיה, לא הכפירה ולא האמונה. מי שבאמת מנהל פה את הדיון הזה כעת הוא... אני.

קידום השיח הציבורי בישראל: פרק 2 - העמדה העצמית

רשומה קודמת בסדרה: פרק 1 - הצעה לסדר

שורש ראשון: תיקון המידות

טיפול שורשים

ברשומת הפתיחה הצגתי בשמונה סעיפים את מה שלעניות דעתי מהווה קבוצת הבסיס היסודית של שורשי הכשל של הדיון הציבורי בישראל. שמונת היסודות הללו אינם כשלים כשלעצמם אלא יותר עמודי יסוד, עליהן ניתן לבנות דיון תועלתני או כושל, תלוי להיכן לוקחים אותו. אלו הם אם כן שמונת שלבי הסולם שלנו איתם ננסה ברשומות הבאות לעלות אל פסגת ההר שלנו - שיח ציבורי בונה בישראל.

הסדרה המובאת כאן מתמודדת עם הנושא באמצעות ההתמודדות עם הפרטים ולא עם הציבור. כלומר בסדרה זו בכוונתי להתוות תובנות וכלים הנלמדים בצורה הדרגתית לפי הסדר של שמונת השורשים, כדי לאפשר לפרט לנהל דיון בונה בכל סיטואציה שייתקל בה.

קידום השיח הציבורי בישראל: פרק 1 - הצעה לסדר

הרשומה שלפניכם היא רשומה קרובה לרשומה אחרת שלי העוסקת בתוכן של שאלת קיום האל. כאן אני מנסה לדבר על המסגרת של הדיון והצורה שלו. כאן, אני מבקש להקנות לדיון שלנו צורה בונה בניגוד לחיזיון של היום שהינו לדעתי מיצג של תקשורת לקויה להחריד, בלשון המעטה. אני ממשיך את הקו משאלת קיום האל רק כדי לתת לדיון הקשר קונקרטי. כעקרון רבות הן המחלוקות ורבות כמוהן ההזדמנויות לברר את האמת. הזדמנויות שכמעט תמיד אנו מקפידים להחמיצן.

מבין חורבותיו העשנים של שדה הקרב של השיח הציבורי בישראל ניכרים כבר פה ושם פנים עייפות ועיניים טרוטות. אלו הם הלוחמים העייפים. פצעיהם הפתוחים והמדממים אינם מניחים להם עוד לרצות לקחת חלק בוויכוחים הסביבתיים. עד כדי כך נלאתה נפשנו משמוע ומראות עוד מהקשקושים הללו שעיננו מתגלגלות כבמהלך רפלקס רק לשמע הזכרת "דת ומדינה", "שמירת הפסח בציבור", "גיוס בני ישיבות" ושאר פנינות קיומנו, שחשיבותן רבה ובירורן כושל.

החופשה של מר גולומונוב - פרק 1

טיפות על קור החלון

מאת: יוסף בן עוז

אתה אפס. הכל נכון. אין שמץ של הגזמה במלוא חששותיך. תדע לך שהמרוץ שלך אחרי ההצלחה הוא המרוץ שלך אחרי ההצלחה של השקר הכי גדול שלך. כי באמת עמוק בפנים, בלב ליבך, אתה יודע וכנראה שתמיד ידעת... שאתה פשוט כלום.

למעשה, ההצלחות שלך כולן כולן הן הצלחות חלקיות. זאת, חייב אתה להכיר, הגרועה מכולן. אילו לפחות היית קצת לא בכיוון בחלק מהמקרים, אפשר היה עוד לעשות משהו אבל אתה פשוט... ליד. אתה כל הזמן ליד. אתה סוג של נפש דלה ובינונית ובלתי מקורית בעליל. זו, היא תקוות השווא המשלה אותך לחשוב שאתה באמת שווה משהו, אבל אתה לא. אתה מצגת חיה של מגושמות אמיתית. אינך יכול להצליח כאן לעולם. חשוב שתכיר בזה. לא, חשוב שתפנים את זה. למרות, שכנראה לעולם לא תצליח. לא תצליח לא כי אינך מבין מה עליך לעשות... אתה מבין. אתה לא תצליח מכיוון שאתה עסוק כולך בהבל הפנימי שלך. בטוח שיש לך סיכוי. טרוד בניסיון הנואל לבנות את עצמך, להוכיח את עצמך.

התעלומה (המיותרת) של קיום האל

אני לא אמתח אתכם. ברור שיש אלוהים. [...] בעצם: הרי ברור שאין דבר כזה אלוהים. אז אני לא מבין: יש או אין אלוהים? ואחרי הויכוח מה נעשה עם הנתון הזה? כלום. הבעיה היא, ווטסון, בשאלה עצמה.

