רשומה קודמת בסדרה: פרק 1 - הצעה לסדר
ברשומת הפתיחה הצגתי בשמונה סעיפים את מה שלעניות דעתי מהווה קבוצת הבסיס היסודית של שורשי הכשל של הדיון הציבורי בישראל. שמונת היסודות הללו אינם כשלים כשלעצמם אלא יותר עמודי יסוד, עליהן ניתן לבנות דיון תועלתני או כושל, תלוי להיכן לוקחים אותו. אלו הם אם כן שמונת שלבי הסולם שלנו איתם ננסה ברשומות הבאות לעלות אל פסגת ההר שלנו - שיח ציבורי בונה בישראל.
הסדרה המובאת כאן מתמודדת עם הנושא באמצעות ההתמודדות עם הפרטים ולא עם הציבור. כלומר בסדרה זו בכוונתי להתוות תובנות וכלים הנלמדים בצורה הדרגתית לפי הסדר של שמונת השורשים, כדי לאפשר לפרט לנהל דיון בונה בכל סיטואציה שייתקל בה.
הסדרה לא עוסקת בהגדרות גנריות ללא הקשר אלא דווקא מתמקדת בשיח הציבורי שלנו כאן בישראל ובשאלה האמונית דווקא. שיח ציבורי הוא במידה מרובה פונקציה ישירה של תנאי הציבור, הזמן והמקום ואין כללים גנריים. בעיני, להקשר התרבותי יש משמעות לא זניחה העושה הבדל של ממש בהדרכה לקיום שיח בונה בחברה. מבלי להיכנס להגדרות פילוסופיות עמוקות מידי, אומר כי אני סבור שיש בנמצא תודעה קולקטיבית ספציפית המהווה מצע משותף של החברה באשר היא חברה, ואני סבור שמצע זה הינו ייחודי בד"כ לחברה מסויימת. אין דין הנפש הציבורית הגרמנית כדין זו המקסיקנית או דין זו הסינית או זו הישראלית לצורך העניין. במובנים רבים התודעות הקולקטיביות משתנות באופן משמעותי: הן מבחינת ההדגשים התרבותיים, הן מבחינת הנורמות, הן מבחינת כללי המשחק של התקשורת הבין-אישית והן מבחינת נטיית הנפש הכללית של האומה עליה מדברים. לא זה המקום לדון בקבילותה של הנחת היסוד שהונחה בזאת לפניכם להוכיחה או להפריכה. מן הראוי שייעשה כן ואולי בהזדמנות אחרת אלא שאני מבקש שלא להתמקד בה בשלב זה. בין אם נקרא לכך נשמת האומה (לפי המינוח התורני של התפיסה הזו) ובין אם נכנה זאת רקע חברתי, די לי שתתגבש אצל כל קורא ההבנה המלאה על מה אני מדבר כאן - על תודעה משותפת הקיימת ברקע של הדברים תמיד וכן שהיא איננה נתון גלובאלי אלא נתון פרטיקולרי המשתנה מעם לעם ומחברה לחברה.
זאת ועוד: נושא הסדרה הנוכחית הינו השיח הציבורי בישראל ובהתאם אשתדל לכוון אל אותה התודעה הישראלית המשותפת שלנו במיוחד ולאו דווקא לניואנסים המבדילים בין תתי-חברות או תתי-מסגרות פנימיות בתוכנו. כיוון זה אינו רק בחירה טכנית לשמירת רצף הדיון, הוא אמירה בפני עצמה: אנחנו כולנו למעשה חברה אחת, וההבחנות הפנימיות שלנו אינן אלא הדגשות שונות של אותה התודעה, אותו הרצון אם תרצו, המכוון להתאחדות הלבבות והצלחת היסטוריה המשותפת שלנו. מעט מהגיג זה הנחתי כבר ברשומת המבוא שם ציינתי כי התוכן של השיח הציבורי בישראל הינו למעשה תוכן גבוה המתאפיין בשאלות עומק ראויות וגדולות הנוגעות לכולנו. זו לעצמה עדות לקיומו של זרם מעמקים עז בלבבות כולנו, המבקש את בירור הזהות שלנו. העיסוק התמידי בשאלות עומק אלו, הגם שלוקה מצד הסגנון הנמוך והרגשני, מהווה ראיה שנפשות כולנו חפצות באותה הזהות הישראלית הכללית הזו וחפצות שתתברר.
לעניות דעתי שתי ההבחנות הבאות הן תורף התשובות לשאלות אלו, האחת בנוגע למוטיבציה שלנו והשנייה בנוגע למטרתנו בדיון, כל דיון:
בבואי לגשת לדיון - כל דיון - בין אם יהיה זה דיון מתואם מראש רשמי ומעונב ובין אם תהיה זו היתקלות מקרית בעמדה שכנגד ו"היסחפות" לשיחה מתחיל תמיד מנקודת המוצא הזו, של הרצון שלי. חשוב להפנים נקודה זו היטב: המוטיבציה לדון היא מוטיבציה לספק את רצון עצמי בקשר עם האחר, על מלוא מרחב העושר שקשר זה יכול להניב עבורי. כלומר זו בקשה כמעט הייתי אומר אגואיסטית.
