קידום השיח הציבורי בישראל: פרק 1 - הצעה לסדר

הרשומה שלפניכם היא רשומה קרובה לרשומה אחרת שלי העוסקת בתוכן של שאלת קיום האל. כאן אני מנסה לדבר על המסגרת של הדיון והצורה שלו. כאן, אני מבקש להקנות לדיון שלנו צורה בונה בניגוד לחיזיון של היום שהינו לדעתי מיצג של תקשורת לקויה להחריד, בלשון המעטה. אני ממשיך את הקו משאלת קיום האל רק כדי לתת לדיון הקשר קונקרטי. כעקרון רבות הן המחלוקות ורבות כמוהן ההזדמנויות לברר את האמת. הזדמנויות שכמעט תמיד אנו מקפידים להחמיצן.

מבין חורבותיו העשנים של שדה הקרב של השיח הציבורי בישראל ניכרים כבר פה ושם פנים עייפות ועיניים טרוטות. אלו הם הלוחמים העייפים. פצעיהם הפתוחים והמדממים אינם מניחים להם עוד לרצות לקחת חלק בוויכוחים הסביבתיים. עד כדי כך נלאתה נפשנו משמוע ומראות עוד מהקשקושים הללו שעיננו מתגלגלות כבמהלך רפלקס רק לשמע הזכרת "דת ומדינה", "שמירת הפסח בציבור", "גיוס בני ישיבות" ושאר פנינות קיומנו, שחשיבותן רבה ובירורן כושל.

לשבור את מעגל האלימות - קריאת כיוון

זה זמן רב שאני מתחבט כיצד לגשת אל הנושא שמעטר את כותרת הרשומה שלפניכם. מה לומר? איך לכתוב? כמו אחרון העומדים בשורה, גם לי צד ועמדה בנושאי אמונה שונים ונפשי יודעת ויכוחי הבל מהסוג שבנידון שנים ארוכות אחורה. בשנים האחרונות התפתחה והלכה בתוכי רגישות אחרת, שהיא לי חווייה חדשה יחסית: הרגישות למסגרת של הוויכוח ולהשלכותיה עליו. לעניות דעתי בישראל של ימינו שוררת אווירה עכורה במיוחד מזה שנים לא מעטות ואחד משדות הקטל העיקריים של החירות והאותנטיות הלבבית של האנשים הנפלאים של האומה שלנו היא הזירה הזו, הזירה של הווכחנות האמונית. אמנם נחלים של דיו כבר נשפכו אל ערוץ אכזב זה של הוויכוח הבין מגזרי / בין תפיסתי / בין מה שלא נכנה אותו הזה, אולם דומה שנקודת התבוננות אחת נותרה (באופן יחסי לפחות) די מוזנחת. הנקודה הזו היא הצורה שבה מתנהל הדיון הציבורי בישראל. לבד מהתוכן, לצורת ההתנהלות יש השלכות מסרסות על האווירה הבונה שלנו כחברה מגובשת. המצב הזה הוא לעניות דעתי לא מוכרח המציאות ובאמצעות כלים פשוטים המאפשרים לכל אדם למקד את הדיון הזה בין אם יעסוק בו בצורה מתוכננת ובין אם יקלע אליו במקרה, ניתן להפוך כל הזדמנות לוויכוח להזדמנות ליצור דיון בונה באמת.

