קידום השיח הציבורי בישראל: פרק 3 - שבירת המוחלטות

רשומה קודמת בסדרה: פרק 2 - העמדה העצמית

שורש ראשון: תיקון המידות (המשך)

בפרק 2 של הסדרה התחלנו להגדיר את העמדה העצמית. תכלית ההגדרה של העמדה העצמית הייתה שינוי המיקוד של השיח כולו: לא עוד תחרות הורדות ידיים, לא עוד ניצחון כקריטריון לאמת אלא דיון כתהליך העשרה אישי המחייב פתיחות לשונה כאסטרטגיה.
ברשומה הנוכחית אני מבקש להקנות עוד כלי אחד ועוד תובנה אחת להשלמת הבירור של השורש הראשון - תיקון המידות: הכלי הוא שבירת המוחלטות והתובנה היא הנחת טוב הלב.

כלי שני: לשבור את חומת המוחלטות

תחושת הצדק שלנו היא אחת מאבני היסוד החשובות לנו ביותר כבני אדם לעצב את עצמנו. לייעץ למישהו לפקפק בעצמו מבלי לחוש מוחלטות כלשהי יהיה לגזול ממנו את האופי הבסיסי ביותר שלו, את לשד חייו. ולכן, לא לשם נכון לכוון. נכון אבל, להוסיף פה נדבך. הנדבך הנוסף, התבלין החשוב במרק הזה יהיה ללא ספק ההבנה שמי שמנהל דיון כרגע הוא לא התיאוריה בכבודה ובעצמה, לא תפיסת העולם, לא התורה ולא הפילוסופיה, לא הכפירה ולא האמונה. מי שבאמת מנהל פה את הדיון הזה כעת הוא... אני.

והאמת היא שאני - בניגוד לתורה, לאמונה, למדע, לפילוסופיה או לתפיסות עולם כאלו ואחרות - אני אדם. אני לא הלך מחשבה. אני לא סט של עקרונות. אינני חוקים ולא הייתי מעולם קודקס רוחני. טרם נולדה בעולמנו תפיסת העולם הגנרית המסוגלת להגדיר אותי במלואי ויש לשער שלעולם לא תהיה. למעשה, חוץ ממני (וגם זה ביום טוב שבו המודעות העצמית שלי בשמים) אין עוד איש על פני תבל שמסוגל באמת להגדיר אותי.

אני גם עושה דברים לא תיאורטיים בעליל: אני כועס קצת על מה שקרה אתמול, ושמח קצת ממה שקורה עכשיו. אני מתלבט ואני חושש ואני גם טועה לא מעט. ואני אוהב את החבר השמאלני שלי אבל שונא את השמאלנות שלו (טוב לא בדיוק שונא, זה קצת מורכב כן...). אני מחבב את החבר הימני שלי אבל מסתייג מהדוגמאטיות שלו. אני אוהב רוק אבל שונא את הכופרנות המילולית, או לפחות יש לי כלפיה רגשות מעורבים. אני מזדהה עם המסר העצוב של המילים אבל לא כל כך עם הניסוח. אני אוהב את האמנות המודרנית אבל שונא את הרציונליזציה שלה. אני מאמין אבל שואל שאלות...
ובעצם למה אבל? אולי אין לי באמת "אבל-ים" בתוכי, רק דברים שבהתאחדם בתוכי במרקם עדין עם האיזונים הנכונים הופכים הם אותי למי שאני. ויותר מכל אני בעיקר ישות בפני עצמה: קיימת, מלאה ועשירת התוכן והסתירות. איש חי. הגיע הזמן, אני חושב, שאתן לעצמי את הכבוד הזה.

וכמו במקבילה קיומית מדהימה ישנה כמובן גם האפשרות הסבירה אשר טרם הוכחה לחלוטין, שגם ההוא שמולי, בן השיח הזה המעצבן והטועה כל כך הרבה, גם הוא לא באמת תיאוריה. למרות שבקלות יכולתי לטעות ולחשוב שהוא ממש תפיסת עולם מהלכת עם אף, עיניים, ג'ינס ומשקפיים מכוערות מאוד.