ובכל זאת, עניין משונה. בקשתי להעשיר את עולמי הפרטי היא דווקא באמצעות הקשר אל האחר, אל השונה ממני על כל הפשרות והוויתורים שקשר זה עלול לחייב אותי. אין מנוס אלא להודות שבמקביל לאגואיזם יש כאן גם בקשה אמיתית להתקרב אל האחר, לשמוע ולהבין אותו, להכיר את שונותו ולעמוד על משמעותה. זוהי כמעט הייתי אומר פניה אלטרואיסטית לתת דווקא לאחר מקום להתבטא. כשאני אומר פניה אלטרואיסטית אני מכוון לכך שלמעשה אין הכרח בלתי נמנע שהקשר אל האחר יתקיים כדי להעשיר את עולמי הפנימי: לכאורה, אני יכול בתהליכים אוטודידקטיים טהורים להשיג כל מידע או כל הבנה שארצה. היום הדבר נגיש ואפשרי במיוחד אפילו הרבה יותר מבימים עברו. ועם כל זאת ולמרות הכל: אנו בעצמנו בוחרים בחירה מודעת לפנות אל האחר, לבקש את השתתפותו בשיחה איתנו.
המבנה הנפשי שלנו בבואנו לדון הינו אם כן מורכב, סוג של יין ויאנג אם תרצו: על מצע של אגואיזם מונחת לה פניה אלטרואיסטית, ושמא ההפך?
על פי רוב, החינוך להתחשבות בזולת ולניהול דיון המאפשר לשונה ולטועה להתבטא בצורה מלאה, עושה שימוש בטיעון הנפוץ, הטיעון הפדגוגי: חשוב להיות מנומס או להתחשב בזולת ברמה המוסרית או ברמה הערכית. זה לא יפה (אם יורשה לי לכנות זאת כך) להתנהג בגסות אל האחר. הדגשת המסר הזה היא ללא ספק חשובה ובונה במובנים רבים. עם זאת נדמה שיש לנו כאן לימוד חדש בהקשר הזה, הלימוד העצמי או אפילו האגואיסטי אם תרצו: כדי לעצב את אישיותי שלי, כדי לענות על השאלות הקשות שעומדות בפני, כדי לברר בעצמי את הדברים, כדי להתפתח - אני חייב לשמוע את השונה, ולא רק לשמוע. אני חייב להבין ולרדת לסוף דעתו. למצוא את נקודת העומק של דברי החולקים עלי. ולא רק בגלל שזה חשוב להיות מוסרי ומנומס, אלא גם בגללי. חשוב לי להתפתח ולכן חשוב לי לפתוח את עצמי אל השונה. מתברר אם כן שגם מהטעם האגואיסטי הטהור יש אינטרס עצמי מובהק להכיל את השונה ממני.
תובנה זו, התובנה התועלתנית אם תרצו, חשובה לנו כדי לתקן את הטעון תיקון, זו הקומה הראשונה שאי אפשר בלעדיה. בתורת החסידות למשל מכנים תהליך זה של חינוך עצמי בשם של "תיקון המידות". הכוונה היא שמתקנים את תכונות האופי העצמיות כדי להקנות לנו דרך ארץ בסיסית. תשתית זו של דרך ארץ היא הכרחית לכל לימוד או התפתחות נוספים. היא הקרקע היציבה שרק עליה אפשר לבנות את הקומות הבאות.
תיקון המידות אוחז בו אנרגיה רבה שתאפשר לנו לפתוח את לבבנו תחילה מההתבוננות העצמית ואחר, מההתבוננות הכללית יותר. אם אני מבין שאני מבקש לדון עם האחר כדי להעשיר את עולמי וכן אני מבין שכדי להעשיר את עולמי אני מבקש לתת לאחר לבטא את עולמו שלו, אזי זהו אינטרס ראשון במעלה ואגואיסטי לחלוטין שהאחר הזה יקבל את מלוא הבמה להתבטא. למעשה, זה יותר מזה: ככל שאני אצליח לתת לאחר במה מלאה לבטא את כל מה שאני חולק עליו, שונא אותו, לא מסכים עימו ושאר מרעין בישין - כך אני מתקרב יותר למטרה שלי. כך אני מצליח להתעשר יותר, ללמוד יותר, להתחזק יותר. יוצא מזה שחוסר ההסכמה הוא במובן העמוק בעצם הבסיס הטוב ביותר לדיון כיוון שהוא מאפשר לנו מפגש בלתי אמצעי עם אותן ההבחנות שאינן חלק מנפשנו הפנימית. המפגש הזה נותן לנו הצצה אל עולם רגשי וערכי שאין לנו בו דריסת רגל. העיסוק בקיים אצלנו לעולם לא יוכל לתת לנו מבחן אמיתי ומציאותי לעמדותינו. רק המפגש עם ההתנגדות אלינו מאפשר לנו לראשונה הזדמנות לעמת את מה שאנו סבורים שהוא נכון עם המציאות עצמה. כיצד העמדה שלנו עומדת מול שאלות מקשות? כיצד היא עונה לכל הצרכים במציאות? השאלות הללו יכולות לעלות בצורה הכי חזקה ואותנטית רק אם אדם המתנגד לעמדתנו יציג אותה, פשוט כי הוא ישאל את השאלות האלו בכנות גמורה. אנחנו שבויים בדעתנו שלנו וקשה לנו יותר לשאול את הקושיות הבאמת כואבות, דווקא כי אנו חשים שלמים עם עמדתנו.