מעבר לצער הפשוט על המצב כמות שהוא נכון לתת את הדעת על ההשלכות ארוכות הטווח של הדברים. המתיחות השלילית הבין קבוצתית הזו, אם וכאשר היא חוצה את גבולות הקיטוב הרצוי והמעורר - כזה שניתן לכנותו קנאת סופרים תרבה חוכמה, נושא בתוכו ארס הרסני המדכא את הפריחה התרבותית שיכולה הייתה להיות כאן. במקום להשקיע אנרגיות באיחוד לבבות על דעותיהם השונות תוך העמדת הדרישה לאקלקטיות אמונית, להתעוררות שכלית וליבית גם יחד, בגיבוש אווירה בונה אמון וחדוות יצירה המעניקה במה לכישרונות האומה שלנו, אנו חוזים בתעשייה פורחת של השמצות וחילופי מהלומות. אלו החיים שלנו באמת ולא מיצג ריאלטי טמבלביזיוני. באולימפייאדת קרבות התרנגולים הבלתי נגמרת בין הכמורה החילונית לכמורה הדתית הכל מותר. פיסאודו-מדע ופסיאודו-תורה מככבים בה השכם והערב ואין מי מאיתנו שבאמת פוצה פה ומצפצף. ואני לא מדבר על לקום ולזעוק ולהתלהם. אני מדבר על לנסות לשנות את המגמה, להטות את כיוון ההפלגה. לעשות משהו קונקרטי להסבה מקצועית של כולנו מלהיות לוחמי קשקשת ברברניים לאנשים מורכבים ומכבדים, שנכון להקשיב למה שיש להם לומר דווקא בגלל שהוא שונה ממה שאני אומר.

שאלת הבסיס האמונית היא עץ מניב. פורחים ועולים ממנה ענפים רבים.
תרומת איברים. היחס להומוסקסואליות כתופעה חברתית. גיור. מיהו יהודי. דת ומדינה. הרלוונטיות של התורה. היחס לאומות, היחס לאויבים. התרבות בישראל. גיוס לכולם. לימוד תורה כלל ישראלי. חתונה אזרחית. השבת ברמה הלאומית. חוקה לישראל. למה הר הבית. למה מקדש. הכשרות. הממסד הרבני. המצוות בין הנגשה לחובה.

(קמצוץ) השאלות האלו הן קווי המתאר של הווייתנו. אם רוצים אנו לקחת חלק משפיע בבניית התרבות הישראלית בכיוון הנכון אזי שומה עלינו להתעורר ולהתחיל בתיקון אבן הבסיס: השיח הציבורי בישראל. הדינמיקה הציבורית היא רבת פנים והיא מתקיימת איתנו או בלעדינו. אני  הקטן, סבור שלא טוב נעשה אם נשב על הגדר אל מול מציאות רעה שאינה מוכרחת רק משום שאין לנו כוח להיכנס לביצה הזו. ואני סבור גם שלבכות ולקטר לא יכול להיקרא עשייה. ללא קשר לעמדותינו בוויכוח האמוני, זוהי לנו חובה מוסרית לאומית לדאוג שהחברה שבנינו כאן משרידיו של עם שהתפזר למשך כמעט אלפיים שנים לא תתפרק לגמרי. יש לה את מירב הסיכוי להתפרק ומעט הסיכוי להצליח ולהתאחד. כאיש מאמין הנני סבור כי בחירת ה' אלוהי ישראל בעמו היא מתמדת ואין ספק בליבי כי האנושות צועדת במעלה ההר אל הצלחת ההיסטוריה, אולם אחדות העם היא תנאי המסור ללבבות ואין לנו בו תעודת ביטוח. גם בימים עברו עת הייתה המלכות הישראלית בנויה ויציבה הפכה סוגיית האחדות לאחד מגורמי החורבן היותר דומיננטיים. למעשה, חורבן הממלכה ובית המקדש הישראליים השניים לא תוקן ולא השתקם עד ימינו וחכמים נעצו את גורמי הבסיס לקטסטרופה ההיא דווקא בהתפוררות הסולידריות הישראלית ובריקבון האחדות הפנימית.