בהפנמת ההחלטה להתבונן על עצמנו כעל בני אנוש טמונה היכולת לאמץ מסקנה חשובה מאוד לענייננו: יש פרמטרים נוספים בתוכנו שהפכו אותנו למה שאנחנו היום. הדעות שאנו אוחזים בהן, התיאוריות שאנו מתנגדים אליהן, האמירות שאנו מזדהים איתן - הכל אינו אלא תוצר של מורכבותנו הפנימית. יוצא מזה שלהבין שהאמת המוחלטת איננה נחלתי הבלעדית אין משמעו הטלת דופי בתורה או במדע או בכל עלה תאנה אחר שנבחר להגן איתו על מערומי נפשנו המורכבת והלא ברורה, אלא בסה"כ שאלה על עצמנו. השאלה לא מעמידה את תפיסת העולם למבחן, היא מעמידה אותי במבחן. אני יכול אולי להזדהות עם התורה מאוד אבל אני חייב להפנים שייתכן שישנן נקודות לא ברורות אצלי, ולכן מן ההכרח שלטובתי האישית אני אפנה משאבים וזמן להאיר את אותן הנקודות הללו ולהבינן היטב. האם להכיר את החולשות הפרטיות שלי והשפעתן על הלך המחשבה שלי איננו מטרה ראויה למדי? שמא ייחשב העושה כך לתבוסתן או לחוטא? דומני שלא יימצא מי שיעז לחרוץ לשונו כך אלא שליבנו הפתלתול המסרב להיפגע למרות הידיעה הברורה שפגיעה זו אינה יותר מכאב המזרק של הרופא המטפל, לב זה הוא המונע מאיתנו את שבירת חומת המוחלטות המזוייפת. הוא, המספר לנו שאין אנו אלא אמת צרופה ותיאורטית המהלכת על שניים ושותה קפה שחור בכל בוקר יום חול.

עכשיו כל כללי המשחק השתנו. אם הצלחנו להגיע עם המהלך המחשבתי האחרון הזה למיצוי הוגן ואמיתי שלו, אז הצלחנו פתאום להוליד דינאמיקה חדשה ואחרת לחלוטין במציאות: דינאמיקה של אנשים. לא עוד שיח מדומיין של תיאוריות וחוקים ועקרונות, אלא שיח כמו שהוא באמת במלוא מערומי אמיתותו: שיח של אנשים. עכשיו הזמן להיות רציניים באמת: קחו את התובנה הזו עד הקצה שלה. עד הסוף ממש. הנה, מעיז אני לנסח את הכפירה הבוטה הזו בצורתה המאיימת ביותר:

[1] בדיון בין אנשים, אין דבר כזה תיאוריות. אין דבר כזה חוקים. יש רק בני אדם. רק בני אדם.

בטרם יבולע לי לנצח ואנודה סופית מבית הכנסת, מקום העבודה או הפקולטה למדעים באוניברסיטה אולי חשוב להדגיש הדגשה חשובה. הבהרה, ברשותכם: כמובן שישנן תיאוריות. כמובן שישנן תפיסות עולם. אלא שמי שמשוחח, מי שדן ומי שמדבר עליהן או חי אותן - הם בני אדם. וכשאנו מנהלים דיון, איננו מתווכחים עם השכינה או עם חוקי הגרביטציה, אנו מתדיינים עם החבר שלנו מהצבא או החברה מהמשרד ליד. זוהי קריאת קודש להבחין במציאות כמות שהיא ולא להתעלם ממנה. לדעת ששיחה היא פעולה אנושית עם אנשים אמיתיים. תיאוריות ואמת מוחלטת בצד, יש לזכור שלפנינו בנאדם שהוא המדבר ולא התיאוריה שבה הוא התאהב ושאין זהות בין השניים.

מכל הנאמר לעיל עולה אם כן בבירור המסקנה שבכל הנוגע לבני אדם לפחות, אין באמת מוחלטות אמיתית. אין באמת אמיתות גנריות. יש את האופן הפרטי והאישי שבו אני כאדם מזדהה עם האמירה התיאורטית ההיא.

הכלי הזה מכוון לנקודת מפנה בנפש, אף היא מתחום המידות, ושהיא חיונית להצלחתו של כל דיון: הענווה. הענווה היא אותה חוויית החיים המאפשרת לך לזכור שאתה וחברך בני אדם. הענווה הזו לא מבקשת פשרות אידאולוגיות ואין לה תביעות תיאורטיות. היא רק מבקשת למקד אותך במקומות שטוב להתמקד בהם. במקומות שאותם צריך לנקות.