אני לא אמתח אתכם. ברור שיש אלוהים. מספיק להבין כמה העין האנושית היא מורכבת. איך ייתכן שמורכבות כזו נוצרה כך יש מאין? ואפילו לא יש מעין. הסיכוי הוא כ"כ נמוך שהוא כמעט אפסי. והרי לנו יש מסורת מדור לדור שהכל אמת ונכון, זה הרי לא ניתן לערעור. ואני עוד לא התחלתי לדבר על איך שהתנ"ך מלא צפנים סודיים על העתיד. אוהו. איך יכול להיות שכל זה טעות ומקרה?

לכן אין מנוס מלהודות בכך ואני באמת לא מבין איך אפשר לחשוב אחרת לרגע. הרי ברור שאין דבר כזה אלוהים. חוקי הפיזיקה הם כאלה שניתן להוכיח שאין שום צורך באלוהים כדי שהמציאות תתהווה. והרי ברור שכל הסיפור הזה עם אלוהים התחיל כי בני האדם הקדמונים פשוט לא הבינו למה השמש זורחת אז חיפשו סיבה והמציאו אותו. ועוד לא התחלנו לדבר על כמה סיפורי התנ"ך מלאים סתירות וחסרי כל היגיון, והרי רק מה שהגיוני הוא אמת.

אני מקווה שעכשיו עשיתי לכם קצת סדר.

רגע לפני ההמשך יש לי איזו מילה או שתיים להדגיש לפניכם. המאמר הנוכחי נכתב בשפה קולחת בכוונת מכוון. נטועים ושזורים בו דברים לא קטנים שאין חינם הרב ניכר אולי מבעד לשפה השמחה והדינאמית שבה השתדלתי לעשות שימוש מסיבות השמורות עימי. לא טרחתי להביא במאמרי מקורות אף כי העקרונות החשובים המופיעים בו רובם ככולם אינם משלי אלא למדתי אותם ממורים טובים ונפלאים שזיכני היושב במרומים לפגוש בהם ולטעום מנופת מתיקות שפתותיהם. מורים אלו בין שיהיו שומרי מצוות מסוג אחד ובין שיהיו שומרי מצוות מסוג אחר לימדוני שיעורים שאין דובשם מתמצה בעקרונות אקדמאיים בלבד אלא רובם ככולם היטיבו ללמד גם בין השורות וגם מה שלא נאמר במפורש ועל כך ליבי להם מודה מאוד.

ביער העבות של עצים מדומיינים נבוכים רבים וגם טובים, מפחדים מהצללים אשר אינם כאן ולא היו אף פעם. ואולי אני מדליק עכשיו פנס, ואולי רוצה אני לתת קצת טעם למאכל נפשי שסר ליחו בעקבות מהלומות של מתווכחים על מושג תיאורטי של אלוה שאין לאיש בו הבנה או נועם.

תקווה אני נושא תמיד בלב שדבריי דברי טעם יהיו ולא ייפלו על עורלת אוזניים ולב, ושלפתוח את סגור הפחד המחליא אזכה אני בכל אשר אתן.

במבט אישי - קצת עלי ועל הבלוג הזה

קצת על עצמי

שמי יוסי בן עוז ואני מהנדס אווירונאוטיקה בהשכלתי, מהנדס מערכת במשלח ידי הנוכחי נשוי ואב לארבע. בין קצוות רחוקים אך קרובים אני מתקיים: לימוד התורה מבית מדרשו של הרב אורי עמוס שרקי, אהבת אמת למוזיקה ותרבות אפלה, במיוחד Black Metal אך גם למוזיקה אנדלוסית ויצירות אלקטרוניות מעניינות, תרבויות עתיקות ועכשוויות, נפש האדם, חיבה מיוחדת לחזון הכלל אנושי - מהווים רק מעט מגבולות המרחב הפנימי שלי. ואולי, אולי אני מנסח את עצמי עכשיו. ואולי בכלל אי אפשר.

מטאל אפל ותרבות ישראל - התבוננות של מטאליסט מאמין

המסע האישי

בעשרים ותשעה לחודש השלישי הלא הוא חודש סיוון שנת ה'תשע"ג ליצירה אשר חל אז בחודש מאי לפי מניין הגריגוריאני בשנת 2013 למניינם, הגיעה לארץ הקודש להופעה אחת, ויחידה מסוגה, להקת Enslaved. ואני? אני התרגשתי כמו ילד. בלבוש מוקפד של ג'ינס משופשף ולא מכובס, חולצה שחורה וחיוך ילדותי יצאתי לרידינג בשעה מוקדמת כדי להספיק ל-Session ההחתמות עם חברי הלהקה. באחד מרגעי הצילום המחוייכים הצלחתי להתרכז לשנייה והחלטתי להוציא משפט שלם לנפיל הויקינגי הענק שעמד מולי - Ivar Bjørnson שמו - אבל משפט עם משמעות ולא איזו אמירה מעריצית של נער מתבגר. כי בכ"ז, אני כבר כמה שנים טובות אחרי הימים האלו. הצטלמנו בחיוך ובפוזה מטאליסטית ואז שמעתי את עצמי אומר לו את המשפט הבא:

I really appreciate your relation to the Viking heritage. It reminds me of my close relation to mine.