אינני אומר שלא ניתן כמובן לצייר בנפשנו דיון עם אנשים המסכימים איתנו לחלוטין אלא שהדעת נותנת שדיון זה איננו הכלי החזק ביותר להרחיב את עולמנו למעט תוספת תובנות תומכות פה ושם. דווקא המפגש עם עמדת הנגד ביכולתו לחשוף אותנו לשאלות קשות, לפחדים עצמיים ולאפשרות באמת לפתור אותן. המפגש עם השונה הוא כר פורה נפלא מאין כמוהו להתפתחות עצמית.
העמדות והשאלות המצביעות אל אזורי התודעה החלשים שלנו, הכואבים שלנו, המקומות שמהם אנו הכי מפחדים וש"עליהם אנו הכי פחות סגורים", הם הדלק החזק ביותר לניקוי האורוות הזה של הנפש שלנו שהוא בעצם המטרה שלנו בדיון. כשאנו בוחרים לדון, אבל באמת בוחרים בו, אזי אנו בוחרים למעשה במסלול העצמה אישי שהוא לא קל ולא פשוט, אבל הוא יעיל ומעצים מאין כמוהו. אנחנו צריכים לקחת בחשבון שאנחנו הולכים מראש לקראת תהליך שיעלה מול הפרצוף שלנו את הרגישים והלא פתורים ביותר שבמחוזות תודעתנו. ואנו חייבים להבין שזו היא בחירתנו האישית ובחירתנו בלבד. נדרשת אחריות והבנה של המחיר שמשלמים כאן. ייתכן שנבחר אחרת, להישאר באזור הנוח בו דעות החולקות עלינו קשות לא תושמענה לאוזנינו הרגישות והמפוחדות וזו תהיה בחירה מעולה מבחינתנו, אלא שאם בהתפתחות עצמית חפצים אנחנו לא יהיה מנוס מלהתמודד עם הטעון התמודדות אצלנו בפנים.
להבנה הזו, לקפיצת המדרגה הזו אני מכוון את דברי: הדיון הוא לנו הזדמנות פז להעמיד את עמדותינו אנו במבחן המציאות ולהיפגע במקום שנדרש כדי לתקן בעצמנו את הטעון תיקון. האפשרות שלי לשנות באמת תוכל לחול רק על עצמי למעשה. לא שלא ניתן לשכנע ולהשתכנע בדיונים אלא שמה שמתרחש בשכנועים הוא פעולה עצמית ולא פעולה חיצונית: כלומר לא אני משכנע את בן השיח שלי, אלא הוא משכנע את עצמו. חשוב להבין זאת. השכנוע, הוא ההגעה הזו לנקודה שבה מושגת הזדהות רגשית ושכלית עם התוכן, וזו היא בעצם נקודה אישית ומורכבת שאין לי, כאדם העומד מנגד לבן שיחי, בה השגה אמיתית בעצם. לכן אם ישנה בכלל מטרה ברת השגה שניתן להתייחס אליה, זוהי אך ורק המטרה עליה דיברנו קודם: השינוי העצמי.
הנה כאן חבויה לה הבנה משמעותית עבורנו. אם אנו מסכימים למהלך הזה, אם מבינים אנו את המנגנון הזה אזי אין מנוס מלהבין שכדי להשיג את מטרתנו אנו, חובה עלינו לרסן את כל ההפרעות בדרך אליה, ובמיוחד את הצורך הפרזיטי לחבל ביכולתו של האחר להתבטא. הענקת הבמה לאחר בעולמנו היא מהותית להשגת יעדינו האישיים. מעבר לטיעון הפדגוגי החשוב, נדמה לי שבבואנו לפתור את בעיית השיח הציבורי שומה עלינו לגעת בשורשו העצמי של הכשל: תיקון המידות.
נמצאנו למדים אם כן שאיך שלא נחתוך את העוגה הזו נקבל שקיומו של דיון המשיג את מטרותיי מחייב שאני אאפשר לשונה להתבטא, ודווקא לו. המסקנה היא אם כן, ברורה:
באחד משיעורי הרב אורי עמוס שרקי בהם יצא לי לצפות וללמוד, התפתח דיון סוער במקצת על נושא כלשהו שפרח כבר מזיכרוני. באחת התשובות של הרב לתלמיד ענה הרב את המשפט הבא שנחרת היטב על לוח ליבי:
בדיוק. אתם קוראים טוב ולא התבלבלתם: השמאלני הזה, הימני הזה, היפה נפש הזה, המתנחל הזה, השונא יהודים הזה, השונא ערבים הזה - מחזיק בנקודת אמת טהורה ויקרה מפז ושלי אין אותה בעולמי הפנימי כלל וכלל. השאלה מניין לי כל זאת אינה חשובה כרגע, היא שולית משום שאני מדבר כעת על כלי טכני ופשוט שמאפשר לי להתקדם. קיראו לכך הבטחון שלי בכך שבני האדם רוצים צידוק מוסרי למעשיהם, קיראו לכך המטרה הטובה שאותה בן השיח רוצה להשיג בעצם.... או קיראו לכך: "אדם לא אוחז בדעות השליליות שלו בגלל הדברים השליליים שבהן. הוא אוחז בדעות השליליות שלו בגלל הדברים החיוביים שבהן". יהיה אשר יהיה מעמדה של הקביעה הנועזת הזו שלטועה ההוא העומד כעת מולי יש נקודת אמת שורשית שאני פספסתי, עדיין חשוב להבין שהיא הכלי שלנו להתקדם.