בהמשך לפוסט התוכני שפרסמתי בנושא הזה שעסק יותר ברלוונטיות של השאלה עצמה, המאמר שלפניכם הוא ניסיון שלי לשנות את המצב. הרשומה הזו הינה (החלק הראשון של) סיכום המתבסס על טיוטות שונות שערכתי לעצמי במשך השנים האחרונות ובהם ניסיון להקנות כלים פשוטים שמסייעים לכל אדם להפוך כל שיחה או דיון מוויכוח תפל והתנצחותי לדו-שיח מברר הממנף את האדם ומברר את נקודות האמת הפנימיות. ברשומה זו ובבאות אחריה אני מבקש לסמן את מוקדי הכשל בשיח בציבורי בישראל ואת מוקדי החוזקה. אנסה להתעמת עם מס' הנחות בסיס מוטעות לעניות דעתי ולהציע פרשנות אחרת. במהותה מהווה העבודה שלפניכם תשתית לאפשר התפתחות של אחדות והתקרבות העמדות. לא מתוך פשרה ומחיקת העצמי אלא דווקא מתוך העצמה ובירור נקודת האמת. כללי היסוד לצורת הדיון חשובים לעניות דעתי לא פחות מהתוכן עצמו. אישה חכמה אחת אמרה לי פעם שהרבה יותר חשוב ממה אומרים זה איך אומרים את זה. אין לי יומרות לחנך את העולם או להטיף מוסר, ההפך. הרשומה שלפניכם היא ניסיון לכוון את הדיון ולהאיר עיניים עם תובנות שנראות לי מהותיות לתקשורת בונה בין בני אדם. למעשה, עד רגע כתיבת מילים אלו מצחיקה אותי המחשבה שמכל האנשים אני הוא זה שמעיז לעשות זאת. הרי כל חיי טבולים המה בוויכוחי סרק רעים ויש לי את מלוא חלקי בכעסי הבל מסוגים שונים בעקבות ווכחנות זו. ייתכן שזוהי דרכי להביא אל העולם את בשורת השינוי שלי עצמי ולשתף אתכם הקוראים במגמה זו. בזכות מורים שונים זכיתי לגלות כמה תובנות שנראות לי יקרות מזהב בנושא הזה, ומעמדה זו, ואך ורק ממנה, אני כותב אליכם את המילים האלו.

את המצע שתחילתו מוגשת כאן כתבתי באופן ספונטני ומתוך התבוננות אישית מודעת בשנים האחרונות. מהמעט שחיפשתי בנושא זה טרם נתקלתי בעבודה מקיפה המתמקדת במסגרת ובכלים בהם מתקיים הדיון הציבורי בישראל ופחות מזה אף מצאתי עבודות המנסות להעניק לו צורה וכיוון. עם זאת היות והנושא קשור במידה לא מבוטלת לתחום עבודת המידות כפי שהוא בא לביטוי מפותח מאוד בתורת החסידות למשל וכן בגישות פדגוגיות ופילוסופיות מאוחרות, עלול אני בוודאי להמציא גלגלים פה ושם ואולי אפילו לטעון טענות שכבר נאמרו לפני על ידי אחרים טובים וחכמים ממני. שלוחה מכאן התנצלותי המוקדמת אם וכאשר יקרה כזאת הן ברשומה הזו והן באחרות שעוד יבואו אני מקווה אחריה. אשמח מאוד לכל הערה והארה ולכל הפניה למקור מהימן, ואני יותר מאשמח להביא לעולם דבר בשם אומרו.

תובנות רבות המזוגות אל המאמר שלפניכם נלקחו משיעוריו הרבים של הרב אורי עמוס שרקי, במיוחד שיעוריו על ספר הכוזרי וסדרות המבוא לתפילה ולתורה שבע"פ. חכם נכבד זה מיטיב להאיר באור מכוון רבדים שונים בחיינו כפרטים וכאומה, כחלק משרשרת של לימוד תורה המבקש להתמודד עם מבחניו המתאגרים והחשובים של דורנו. שיעוריו מתאפיינים בישירות ובהעדר משוא פנים וכן בבהירות המאפשרת לכל אדם כמעט לגשת גם אל חדריה הפנימיים יותר של התורה בצורה יחסית נהירה ומעצימה. הסתייעתי גם בספרו של הרמח"ל (רבנו משה חיים לוצאטו) "דרך תבונות" המתווה שיטה לוגית מסודרת של גישה לעיון ויש ביסודותיה לסייע לנו כאן. כמובן שספרו של הרמח"ל "מסילת ישרים" מהווה בית ספר למידות וחשוב להזכירו גם בהקשר זה. כמו כן נלקחו גם עקרונות מגישתו של ריה"ל (רבי יהודה הלוי) בכוזרי כפי שהיא מורגשת בין השיטין של יצירה מכוננת זו במיוחד בנושא הגישה אל בן השיח השונה ממך. יסודות דומים נלקחו גם מהקונסטרוקטיביזם (גישה פדגוגית הגורסת שהלימוד הינו חווייה הבנייתית) במיוחד לפי ז'אן פייז'ה ולב ויגוצקי. חלק מהתובנות לגבי מחלוקות אנושיות ומהותן נלקח מהפילוסוף הגרמני ניטשה במיוחד מ"מעבר לטוב ולרוע" בעיקר לפי תרגומו העברי של פרופסור ישראל אלדד. תפיסתו של פילוסוף זה מהווה לעניות דעתי מפתח להבנת שורשי המחלוקות בין גישות אמוניות לכופרניות, ומכאן הרלוונטיות שלו לענייננו.