כדי לשבור את המוחלטות אפשר לעשות כמה דברים, אולם דומה כי החשוב שבהם הוא לברר בין דעותיי המוצקות והנכונות מה בהן אני יודע בוודאות מוחלטת, מה בהן אני יודע כי שמעתי מבלי להיווכח באמת, מה בהן אני משער שהן נכונות פשוט כי הן מסתדרות עם ההיגיון הכללי של הדברים ומה בהן אינו אלא תקוות או חלומות אישיים שלי שמשום מה שכנעתי את עצמי שהן אמת מוחלטת. למעשה, המיון הוא אפילו הרבה יותר פשוט מזה: צריך פשוט לשאול את עצמי מה בין כל מחשבותיי ודעותיי הוא אמת וודאית.

המדריך למציאת "האמת הוודאית" (תקציר)

במונח הפופוליסטי משהו "אמת ודאית" אני מתכוון לטענה שאפשר לאמת אותה בצורה מוחלטת שלא יכולה עוד להיות עליה עוררין. לדוגמה (עסיסית ומענייננו שלנו בסדרה הנוכחית): בוויכוח האמוני למשל אני יודע שכתוב בתנ"ך שהקב"ה התגלה לעמו ישראל בסיני ודיבר עימהם פנים בפנים. אני יודע משום שקראתי זאת בתנ"ך שבבית שלי, על הכוננית ליד המיטה. אבל אינני יודע האם באמת התקיים המעמד הזה. לא שאני מטיל ספק בכך, אבל אני אישית לא הייתי שם ואני חושב שגם אישתי לא הייתה. הבנות הצעירות שלי אף הן כנראה לא היו שם בגוף. כמובן שאני יכול לנהל דיון על אמיתות המעמד ההוא אבל אינני יכול להניח כאמת מוחלטת מראש שהנתון הזה של אמיתות ההתגלות היא ללא עוררין, ועובדה פשוטה היא שיש מי שמערער עליה. כלומר כדי לאמת את הטענה התורנית של אמיתות מעמד הר סיני, זוהי האחריות שלי לעשות את כברת הדרך האמונית הנדרשת כדי להתייחס לאמיתות המעמד ההוא. חובה עלי לברר טענה זו לאשורה ובוודאי שעלי מוטלת גם החובה שלא להתייחס אליה כאל אקסיומה.

בצורה דומה אני חושב שאפשר לומר שאני יודע בוודאות מוחלטת שישנה תיאוריה מדעית לגבי ההתהוות הפיזית של היקום, תיאוריית המפץ הגדול. אני לא יודע אבל האם התיאוריה הזו נכונה. עיקר הספק נובע מהעובדה שמעולם לא ראינו לא אני ולא מי שהגה את התיאוריה המרתקת הזו את אותה הנקודה הסינגולרית המפורסמת של האנרגיה מתנפצת בשידור חי לעיננו ממש אל מה שמאוחר יותר יהיה היקום שלנו ומאוחר קצת יותר העולם שלנו ואח"כ הבית שלי והרכב המשומש שקניתי. אני יודע שיש חישובים הממחישים את החוקיות שמצליחה להסביר חלק מהתופעות אבל אני לא יודע עדיין שכל התופעות כולן מוסברות היטב ע"י המודל המתימטי והפיסיקלי הזה פשוט כי לא הספיקו עדיין לבצע את אינסוף הניסויים שצריך לבצע כדי לכסות את כל המקרים כולם.

חשוב לשים לב למיקוד האנושי של השיח: ייתכן שהיכן שהוא בתורה קיים הסבר מניח את הדעת לשאלה שלי לגבי אותנטיות מעמד ההתגלות (בהערת סוגריים אומר סוד קטן - ישנו הסבר כזה, אלא שהוא לחלוטין חורג ממסגרת הרשומה הנוכחית, ויש לי עליו מעט מן האור כתוב בתוך הרשומה הזו אשר הואלתי להוציא כפרי ביכורי בנושא זה, ימצאנה הקורא הנבון שם) וייתכן גם שהיכן שהוא בתוך ההסבר המדעי של תיאוריית המפץ הגדול יש תשובה המכסה מקרים נוספים על אלו שאני כבר מכיר - אבל אני הקטן והלומד לאט עוד לא זכיתי ללמוד אותם כמו שצריך ולהבינם. ולכן, העניין שלי עדיין לא פתור בנושאים הללו.