הסיבה היא שכאשר אני מוצא נקודת הסכמה שלי עם הניגוד, אני בעצם מוצא את המקום ההוא בעמדתי האישית שאני פספסתי. וזה - הרווח האמיתי בכל הסיפור הזה כולו. ומכיוון שאני מכיר את עצמי היטב, ויודע ש'אותי לא מחרטטים בקלות' וש'אני יש לי דעות ברורות מאוד בכל הנוגע לנושא הזה ולנושא ההוא' וש'אצלי אין הרבה שאלות' וש'עיני פקוחות תמיד' וכל שאר סיפורי הגבורה שאנו מספרים לעצמנו - אני חושב שאני יכול לסמוך על עצמי מספיק כדי לשחרר את מגננת החיפוש המתמיד אחר הכשלים של השני, ולעבור למוד עבודה שונה: איפה אני יכול ללמוד פה משהו.
ובעצם, למה שאחשוש? הרי אם הסכמתי למשהו בדבריו של היריב בעצם מצאתי משהו שתמיד יכולתי לאמץ אותו ושהוא חלק מהתודעה שלי במקורו, אלא שהסיבה שלא הצלחתי לעלות על מטיל הזהב הרעיוני הזה הייתה שפשוט העסקתי את עצמי בשיטת שיח שעשתה לי נזק אמיתי. במקום באמת ללמוד משהו מהשיח החלטתי עד היום פשוט להתגונן בו.
ישנו כאן רווח נוסף שחשוב להזכירו: נקודת ההסכמה היא שובר הקרח הטוב ביותר ביקום. הסכמה אותנטית וכנה שלך עם הטועה והמטעה ההוא שמולך תרסק באחת לרסיסים את כל המגמה הספירלית שהייתה מאפיין מרכזי של הרבה מהשיחות שלך עם "אנשים כמוהו" עד היום. חשוב לרגע איזו הרגעה והכוונה מחדש של כל הדיון יכולה להיות למשפט כמו: "אני דווקא שמח לשמוע שאתה אוהב אדם כל כך ואכפת לך גם מטובתם של הפלסטינים, אחרי הכל הם בני אדם והיכן רגשותיהם והיכן חייהם?" הבא מפיך ימני שכמוך....
אני מבקש להדגיש עוד נקודה חשובה: כדי שהכלי הזה באמת יעבוד אתה חייב להיות כן. כלומר אינך יכול לזייף הסכמה או אותנטיות. אם תנסה לנהל דיון באמצעות השחלת הסכמות מלאכותיות פה ושם, ובמילים אחרות אם תבחר לא באמת להשתמש בכלי אלא רק בפורמט שלו, סביר להניח שתיכשל במקודם ובמאוחר. הסיבה היא שבעשותך כך אתה בוחר שלא באמת להפסיק את השימוש בטכניקת השיח המגננתי שלך אלא בעצם לעבוד על עצמך וליצור הסכמה מזוייפת אצל היריב. זו מגמה שונה לחלוטין. אתה מחפש שם שכנוע, כמו בימים הרעים ההם בהם השיחות שלך היו התמודדויות המזכירות תחרות הורדת ידיים והמנצח הוא הצודק. זו בחירה מודעת לשטות בנפשך שפשוט תתמיד את המצב שממנו חפץ היית לצאת אך מסרב אתה לשלם עבורו את המחיר.
ברגע שפונים אל נקודת האחיזה הראשונית הזו, המשותפת הזו, מתחיל להתרחש קסם מעניין אצלך בבטן. פתאום אתה שם לב שלראשונה בחייך אתה מעיז לשאול את עצמך את הגסה שבשאלות: "אז מה באמת טוב בשמאלנות הזו?" או אולי "אז מה באמת טוב בימניות הזו?"
מה באמת? איך לא חשבתי על זה קודם.
לפרק הבא בסדרה: פרק 3 - שבירת המוחלטות
שורש ראשון: תיקון המידות
טיפול שורשים
ברשומת הפתיחה הצגתי בשמונה סעיפים את מה שלעניות דעתי מהווה קבוצת הבסיס היסודית של שורשי הכשל של הדיון הציבורי בישראל. שמונת היסודות הללו אינם כשלים כשלעצמם אלא יותר עמודי יסוד, עליהן ניתן לבנות דיון תועלתני או כושל, תלוי להיכן לוקחים אותו. אלו הם אם כן שמונת שלבי הסולם שלנו איתם ננסה ברשומות הבאות לעלות אל פסגת ההר שלנו - שיח ציבורי בונה בישראל.
הסדרה המובאת כאן מתמודדת עם הנושא באמצעות ההתמודדות עם הפרטים ולא עם הציבור. כלומר בסדרה זו בכוונתי להתוות תובנות וכלים הנלמדים בצורה הדרגתית לפי הסדר של שמונת השורשים, כדי לאפשר לפרט לנהל דיון בונה בכל סיטואציה שייתקל בה.