השלכות הסגנון על האפקטיביות של הדיון

מה שמכנים היום בשם הכללי "הדיון הציבורי בישראל" הוא בהגדרה קצת פשטנית אך אינטואיטיבית: הדינמיקה בין הקבוצות והפרטים השונים בהווייה הישראלית, על כל צורותיה, בין היתר: דיונים פוליטיים בכנסת, דיוני סלון, הפגנות מחאה והפגנות הזדהות, אתרי אינטרנט ובלוגים, עיתונות ותקשורת חדשותית ומגזיני עמדה.

דיון זה סובל לדעתי, וכפי שציינתי בהקדמה, מהתנהלות כושלת ומעכירה על השלכות שיש למצב זה. אם לנסות לאבחן יותר במדויק את הבעיה אפשר לומר שהדיון סובל ממשהו הדומה להפרעת זהות דיסוציאטיבית: מחד ההתנהלות והסגנון הינם לרוב ברמה נמוכה: מסורבלים, אמוציונאליים ומתלהמים להחריד. מאידך השאלות עצמן העולות בדיון הינן ברמה גבוהה: שאלות עמוקות ויסודיות ביותר הנוגעות בקושיות הכי בסיסיות בחיי כולנו. תוכנן המפותח של השאלות מצביע לדעתי על תנועה נפשית לאומית (אם אפשר להתנסח כך) של הרצון ליישב לעצמנו את בעיית הזהות שלנו: מי אנחנו בעצם? אנחנו שואלים את עצמנו שאלות נכונות וחשובות מאוד, ותובעים עליהן מענה. זאת ועוד, עומקו ועוצמתו של תוכן זה מצביעים על זרם מעמקים חיובי לדעתי המאחד את כל הישראלים ללא שייכות לעמדותיהם בוויכוח האמוני. הרצון לברר את הזהות הישראלית הינו מהותי לנו ויכול לנבוע רק מנפשות שמרצונן החופשי מבקשות שזהות ישראלית כזו אכן תתקיים ושתהיה לה משמעות. זהו ביטוי מובהק לאכפתיות ואהדה להווייה הישראלית דווקא, הרבה פחות מהיותו ביטוי לרצון לפרקה.