אין כאן קריאת תיגר על עצם התיאוריה או על עצם מעמד ההתגלות, לא כי זה אסור אלא פשוט כי זה עדיין לא חלק מאותן הידיעות שלי שהתבהר לי כאמת בצורה וודאית. זה הכל. אם ארצה מספיק ואם אתאמץ מספיק ייתכן שאיווכח באמיתותן או שקריותן של אלו הטענות, אבל אני אהיה חייב להתאמץ באמת ולא להרשות לעצמי עוד לעשות קיצורי דרך מזוייפים בראשי המרשים לי לשקר לעצמי שטענותיי התאמתו אצלי.

במשמעות העמוקה יותר יש כאן העתקת תכלית הדיון משיח עקרוני לשיח אישי. זהו כלי טכני שביכולתו לתת לנו מפתח של הזדהות. כדי שאמירות עקרוניות תמצאנה את מקומן בלבבות האנשים הן חייבות לעבור את המסננת האישית שלהם. ההשתכנעות היא ההזדהות המלאה (רגשית ושכלית) שלנו עם הטענה והכלתה המלאה, כפי שציינתי כבר ברשומה הקודמת.

לא בלי חשש, אני מנסה לפתוח כאן סוגריים ולציין שלמעשה כל הדיון האמוני שהוא ההקשר הקונקרטי שאליו הסדרה הזו מתייחסת מחייב לימוד עצמי והזדהות. תפיסה זו המציבה את ההזדהות הליבית שלנו עם טענות אמוניות כתנאי בל יעבור לקבלתן היא לא טענה קלה. בעולם התורני קיימות גם גישות אחרות המסרבות לראות בשאלה כלי לגיטימי לשיח, למרות שההתייחסות אל השאלה ככלי לבירור ואל ההתאמתות הליבית כתנאי לקבלה מלאה של הדברים היא בכל זאת מהיסודות הבסיסיים ביותר עליהם מדבר ספר הכוזרי, אולי החשוב שבכל ספרי האמונה שנכתבו אי פעם (וצריך באמת פעם להקדיש לו במה מכובדת). אני גם חושב שלא נטעה אם נאמר שגם בעולם הלא תורני קיימות גישות דומות המבקשות לעקר את יכולתה של השאלה אלא שבעטיה של מעטפת המדעיות הכללית מצאה לה גישה זו תחבולות להסתתר מאחורי פסיאודו-שאלות המסתירות את האמת הקטנה הזו. כולנו כאנשים לא אוהבים שמקשים עלינו קושיות, אבל דומה שהאומץ לאפשר אותן הוא הכלי היחיד להושיענו מבדידותינו המפוחדת.

הנחת טוב הלב

הפנמת המסר של שבירת חומת המוחלטות שלנו היא צעד משמעותי במיוחד. אפילו יותר מהצעד הראשון שבו החלטנו לגשש אחר נקודת ההסכמה להיאחז בה. בעוד שבצעד הראשון הרשינו לעצמנו לייצר קרקע משותפת לעמוד עליה כדי שהדיון הזה יוכל להתחיל, הנה כאן אנו נכנסים לשינוי אמיתי בעצמנו, שינוי בנקודת המוצא העצמית. שבירת האבסולוטיות המזוייפת של העצמי, באם נעשתה בכנות והופנמה היטב, חושפת אותנו לפני מרחב חדש שטרם הכרנו. כעת אנו מדברים עם אנשים ולא עם רעיונות. כעת אנו מתייחסים לפחדים, רגשות וחוויות חיים שלנו ושל אחרים כשחקנים לגיטימיים בקביעתן של תיאוריות גדולות, ממש כמו השיקולים הטהורים והכלליים.

וכעת, נכון להשלים את המהלך הזה בצעד הבא. כעת נכון לאמץ את הנחת הבסיס של הדיון שהיא אולי הקומה האחרונה באמת לענייננו מבחינת תיקון המידות: הנחת טוב הלב. הנחת טוב הלב היא פשוטה לניסוח אלא שהיא קשה למימוש. קשה מאוד אפילו. ההנחה אומרת כך:

[2] האדם שמולי הוא בהגדרה אדם ישר ובעל כוונות טובות, עד שיוכח אחרת.