הסדרה לא עוסקת בהגדרות גנריות ללא הקשר אלא דווקא מתמקדת בשיח הציבורי שלנו כאן בישראל ובשאלה האמונית דווקא. שיח ציבורי הוא במידה מרובה פונקציה ישירה של תנאי הציבור, הזמן והמקום ואין כללים גנריים. בעיני, להקשר התרבותי יש משמעות לא זניחה העושה הבדל של ממש בהדרכה לקיום שיח בונה בחברה. מבלי להיכנס להגדרות פילוסופיות עמוקות מידי, אומר כי אני סבור שיש בנמצא תודעה קולקטיבית ספציפית המהווה מצע משותף של החברה באשר היא חברה, ואני סבור שמצע זה הינו ייחודי בד"כ לחברה מסויימת. אין דין הנפש הציבורית הגרמנית כדין זו המקסיקנית או דין זו הסינית או זו הישראלית לצורך העניין. במובנים רבים התודעות הקולקטיביות משתנות באופן משמעותי: הן מבחינת ההדגשים התרבותיים, הן מבחינת הנורמות, הן מבחינת כללי המשחק של התקשורת הבין-אישית והן מבחינת נטיית הנפש הכללית של האומה עליה מדברים. לא זה המקום לדון בקבילותה של הנחת היסוד שהונחה בזאת לפניכם להוכיחה או להפריכה. מן הראוי שייעשה כן ואולי בהזדמנות אחרת אלא שאני מבקש שלא להתמקד בה בשלב זה. בין אם נקרא לכך נשמת האומה (לפי המינוח התורני של התפיסה הזו) ובין אם נכנה זאת רקע חברתי, די לי שתתגבש אצל כל קורא ההבנה המלאה על מה אני מדבר כאן - על תודעה משותפת הקיימת ברקע של הדברים תמיד וכן שהיא איננה נתון גלובאלי אלא נתון פרטיקולרי המשתנה מעם לעם ומחברה לחברה.
זאת ועוד: נושא הסדרה הנוכחית הינו השיח הציבורי בישראל ובהתאם אשתדל לכוון אל אותה התודעה הישראלית המשותפת שלנו במיוחד ולאו דווקא לניואנסים המבדילים בין תתי-חברות או תתי-מסגרות פנימיות בתוכנו. כיוון זה אינו רק בחירה טכנית לשמירת רצף הדיון, הוא אמירה בפני עצמה: אנחנו כולנו למעשה חברה אחת, וההבחנות הפנימיות שלנו אינן אלא הדגשות שונות של אותה התודעה, אותו הרצון אם תרצו, המכוון להתאחדות הלבבות והצלחת היסטוריה המשותפת שלנו. מעט מהגיג זה הנחתי כבר ברשומת המבוא שם ציינתי כי התוכן של השיח הציבורי בישראל הינו למעשה תוכן גבוה המתאפיין בשאלות עומק ראויות וגדולות הנוגעות לכולנו. זו לעצמה עדות לקיומו של זרם מעמקים עז בלבבות כולנו, המבקש את בירור הזהות שלנו. העיסוק התמידי בשאלות עומק אלו, הגם שלוקה מצד הסגנון הנמוך והרגשני, מהווה ראיה שנפשות כולנו חפצות באותה הזהות הישראלית הכללית הזו וחפצות שתתברר.
צעד ראשון - בירור העמדה העצמית
למה אנחנו נכנסים לצרה הזו מלכתחילה? למה לדון? מה מטרתנו? למה זה טוב?לעניות דעתי שתי ההבחנות הבאות הן תורף התשובות לשאלות אלו, האחת בנוגע למוטיבציה שלנו והשנייה בנוגע למטרתנו בדיון, כל דיון:
[1] מוטיבציה: מבחינתי האישית, קיומו של דיון הינו במידה רבה תוצאה של הרצון שלי לקיים אותו.
[2] מטרה: מבחינתי האישית, מטרתי בדיון היא לעצב את עולם התוכן האישי שלי ביחס למציאות.
בבואי לגשת לדיון - כל דיון - בין אם יהיה זה דיון מתואם מראש רשמי ומעונב ובין אם תהיה זו היתקלות מקרית בעמדה שכנגד ו"היסחפות" לשיחה מתחיל תמיד מנקודת המוצא הזו, של הרצון שלי. חשוב להפנים נקודה זו היטב: המוטיבציה לדון היא מוטיבציה לספק את רצון עצמי בקשר עם האחר, על מלוא מרחב העושר שקשר זה יכול להניב עבורי. כלומר זו בקשה כמעט הייתי אומר אגואיסטית.
ובכל זאת, עניין משונה. בקשתי להעשיר את עולמי הפרטי היא דווקא באמצעות הקשר אל האחר, אל השונה ממני על כל הפשרות והוויתורים שקשר זה עלול לחייב אותי. אין מנוס אלא להודות שבמקביל לאגואיזם יש כאן גם בקשה אמיתית להתקרב אל האחר, לשמוע ולהבין אותו, להכיר את שונותו ולעמוד על משמעותה. זוהי כמעט הייתי אומר פניה אלטרואיסטית לתת דווקא לאחר מקום להתבטא. כשאני אומר פניה אלטרואיסטית אני מכוון לכך שלמעשה אין הכרח בלתי נמנע שהקשר אל האחר יתקיים כדי להעשיר את עולמי הפנימי: לכאורה, אני יכול בתהליכים אוטודידקטיים טהורים להשיג כל מידע או כל הבנה שארצה. היום הדבר נגיש ואפשרי במיוחד אפילו הרבה יותר מבימים עברו. ועם כל זאת ולמרות הכל: אנו בעצמנו בוחרים בחירה מודעת לפנות אל האחר, לבקש את השתתפותו בשיחה איתנו.