נראה שבגלל ההתמקדות הציבורית בקטטה במקום בבירור האמת, השאלות המצויינות שעולות אינן מקבלות מענה והיכולת לגבש תפיסת עולם ערכית, לאחד את החברה הישראלית ובכלל לייצר אווירה שלווה ובונה מבחינה תרבותית, פשוט נמנעות מאיתנו. פרט לכך תורמת האווירה העכורה להקצנת הקיטוב עוד יותר ולהתרחקות העמדות. עמדות שהיו בעבר פרגמטיות ומאוזנות עברו עם השנים בחלק מהמקרים תהליך של סחיפה. בשיח הפוליטי כדוגמה, ניתן לראות שבקרב המתנחלים למשל יש מוקדי אידאולוגיה שעברו תהליך כזה והינם היום בעמדה של יחס אמביוולנטי למדינה ולעתים אף מעבר לכך כמו למשל ביצהר, או בחלק ממפוני גוש קטיף והשומרון וזאת למרות נקודת המוצא הפטריוטית המקורית שלהם ובמיוחד אם משווים למצב בשנים עברו. באופן דומה השמאל הפוליטי בישראל אף הוא מתאפיין בעמדות שבחלקן עברו הקצנה. רק לשם הדוגמה מפלגת מרצ שבעבר אחזה בעמדות פרגמטיות יחסית כלפי המו"מ עם הפלשתינים נמצאת היום בעמדה מוצהרת של תמיכה כמעט בלתי מסוייגת בקיום מו"מ. יש שיראו את קו פרשת המים באירוע רצח רבין, שחולל ללא ספק טראומה נפשית בציבוריות הישראלית ובמיוחד עורר תחושה של מאבק על היסודות בקרב השמאל הישראלי. עמדת מרצ הנוכחית השתנתה מהעמדה המסורתית שלה כפי שהשתמעה מהצהרת ראש המפלגה משנות התשעים, אז יוסי שריד, כי המו"מ עם הפלשתינים במתווה שסוכם בשנת 93 הינו הפיך בהגדרתו ותלוי בהתפתחויות בשטח וכי אם לא תעלנה יפה הוא ייעצר לחלוטין (יוסי שריד בראיון עם אמנון לורד לעיתון "חדשות" בשנת 1993 מעט לאחר חתימת הסכם אוסלו הראשון).

לענייננו ומבלי לנקוט עמדה במקרה של יצהר, מפוני גוש קטיף או מפלגת מרצ, ניתן לזהות בדוגמאות האלו שינויים אידאולוגיים הנובעים אולי מטעמים מגננתיים. התחפרות אידאולוגית והדגשת המפריד הן במקרים רבים סממנים של אווירת התקפה ומאבק. כאשר האווירה נינוחה והעמדה שלך נשמעת גם בצד החולק עליה, אזי השיח מאמץ מאפיינים שלווים יותר מבחינת הסגנון ומתונים יותר מבחינת התוכן. כאשר השיח מאפשר לעמדות להתבטא במלואן ניכר כי הן אינן חד גוניות וכי יש מורכבות ואיזון פנימי גם בעמדות המצטיירות כקיצוניות, אלא שתכונות אלו מיטיבות להופיע במצב שבו התחושה היא שלא נאבקים על היסודות אלא על דברים היקפיים. כאשר התחושה הפנימית היא שנושאי יסוד נתונים בסיכון יש לעתים נטייה להדגיש ולהיאבק עליהם, כך שמירב האנרגיה והמאמצים מושקעים שם ולא במקומות הפחות "יסודיים".

מכיוון שהמורכבות מכילה בתוכה את האפשרות לגלות את הנקודות המאוזנות והמשותפות של כל העמדות, נראה כי האפשרות לשיתוף פעולה כמעט הייתי אומר תלויה במסגרת ובאווירת השיח עצמו, והרבה פחות בתוכן עליו מדברים.

אם הבנתנו נכונה נראה כי יש כאן נזק נוסף: יש לשיח מלחמתי השפעה מבדרת - במקום שהדיון יתמקד בשאלה, ההקצנה הכללית והסגנון מעודדים תגובות מתגוננות על הערות שוליים במקום על העיקר, שבתורן מעודדות תגובות נוספות על התגובות השוליות שכבר נאמרו. מהר מאוד נוצרת ספירלה המבדרת את השיחה לכיוונים של התנצחות רגשית או מגננתית שעה שליבת הנושא עליו נפגשנו לשוחח הוזנחה.