בדרך כלל, הנחות מקדימות שלנו כלפי בן השיח שלנו אינן דבר מומלץ. אין לנו כאמור לא את היכולת ולא את העניין לעשות כן ועלטת הספקולציה היא ללא ספק אחד הממסכים העיקריים ביננו לבין התפתחותנו. אלא שכאן אין לנו באמת הנחה מוקדמת, אולי זולתי התביעה מעצמנו שלא לבוא מתגוננים מראש. זו יותר תביעה עצמית מאשר התייחסות אפריורית לזולת. אני מעוניין בדיון ומבקש נקודה משותפת לצאת ממנה ומבקש שהמוחלטות תישבר ומוכן לראות בבן השיח שלי אדם מורכב. והרי זו בסה"כ הבנה טבעית שבעצם אני מבקש להתחיל מעמדה נפשית נינוחה ולא מתגוננת. יתירה מזאת: אני מבקש להתחייב באמת למה שאני רוצה בו מהדיון הזה - למטרות שלי: אני רוצה להתעשר ולהרוויח מהדיון ועל כן שומה עלי שלא להפריע למהלך הפתיחה של הלב אל זולתנו. המשפט עצמו אינו מבקש לקבוע עובדה והניסוח הוא מותנה, כלומר: ברגע שליבי ושכלי יזהו את החריגה המאששת שאין זה המצב ושבן השיח שלנו נוטה החוצה מדרך הישר - אזי נוכל באמת להצדיק את המהלך הכה דחוי בעיננו וכה בלתי רצוי לעצמנו - המהלך של ניתוק הקשר הפתוח אל המשוחח המועל באמוננו.

הנחת טוב הלב היא בעצם הדבק של הכל. במבנה שהקמנו כתשתית היסוד לבניין השיח הציבורי בישראל בניית האמון ההדדי והבטחון בטוב ליבו של המשוחח עימי - בתור תנאי להתחלת הדיון כולו - מחזיקה יפה את הכלים והתובנות שהזכרנו ברשומה זו ובקודמותיה. הנחת טוב הלב מאפשרת לנו להפסיק להתגונן - ולהתחיל ולהפיק את המיטב הדיון אליו בחרנו אנו להיכנס מראש. אני אתקשה למצוא הסכמה עם מי שליבי נוקפני לגביו באמור לי האיש הזה שלפניך - לא ישר ולא הגון הוא. ומאותו הטעם בדיוק אני אתקשה למצוא חמלה בליבי כדי להתבונן בו כאדם ישר ומעניין שוב.

השורש הראשון: תיקון המידות - סיכום

תיקון המידות לענייננו הוא מהלך נפשי פרטי שלנו שמשחרר אותנו מטרחנות הבל ומפנה כוחות נפשיים למאמצים יותר רצויים, כאלו המאפשרים לנו להשיג את מטרותינו בדיון. עושים זאת בחמישה צעדים:

צעד ראשון - הגדרה מחדש של העמדה העצמית

מגדירים מחדש את נקודת המוצא העצמית שלנו. ממקדים את הדיון כשהחלטנו שמבחינתנו יש לו מוטיבציה ויש לו מטרה וגם נתנו להן הגדרות קונקרטיות:

מוטיבציה: מבחינתי האישית, קיומו של דיון הינו במידה רבה תוצאה של הרצון שלי לקיים אותו.

מטרה: מבחינתי האישית, מטרתי בדיון היא לעצב את עולם התוכן האישי שלי ביחס למציאות.

צעד שני - הפנמת המוטיבציה והמטרה

מבינים שאנו מבקשים לדון כי אנו באמת רוצים בכך, אנו באמת רוצים בקשר עם האחר. והאחר הזה הוא באמת אחר מאיתנו ולפעמים שונה מאוד. הבנו את המנגנון המעצים שבשיח עם השונה והקוטבי ואת התרומה הפוטנציאלית שלו להעשרת עצמנו (המטרה שלנו). הבהרנו שאנו מבקשים להיפגש עם השונות כדי להיפגש עם המקומות הלא נוחים אצלנו פשוט מאוד מכיוון שאין דרך בדוקה מזו כדי להיבנות באמת.