המבנה הנפשי שלנו בבואנו לדון הינו אם כן מורכב, סוג של יין ויאנג אם תרצו: על מצע של אגואיזם מונחת לה פניה אלטרואיסטית, ושמא ההפך?
הצידוק האגואיסטי
על פי רוב, החינוך להתחשבות בזולת ולניהול דיון המאפשר לשונה ולטועה להתבטא בצורה מלאה, עושה שימוש בטיעון הנפוץ, הטיעון הפדגוגי: חשוב להיות מנומס או להתחשב בזולת ברמה המוסרית או ברמה הערכית. זה לא יפה (אם יורשה לי לכנות זאת כך) להתנהג בגסות אל האחר. הדגשת המסר הזה היא ללא ספק חשובה ובונה במובנים רבים. עם זאת נדמה שיש לנו כאן לימוד חדש בהקשר הזה, הלימוד העצמי או אפילו האגואיסטי אם תרצו: כדי לעצב את אישיותי שלי, כדי לענות על השאלות הקשות שעומדות בפני, כדי לברר בעצמי את הדברים, כדי להתפתח - אני חייב לשמוע את השונה, ולא רק לשמוע. אני חייב להבין ולרדת לסוף דעתו. למצוא את נקודת העומק של דברי החולקים עלי. ולא רק בגלל שזה חשוב להיות מוסרי ומנומס, אלא גם בגללי. חשוב לי להתפתח ולכן חשוב לי לפתוח את עצמי אל השונה. מתברר אם כן שגם מהטעם האגואיסטי הטהור יש אינטרס עצמי מובהק להכיל את השונה ממני.
תובנה זו, התובנה התועלתנית אם תרצו, חשובה לנו כדי לתקן את הטעון תיקון, זו הקומה הראשונה שאי אפשר בלעדיה. בתורת החסידות למשל מכנים תהליך זה של חינוך עצמי בשם של "תיקון המידות". הכוונה היא שמתקנים את תכונות האופי העצמיות כדי להקנות לנו דרך ארץ בסיסית. תשתית זו של דרך ארץ היא הכרחית לכל לימוד או התפתחות נוספים. היא הקרקע היציבה שרק עליה אפשר לבנות את הקומות הבאות.
תיקון המידות אוחז בו אנרגיה רבה שתאפשר לנו לפתוח את לבבנו תחילה מההתבוננות העצמית ואחר, מההתבוננות הכללית יותר. אם אני מבין שאני מבקש לדון עם האחר כדי להעשיר את עולמי וכן אני מבין שכדי להעשיר את עולמי אני מבקש לתת לאחר לבטא את עולמו שלו, אזי זהו אינטרס ראשון במעלה ואגואיסטי לחלוטין שהאחר הזה יקבל את מלוא הבמה להתבטא. למעשה, זה יותר מזה: ככל שאני אצליח לתת לאחר במה מלאה לבטא את כל מה שאני חולק עליו, שונא אותו, לא מסכים עימו ושאר מרעין בישין - כך אני מתקרב יותר למטרה שלי. כך אני מצליח להתעשר יותר, ללמוד יותר, להתחזק יותר. יוצא מזה שחוסר ההסכמה הוא במובן העמוק בעצם הבסיס הטוב ביותר לדיון כיוון שהוא מאפשר לנו מפגש בלתי אמצעי עם אותן ההבחנות שאינן חלק מנפשנו הפנימית. המפגש הזה נותן לנו הצצה אל עולם רגשי וערכי שאין לנו בו דריסת רגל. העיסוק בקיים אצלנו לעולם לא יוכל לתת לנו מבחן אמיתי ומציאותי לעמדותינו. רק המפגש עם ההתנגדות אלינו מאפשר לנו לראשונה הזדמנות לעמת את מה שאנו סבורים שהוא נכון עם המציאות עצמה. כיצד העמדה שלנו עומדת מול שאלות מקשות? כיצד היא עונה לכל הצרכים במציאות? השאלות הללו יכולות לעלות בצורה הכי חזקה ואותנטית רק אם אדם המתנגד לעמדתנו יציג אותה, פשוט כי הוא ישאל את השאלות האלו בכנות גמורה. אנחנו שבויים בדעתנו שלנו וקשה לנו יותר לשאול את הקושיות הבאמת כואבות, דווקא כי אנו חשים שלמים עם עמדתנו.
אינני אומר שלא ניתן כמובן לצייר בנפשנו דיון עם אנשים המסכימים איתנו לחלוטין אלא שהדעת נותנת שדיון זה איננו הכלי החזק ביותר להרחיב את עולמנו למעט תוספת תובנות תומכות פה ושם. דווקא המפגש עם עמדת הנגד ביכולתו לחשוף אותנו לשאלות קשות, לפחדים עצמיים ולאפשרות באמת לפתור אותן. המפגש עם השונה הוא כר פורה נפלא מאין כמוהו להתפתחות עצמית.