הנה דוגמה לשיחה שהייתי ער לה בהזדמנות מסויימת בעבר, ואני מביא את רוח הדברים ולא ציטוטם:

איש א: מה אתה אומר על שחרור הרוצחים הסיטונאי אתמול? לשמאל פשוט אין בושה מה שלא יהיה הם ייתמכו בערבים.
איש ב: על מה אתה מדבר?! זה חשוב בכלל?! ולהגיע למו"מ זה לא חשוב? כמה אפשר להיות דובון לא לא מבלי לתת פתרון באמת. זה רק מראה כמה אין שום שכל בימין פשוט. לא פלא שהמשכילים הם שמאלנים.
איש א: להזכירך יש חוג של פרופסורים ימניים, ואיזה חוג כזה יש בדיוק בשמאל? כל המשכילים שלכם זה מדעי הרוח, רק להתפלסף אתם יודעים. זה השכלה בכלל?

השאלה שעלתה לחלל האוויר הייתה היחס הנכון ברמה הלאומית לסוגיית שחרור אסירים פלשתיניים כחלק מניהול מו"מ מדיני. זו שאלה יפה וכבדת משקל שנוגעת לאמות מוסר, לפוליטיקה נכונה ולרצון לאזן בין עשיית צדק והרתעה לאומית ובין השגת יעדים מדיניים. לעומת זאת הדיון נסוב בכלל על שאלה אחרת: מי יותר חכם השמאל או הימין? שאלה זו היא שולית וחסרת משמעות הבאה להצדיק עמדות עקרוניות ולא לברר את השאלה המקורית לעומקה.

כאן נכון לגעת בנקודה נוספת השייכת להשלכות השיח השלילי, והיא: מה היא השאלה האמיתית בעצם?
במקרים רבים הסבת הדיון מהשאלה המקורית לשאלות "צדדיות" הינו סימפטום לתופעה מהותית יותר. יש כנראה שאלה אחרת, פנימית יותר ויסודית יותר, או אולי רגישה יותר המבקשת מענה אף על פי שאיננה מנוסחת באופן מפורש. בדוגמה שהובאה נדמה קצת שאין לדוברים רצון לדבר על השאלה שהועלתה והיא למעשה הייתה רק נקודת מפגש לעצם קיום השיחה. במידה לא מבוטלת שאלות טובות רבות הן למעשה רק כיסוי מילולי למה שבאמת מפריע בלב הדוברים, וזוהי מלאכה המוטלת על כולנו להתאמץ ולמצוא את הנקודה האמיתית שאותה מבקשים לברר. למעשה, בירור נקודות המפתח הפנימיות הוא הסיבה האמיתית לכל השיח והתמקדות בו תהפוך את השיח ליעיל, משמעותי והרבה יותר בונה באם תתבצע. ייתכן אף שפתרון השאלה הפנימית בכוחו לבטל את השאלה החיצונית ששימשה סיפור כיסוי. בדוגמה למעלה ייתכן שמה שמפריע באמת לדובר א הוא התחושה שאין בעמדה המנוגדת לו שום סולידריות או אהדה ליהודים, וזה מפתיע ומפחיד אותו קרוב לוודאי. באופן דומה, ייתכן שמה שבאמת מפריע לדובר ב הוא שאין בעמדה הנגדית שום תודעה כלל אנושית מפותחת, וזה מאוד מפחיד לחשוב שכאומה אנחנו לא נרצה להיטיב לאנושות כולה, נראה שזו כמעט החמצה של מה שאפילו התורה מועידה לאומה הזו. זו אולי הסיבה להתרחקות מהעמדה היהודית המסורתית הבסיסית שכאילו מפספסת את עצמה בכך שאינה רוצה לבטא גם את האוניברסאלי שבנו ולא רק את המייחד ומבדל.

אם נסכם את עיקרי ההשלכות של השיח המלחמתי, הרי שמצאנו לפחות ארבעה:

1. אווירה מלחמתית מדכאת אפשרות לשיתוף פעולה בין עמדות שונות שהוא נשמת אפה של התקדמות חברתית.
2. אווירה כזו מייצרת השפעה מבדרת אקטיבית של ריחוק עוד יותר של העמדות ולא רק אי התקרבותן.
3. האווירה המלחמתית היא לא פעם סממן שהשאלה שנשאלה מכסה על שאלה פנימית יותר המבקשת להתברר ושהעיסוק בשיח התקפי מפספס אותה.
4. האחריות היא אחריות אישית של הדוברים לדבר על השאלה האמיתית ולשם כך נדרש שינוי סגנוני שטרם עמדנו עליו.