צעד שלישי - אין שכנוע יש השתכנעות

המשחק משתנה. אנו מבינים שאין טעם לנסות ולשכנע היות וזו פעולה עצמאית של האדם שמולנו ולנו אין בה השגה של ממש. באותה נשימה אנו מבינים שלנו כן יש אפשרות להשתכנע, ושזו תכלית החיפוש - כזכור: מציאת אותם המקומות הלא פתורים של תודעתנו בזכות מה שהדיון עם השונה מציף מולנו.

צעד רביעי - מציאת נקודת ההסכמה

אנו מחליטים שאנו חייבים לקחת את האחריות לפעולת המנגנון כיוון שהוא אינטרס שלנו בהגדרה. לכן אנו מחפשים את נקודת האחיזה מול בן השיח, נקודת ההסכמה, מתוך ההבנה ש:

"אדם לא אוחז בדעות השליליות שלו בגלל הדברים השליליים שבהן. הוא אוחז בדעות השליליות שלו בגלל הדברים החיוביים שבהן."

אנו מבינים שאיתור נקודת ההסכמה היא הכלי היעיל ביותר לעצור את הסחף המגננתי שלנו בשיח עם החולק עלינו: לא עוד התנצחות אלא חיפוש הצדק אצל השני. זו עבודה הפוכה למה שהורגלנו בו עד כה, ושביכולתה לפנות את הנפש מהמאמץ המיותר למצוא דופי בשני אל עבר העיסוק במה שחשוב באמת: למצוא את מה שחיפשתי כל הזמן - נקודות ההסכמה שמתאימות גם לי ושבלעדי ה"יריב" הזה לא הייתי נפגש איתן אף פעם.

צעד חמישי - שבירת המוחלטות והנחת טוב הלב

עוברים תודעתית משיח של עקרונות ותיאוריות לשיח של אנשים: אנחנו מבקשים לייצר דינאמיקה של אנשים ולא של עקרונות תיאורטיים כי אין עקרונות תיאורטיים באמת אלא רק אנשים המדברים עליהם. אנו מבינים שכדי באמת לתפוס מה מתחולל אצלנו או אצל בן השיח שלנו אנו חייבים להפסיק לחשוב בשבלונות של תפיסות עולם ולהתחיל לחשוב במונחים של בני אדם.
החמלה לאחר נותנת לנו חופש להתייחס כך גם לעצמנו סוף כל סוף: שאלות שלי בלב אינן קושיות תיאורטיות, הן קושיות שלי עצמי ואני הוא הרוצה עליהן תשובה. לומדים לנקות את הדעות שלנו מאמיתות כוזבות כשאנו שואלים את עצמנו מה מבין דעותינו הוא אמת ברת הוכחה שאין לה עוררין. עכשיו אפשר להבין איפה צריך לשאול, כי אנו יודעים איפה אנו לא בטוחים לאחר שעשינו בעצמנו בירור ללא משוא פנים.
ולבסוף מרשים לעצמנו להירגע: אין לנו מניפולטור מולנו אלא אדם כמונו. לפחות עד שיוכח אחרת.

רק על תשתית של מידות אפשר לעבוד על שאר שורשי הכשל

הנה כי כן, תם ולא נשלם ליקוט הסט הבסיסי ביותר של המידות שאימוצן הוא בסיס איתן מספיק להחזיק דיון יציב בין אנשים. עבודת המידות של האדם עם עצמו היא כמובן גדולה יותר ממה שפירטתי כאן אולם לענייננו אין טעם עוד להפליג בפירוט יתר. אפשר וגם נכון להרחיב עוד בנושא זה ולא חסרות המסגרות והספרות המתאימה לכך.
בשלושת הרשומות הראשונות ביקשתי לפתוח צוהר אל האפשרות לשבור את הספירלה המסרסת את מטרותינו שלנו. ביקשתי לתת אפשרות להסתכל אחרת על כל הסיפור הזה של הדיון, לשבור את הפראדיגמה הכובלת של הדיון העקרוני, לצאת מהכלא המבודד של השיפוט ולהשתחרר לאוויר ההתבוננות האישית והפרטית.

ברשומה הבאה אני מקווה להתחיל לגעת בקומות הגבוהות יותר שבונות כבר מבנה שמתחיל להיראות כמו בית על הבסיס המוצק שתקוותי היא שהתחלנו ליצוק כאן.