העמדות והשאלות המצביעות אל אזורי התודעה החלשים שלנו, הכואבים שלנו, המקומות שמהם אנו הכי מפחדים וש"עליהם אנו הכי פחות סגורים", הם הדלק החזק ביותר לניקוי האורוות הזה של הנפש שלנו שהוא בעצם המטרה שלנו בדיון. כשאנו בוחרים לדון, אבל באמת בוחרים בו, אזי אנו בוחרים למעשה במסלול העצמה אישי שהוא לא קל ולא פשוט, אבל הוא יעיל ומעצים מאין כמוהו. אנחנו צריכים לקחת בחשבון שאנחנו הולכים מראש לקראת תהליך שיעלה מול הפרצוף שלנו את הרגישים והלא פתורים ביותר שבמחוזות תודעתנו. ואנו חייבים להבין שזו היא בחירתנו האישית ובחירתנו בלבד. נדרשת אחריות והבנה של המחיר שמשלמים כאן. ייתכן שנבחר אחרת, להישאר באזור הנוח בו דעות החולקות עלינו קשות לא תושמענה לאוזנינו הרגישות והמפוחדות וזו תהיה בחירה מעולה מבחינתנו, אלא שאם בהתפתחות עצמית חפצים אנחנו לא יהיה מנוס מלהתמודד עם הטעון התמודדות אצלנו בפנים.
אז בעצם זה שכנוע שלי ולא של האחר?
להבנה הזו, לקפיצת המדרגה הזו אני מכוון את דברי: הדיון הוא לנו הזדמנות פז להעמיד את עמדותינו אנו במבחן המציאות ולהיפגע במקום שנדרש כדי לתקן בעצמנו את הטעון תיקון. האפשרות שלי לשנות באמת תוכל לחול רק על עצמי למעשה. לא שלא ניתן לשכנע ולהשתכנע בדיונים אלא שמה שמתרחש בשכנועים הוא פעולה עצמית ולא פעולה חיצונית: כלומר לא אני משכנע את בן השיח שלי, אלא הוא משכנע את עצמו. חשוב להבין זאת. השכנוע, הוא ההגעה הזו לנקודה שבה מושגת הזדהות רגשית ושכלית עם התוכן, וזו היא בעצם נקודה אישית ומורכבת שאין לי, כאדם העומד מנגד לבן שיחי, בה השגה אמיתית בעצם. לכן אם ישנה בכלל מטרה ברת השגה שניתן להתייחס אליה, זוהי אך ורק המטרה עליה דיברנו קודם: השינוי העצמי.
הנה כאן חבויה לה הבנה משמעותית עבורנו. אם אנו מסכימים למהלך הזה, אם מבינים אנו את המנגנון הזה אזי אין מנוס מלהבין שכדי להשיג את מטרתנו אנו, חובה עלינו לרסן את כל ההפרעות בדרך אליה, ובמיוחד את הצורך הפרזיטי לחבל ביכולתו של האחר להתבטא. הענקת הבמה לאחר בעולמנו היא מהותית להשגת יעדינו האישיים. מעבר לטיעון הפדגוגי החשוב, נדמה לי שבבואנו לפתור את בעיית השיח הציבורי שומה עלינו לגעת בשורשו העצמי של הכשל: תיקון המידות.
נמצאנו למדים אם כן שאיך שלא נחתוך את העוגה הזו נקבל שקיומו של דיון המשיג את מטרותיי מחייב שאני אאפשר לשונה להתבטא, ודווקא לו. המסקנה היא אם כן, ברורה:
[3] הבנת השונה והכלתו בנפש שלי היא אינטרס עצמי מובהק.הצעד הבא לאחר ההבנה הראשונה שלנו הוא להניע את מנגנון ההתעצמות הזה. כדי לאפשר זאת נדרשת מאיתנו המשימה לאפשר לדיון להתקיים בצורה חופשית, ולפתוח את סגור לבבנו אל השונות כדי שנוכל כאמור להיחשף לשאלות העולות מחוצה לנו ולהיבנות מהן. מכאן הצעדים צריכים להתמקד בשני מישורים: המישור הראשון הוא אימוץ של תובנות בסיס שתסייענה לנו לנקות את המפריענים למיניהם הכובלים את חופשיות השיח והשני אימוץ של כלים פרקטיים שגם יוכלו לקדם אותנו ברמה המעשית.
כלי ראשון: למצוא את נקודת ההסכמה
באחד משיעורי הרב אורי עמוס שרקי בהם יצא לי לצפות וללמוד, התפתח דיון סוער במקצת על נושא כלשהו שפרח כבר מזיכרוני. באחת התשובות של הרב לתלמיד ענה הרב את המשפט הבא שנחרת היטב על לוח ליבי:
[4] "אדם לא אוחז בדעות השליליות שלו בגלל הדברים השליליים שבהן. הוא אוחז בדעות השליליות שלו בגלל הדברים החיוביים שבהן."הדרך היעילה ביותר להניע שיח מול דעה נגדית היא לקחת אחריות על השיחה ולהוליך אותה בעצמי אל נקודת ההסכמה. חשוב להדגיש: אין כאן דרישה להתפשר כלל וכלל. עמוד על עמדותיך כמה שרק תרצה והיאבק כלוחם עשוי ללא חת ומורא על כל פינה מפינות דעותיך החשובות. אבל כדי שהשיח הזה שסגרנו כבר שאתה בעצמך בוחר בו בלב מלא יתחיל לנוע, חובה עליך למצוא את נקודת האחיזה המשותפת משם שניכם תוכלו לצאת. החיפוש הזה של "נקודת האמת" בדבריו המקוממים אולי של בן השיח הוא כלי יעיל במיוחד. הוא מאלץ אותי לעזוב לרגע קל את מלאכת ההתבצרות האידיאולוגית שלי, את החיפוש המתמיד אחר הכשלים והפגמים של הדובר שמולי ולעשות משהו הפוך: לחפש איפה הוא צודק.