סיבות השורש

נדמה שבשאון התעשייה של הווכחנות הדתית-חילונית לא רבים טורחים באמת לשאול את עצמם מדוע לא ניתן לנהל דיון בנושאי אמונה מבלי להיגרר לאמוציות? מבלי להתלהם או להילחם? אם נאמר שהסיבה היא שהדיון איננו רק ויכוח תיאורטי אלא דיון על אורח החיים והציביון התרבותי היומיומי של המדינה של כולנו תהיה זו רק חצי האמת. הסיבה היא שבסופו של דבר לכולנו ברור שלא ניתן באמת לכפות על הציבוריות הישראלית אורח חיים שהיא איננה חפצה בו מעצמה. במקודם או במאוחר הדיסוננס התרבותי יפרק את החבילה, ומאלצי התרבות ירדו מגדולתם, פשוט כי ככה מתנהלת הציבוריות הישראלית כבר מעל 65 שנים. איומי האפוקליפסה, עם כל הערגה שלי לטרמינולוגיית אחרית הימים, הן בכל זאת קצת ילדותיים בסופו של דבר. מה שהישראלי איננו חפץ בו פשוט לא יהיה. איומי הדמוגרפיה החרדית (אחד מסיוטי ההפחדה החילוניים העיקריים) המציירים לנו מציאות של רוב חרדי במדינה הכופה עלינו "מדינת הלכה" אין להם כל שחר: אם באמת רוב רובה של ישראל יהיה חרדי - אזי לא תהיה זו ממש כפיה לייצר כאן מה שנוהגים לכנות "מדינת הלכה" (מה שלא יאמר מושג הרפאים המומצא הזה שאין לו שום בסיס בתורה, לפחות לא בתורת משה) כיוון שרוב הציבור פשוט ירצה בה. ואם לא יהיה כאן רוב חרדי אז אינני מבין כיצד תתרחש כפייה כזו.

באופן מאוד דומה איומי מחיקת תורת ישראל ותרבותו (אחד מסיוטי ההפחדה הדתיים העיקריים) אף הוא לא רלוונטי ובדיוק מאותה סיבה.

הטיעון האפוקליפטי הוא, לעניות דעתי, לא רלוונטי ועל כל פנים לא מהותי או לא שורשי. יש כאן משהו אחר.

זמן לא קצר הרהרתי ביני לבין עצמי על סיבות השורש ללקות הדיונית שלנו. טיוטות מתחלפות שעברו תחת עטי סייעו לי להביע סלידה, אכזבה, עידוד, תקווה ורגשות נוספים אשר שימשוני בעירבוביה. שאלות שצפו ועלו אצלי קיבלו עם השנים מענה בליבי וסבורני שהמונח לפניכם הוא עריכה בשלה דיה לשתף אתכם בה. לעניות דעתי הסט הבא של סיבות השורש מהווה את הסט הבסיסי המגדיר את הכשל שלנו כחחברה לקיים שיח ציבורי נורמלי, לפחות מצד צורת הדיון. אלו הן הסיבות:

1. תיקון המידות.
2. בורות.
3. מיומנויות שיחה לקויות.
4. התמקדות באנליזה טקסטואלית במקום שיחה חיה.
5. חלקיותה של השפה המשותפת.
6. רלטיביזם מול אבסולוטיזם.
7. שוני בחוויה המכוננת.
8. הפחד מנקודת האמת הנגדית.