Ivar חייך אלי בחיוך מבין, למרות שאני לא בטוח ששמע אותי מבעד להמולה וללחץ התור המתגבר מאחורי לפנות כבר את העמדה למתרגש הבא שיצטלם איתו. ולמרות זאת, הרגשתי רעד קל ועור מתברווז. לא רק בגלל Ivar או המעמד, משהו אחר.

"תגיד לי, הכיפה וה-Pentagram... זה לא קצת סותר?"

אני מרים את העיניים לרגע מערימת הדיסקים המסקרנת אל עבר המוכר. אני מביט בבחור ולא ממש יודע מה לענות. בעודי מחייך וממהר לעבד בראשי איזו תגובת one liner קולעת, מזהירה ושנונה למדי, כי ככה מדברים היום ואחרת אתה פשוט לא נשמע, הילדה הנחמדה בת ה-14 בערך שעמדה לידי מיהרה להתנדב לגונן על נפשי הנבוכה.

"ממש לא, זה גם כוכב שלמה. יש את הסמל הזה גם ביהדות."

שרבבה החמודונת בליווי מבט מבין דבר אל עבר המוכר, שבקושי הגניב מבט לכיוונה. האמת שהקטנטונת לא לגמרי טועה. אני לא בטוח שזו התשובה שהלב שלי היה מציע כאפשרות הראשונה לשלוף הנכסף, אבל בסה"כ זה די נכון כל העניין הזה עם הכוכב המחומש. הבעיה היא שהתשובה הנכונה הזו עונה אמנם לשאלה שנאמרה אך לא לשאלה שהתכוונו אליה.

"האמת? אין לי תשובה טובה עדיין. איטס קומפליקייטד כנראה..."

עניתי אני, מנסה להיות מצחיק. בינתיים המוכר קיבל שטיפה קטנה מהמוכר האחראי בסטנד בצורה מושתקת כדי שלא אהיה עד לשיג ושיח המתנהל, וביקש ממנו כנראה שלא יעליב פה את הקליינטורה כי בכל זאת: גם הופעה של מטאל וגם בסטה של דיסקים ותחושת משפחה אחת גדולה וכל זה, וחבל להעכיר את האווירה על ההתחלה.

אבל אני דווקא לא נעלבתי בכלל. נראה לי שאפילו שמחתי קצת. משהו בתוכי רוצה לשאול את השאלה הזו. ומשהו בתוכי מחפש לה תשובה, כנראה שכבר הרבה מאוד זמן.

אבל אני דווקא לא נעלבתי בכלל. נראה לי שאפילו שמחתי קצת. משהו בתוכי רוצה לשאול את השאלה הזו. ומשהו בתוכי מחפש לה תשובה, כנראה שכבר הרבה מאוד זמן. המורכבות שלי תובעת ממני להכיר בקיומה ולא לאנוס אותה יותר להיכנס לשבלונת הקיום החצוי שהיה מנת חלקה עד עכשיו. כבר כמה זמן שאני שואל את עצמי שאלות דומות, והאמת? אין לי תשובה טובה עדיין. איסט קומפליקייטד כנראה.

לשומר של הכלא שלך קוראים פחד, נעים להכיר

על הפחד שלך ולמה אתה חייב לו תודה

אז מה יוסל'ה... איך בעבודה?

סבבה. עובדים קשה, טוחנים טוחנים.

תאמין לי הגעת למקום טוב הגעת. תשמור עליו.

כן... אני יודע.

רגע אחרי אני עם עיניים מזוגגות קצת. זה מהקולה כנראה.

גזים ותחושת ריקנות עושים לי דמעות. אז חשבתי לכתוב קצת. לתת לנפש להתבטא. 35 שנים שהיא שתקה בשבילי, נתנה לי להוביל אותה במסלול "הנכון". נכון לעתיד שלי שעוד לא הגיע. עכשיו היא כבר נורא רוצה לדבר. היא כל כך רוצה שאני מרגיש את זה בחזה שלי. רופאת המשפחה שלי אמרה לי שקוראים לזה חרדה. איזה שטויות. אני חרד?! ממה יש לי להיות חרד?! אולי תעשה מה שאתה אוהב קצת יותר? הרופאה שואלת אותי. אחרי כמה שניות שלא עניתי אני מבין שלא עניתי והשתיקה שלי מתחילה להרגיש לי חזקה מידי. אבל אני לא יודע מה אני אוהב בכלל, אני לא אמרתי לרופאה.

אז אתה יודע מה? אם היא רוצה לדבר, הנפש שלי, אז שתדבר.