בדיוק. אתם קוראים טוב ולא התבלבלתם: השמאלני הזה, הימני הזה, היפה נפש הזה, המתנחל הזה, השונא יהודים הזה, השונא ערבים הזה - מחזיק בנקודת אמת טהורה ויקרה מפז ושלי אין אותה בעולמי הפנימי כלל וכלל. השאלה מניין לי כל זאת אינה חשובה כרגע, היא שולית משום שאני מדבר כעת על כלי טכני ופשוט שמאפשר לי להתקדם. קיראו לכך הבטחון שלי בכך שבני האדם רוצים צידוק מוסרי למעשיהם, קיראו לכך המטרה הטובה שאותה בן השיח רוצה להשיג בעצם.... או קיראו לכך: "אדם לא אוחז בדעות השליליות שלו בגלל הדברים השליליים שבהן. הוא אוחז בדעות השליליות שלו בגלל הדברים החיוביים שבהן". יהיה אשר יהיה מעמדה של הקביעה הנועזת הזו שלטועה ההוא העומד כעת מולי יש נקודת אמת שורשית שאני פספסתי, עדיין חשוב להבין שהיא הכלי שלנו להתקדם.
הסיבה היא שכאשר אני מוצא נקודת הסכמה שלי עם הניגוד, אני בעצם מוצא את המקום ההוא בעמדתי האישית שאני פספסתי. וזה - הרווח האמיתי בכל הסיפור הזה כולו. ומכיוון שאני מכיר את עצמי היטב, ויודע ש'אותי לא מחרטטים בקלות' וש'אני יש לי דעות ברורות מאוד בכל הנוגע לנושא הזה ולנושא ההוא' וש'אצלי אין הרבה שאלות' וש'עיני פקוחות תמיד' וכל שאר סיפורי הגבורה שאנו מספרים לעצמנו - אני חושב שאני יכול לסמוך על עצמי מספיק כדי לשחרר את מגננת החיפוש המתמיד אחר הכשלים של השני, ולעבור למוד עבודה שונה: איפה אני יכול ללמוד פה משהו.
ובעצם, למה שאחשוש? הרי אם הסכמתי למשהו בדבריו של היריב בעצם מצאתי משהו שתמיד יכולתי לאמץ אותו ושהוא חלק מהתודעה שלי במקורו, אלא שהסיבה שלא הצלחתי לעלות על מטיל הזהב הרעיוני הזה הייתה שפשוט העסקתי את עצמי בשיטת שיח שעשתה לי נזק אמיתי. במקום באמת ללמוד משהו מהשיח החלטתי עד היום פשוט להתגונן בו.
ישנו כאן רווח נוסף שחשוב להזכירו: נקודת ההסכמה היא שובר הקרח הטוב ביותר ביקום. הסכמה אותנטית וכנה שלך עם הטועה והמטעה ההוא שמולך תרסק באחת לרסיסים את כל המגמה הספירלית שהייתה מאפיין מרכזי של הרבה מהשיחות שלך עם "אנשים כמוהו" עד היום. חשוב לרגע איזו הרגעה והכוונה מחדש של כל הדיון יכולה להיות למשפט כמו: "אני דווקא שמח לשמוע שאתה אוהב אדם כל כך ואכפת לך גם מטובתם של הפלסטינים, אחרי הכל הם בני אדם והיכן רגשותיהם והיכן חייהם?" הבא מפיך ימני שכמוך....
אני מבקש להדגיש עוד נקודה חשובה: כדי שהכלי הזה באמת יעבוד אתה חייב להיות כן. כלומר אינך יכול לזייף הסכמה או אותנטיות. אם תנסה לנהל דיון באמצעות השחלת הסכמות מלאכותיות פה ושם, ובמילים אחרות אם תבחר לא באמת להשתמש בכלי אלא רק בפורמט שלו, סביר להניח שתיכשל במקודם ובמאוחר. הסיבה היא שבעשותך כך אתה בוחר שלא באמת להפסיק את השימוש בטכניקת השיח המגננתי שלך אלא בעצם לעבוד על עצמך וליצור הסכמה מזוייפת אצל היריב. זו מגמה שונה לחלוטין. אתה מחפש שם שכנוע, כמו בימים הרעים ההם בהם השיחות שלך היו התמודדויות המזכירות תחרות הורדת ידיים והמנצח הוא הצודק. זו בחירה מודעת לשטות בנפשך שפשוט תתמיד את המצב שממנו חפץ היית לצאת אך מסרב אתה לשלם עבורו את המחיר.
ברגע שפונים אל נקודת האחיזה הראשונית הזו, המשותפת הזו, מתחיל להתרחש קסם מעניין אצלך בבטן. פתאום אתה שם לב שלראשונה בחייך אתה מעיז לשאול את עצמך את הגסה שבשאלות: "אז מה באמת טוב בשמאלנות הזו?" או אולי "אז מה באמת טוב בימניות הזו?"
מה באמת? איך לא חשבתי על זה קודם.
לפרק הבא בסדרה: פרק 3 - שבירת המוחלטות
פנטסטי, יוסי. פשוט נפלאאאאאאאאאאאאא!
השבמחק