במאמר זה ובאלו שבעזרת השם עוד יבואו אחריו אבקש לנסות ולנתח את נקודות השורש הללו אחת לאחת, תוך הצעה לאלטרנטיבה דיונית יעילה במקום העקרונות החולים שצויינו כאן. אינני איש מקצוע בנושא, אלא שרצון עז יש לי לתת נקודת מבט אחרת, נקודה מאחדת אם תרצו, ולו בכדי להאיר את הזווית הבונה בסיפור החברתי הישראלי. מתוך הביטחון הכן שלי ברצונם הטוב של כל הישראלים באשר הם, ומתוך ההבנה שגם שיח שלילי איננו אלא ביטוי למצוקה ולא לרצון להרע לפחות לא בשורשו, אני כותב מילים אלו. השולחן הצנוע הנערך כאן לפניכם הוא ביטוי ראשון שלי בכתובים למשאלת ליבי לשנות שינוי אמיתי מלמטה ולא רק במגדלי שן אקדמיים או פנים בית-מדרשיים, נפלאים ומחוכמים ככל שיהיו. אם לא נצליח לייצר מצב שבו כולנו חווים את השאלה כמנוף להתפתחותנו כאומה וכפרטים יצא שכרנו בהפסדנו ולא משנה את מי נכריע בסופו של יום.

אבל קודם: מהם גבולות הדיון?

לפני ניתוח גורמי הכשל והפיכתם לחוזקות (עניינו של הפוסט הבא), חשוב כן להגדיר את גבולות השיח. בהקדמה שלי כאן ציירתי את משאלת ליבי לאפשר לדעות המגוונות של עמנו להופיע על במת השיח הציבורי, מתוך התקווה הכנה שזוהי הדרך לאחד לבבות. הדגשתי שהרקע חייב להישמר: איחוד איננו אחידות. ליקוט נקודות האמת המשותפות של כל העמדות השונות אנו מבקשים ולא מחיקת העמדות ויצירת גוון אחיד לכולנו. פשיזם איננו תמונה וורודה אלא מיצג רע של אחדות מזוייפת שאינה אלא טוטליטריות בתחפושת.

ועם כל זאת חשוב לתחום את החופש. כמו כל דבר טוב, גם החירות הזו להביע הכל חייבת להיתחם שאחרת יעלו המים החיים האלו על גדותיהם ויציפו את כולנו אל מותנו. אז מה הם בעצם גבולות הגזרה שלנו? היכן הדיון חייב להיגמר? עם מי לא מדברים יותר? מה לא לגיטימי? איפה לא מחפשים נקודות אמת?

אני סבור שגבולות הגזרה של הדיון חייבות להיות גבולות הגזרה של הקיום שלנו כאומה כאן. מחוץ לגדר תימצאנה עמדות שניתן לכנות אותן עמדות המבקשות לעקור את הקיום הישראלי הלאומי מיסודו. אם אתה שונא את האומה הישראלית באשר היא אומה, אם אתה מבקש לעקור את האפשרות שהאומה הזו תתקיים כלל ועיקר - אתה מחוץ לדיון שלי. לא ניתן לקיים שיח עם מי שאינו מבקש אותו אלא את מותי. יהא זה מותי הפרטי או הלאומי. ההיסטוריה מלמדת ששניהם חופפים למדי במקרים רבים.

באותה המידה אין אפשרות לשיח עם מי שמבקש את מותה של האנושות, או עם מיזנתרופיה לשמה. יש תופעות סרטניות מסוג זה אפילו בין שורותינו וזו הסיבה שאני כותב את הדברים. היכולת לקיים דיון מחייבת שלאחר תהיה אפשרות קיום מבחינתך. שלילתו שוללת את האפשרות להכיל אותך שם.

בכוונה תחילה אני מסרב לנקוב בשמות קבוצות ספציפיות העונות להגדרות שמניתי כאן הגם שלדעתי יש אחת או שתיים שלדאבוני עונות לקריטריוני השלילה הללו בתוכנו. יש לפי דעתי לסמוך על שיקול הדעת הטוב של עצמנו בבואנו לדון בכלל עם מי מהמתדיינים.

שינוי פשוט של כמה עקרונות יסוד יכול להפריח את השיח שלנו לשחקים. ההצלחה שלנו כחברה איננה הישג שמיימי והיא מונחת לפתחנו, ועלינו החובה להוליד אותה אל המציאות ולטפח אותה היטב.

"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ:"

(נאום משה רבנו לפני מותו, ספר דברים, ל, יא-יד).