על אתיאיזם ועל אמונה

שינוי מרענן: במקום להתווכח, חפש מה בכ"ז נכון ב'טעותו' של השני?

בדרך כלל כשמדברים על אתאיזם ואמונה, מתווכחים. למעשה בד"כ רבים. לו הייתי מקבל חצי שקל על כל פעם שחזיתי בוויכוח שנע בין מצחיק לבין עצוב בין מסנגרי שתי העמדות הייתי היום אדם עשיר. אנו חיים בעידן כזה, עידן שבו הקדמה הטכנולוגית קירבה מיקרופון, חיבור רשת, מסך ומקלדת לפיותיהם של המוני בני אדם בכל העולם. עכשיו, כל זב חוטם ומצורע שמבין משפט וחצי שלמד אתמול יכול לעלות מעל כל במה וירטואלית וללהג כרצונו. האפשרות לעשות משהו, הנגישות הגדולה והעניין הרב המתפתח סביב כל הברברת הזו, מעודד אותה והתוצאה היא שאנו ברברנים גדולים. כולנו.

אבל האמת היא שבוויכוח המוכר הזה יש היבטים מעניינים שפחות נשמעים. הייתי רוצה ברשותכם להביא אותם קצת לקדמת הבמה, ואתם יודעים מה? ולו רק כדי לרענן מעט את האווירה. משהו שונה, מה יש? לא סטנדרטי או כך לפחות אני מקווה.

אז הנה אני. יוסף בן עוז, בן 36 (אבל צעיר לנצח!) שומר תורה ומצוות (עד כמה שידי משגת) מבקש לתת נקודות חיוביות השזורות זו בזו משני הלכי המחשבה שהם בסופו של דבר הדומיננטיים ביותר בעמנו בעת האחרונה. הלכי מחשבה ורוח, המעומתים תדיר זה עם זה במקום להיות שזורים זה בזה לרווחת כולנו. לבטח ניסיון הזוי. תנו מבט.

יש גם טיעונים שפויים?

(באדיבות: http://www.mako.co.il/home-family-kids/education/Article-c4c3d17b5b6e241006.htm)

ברשומה שלפניכם החלטתי בכוונת מכוון שלא לגעת בסוגיית האותנטיות או הנכונות של החשיבה הדתית או החילונית, אלא מבקש אני להעביר את התכונות החיוביות בהלכי החשיבה השונים הללו כדי לרענן את השיח. על השאלה האם יש ממש בכל העסק ה'דתי' או ה'חילוני', שווה להקדיש כנראה רשומה אחרת.

נקודות האמת הנגדיות

אתאיזם: חשיבה ביקורתית

זוהי אחת המעלות החשובות ביותר שהשיג האדם לעניות דעתי. החשיבה הביקורתית היא היסוד האינטלקטואלי הבסיסי ביותר שבלעדיו כמעט ולא ניתן לפנות אל האדם ולנהל איתו שיחה קוהרנטית. אדם שנעדר חשיבה ביקורתית, וקשה לי לדמיין מישהו שנעדר ממנה לחלוטין בימינו אנו לפחות בנושא כלשהו בחייו אם לא בכל, הוא אדם שהכל יישכנענו. אין שם למעשה כתובת אנושית המסוגלת לייצר עניין בשיחה, או להעלות נקודות הסותרות את דבריך, כך שתוכל ללמוד משהו.

התעוזה שבשבירת ה-Dogma: חשיבה ביקורתית

(באדיבות http://www.purposeunlimited.com/home.php)

אצל האתאיסט כישרון החשיבה הביקורתית מפותח במיוחד מכיוון שנטישת רעיון האלוה המנהל את ההיסטוריה, נתפס אצלו בצורה טבעית כמעט כפינוי מקום עבור העצמי. אתה שומע את זה כל הזמן. אתאיסטים רבים מדברים בשיח המעמת אלוהים עם אדם. רעיון האלוה השולט בכל אשר הוחדר כ"כ ללבבות האנושות ע"י הדתות, מכיל בתוך עצמו נקודת כשל מובנית שמועצמת מאוד בעיקר בעידן הדתי של ההיסטוריה האנושית, דהיינו בעידן שלאחר חורבן הנבואה והמקדש - או מה שמכנים בלשון הדתיים - בעידן שלאחר גלות השכינה. החשיבה הדתית ובמיוחד בזמן האחרון היא מהלך נפש אינדוקטרינטיבי ברובו. מאמינים רבים המשוחחים את השיח הדתי עלולים יותר לייצר בנפשם, אפילו אם מבלי משים, הלך רוח המסרס ספקנות כמעט בהגדרה. היחס השלילי אל השאלה בדורות האחרונים, הגם שהינו זר לרוח התורה בבסיסו ובעיקרו (ולא כאן המקום להוכיח) התנחל היטב בלבבות המאמינים בעיקר בגלל הפאניקה של המפגש עם ההשכלה. דומה כי תפיסת האלוה המקיף והשולט בכל השתבשה בלבבות בני האדם בעקבות הדילול הדתי של תמצית מה שפעם היה החווייה של אנשי העולם העתיק, והפכה ברובה לשיח מנוהל פחד.

אמונה: נתינת ביטוי לחלקים הלא מדעיים של האדם

מעבר להיותה של האמונה מושתת במהותה על הוכחה בלתי מעורערת והתאמה של המציאות לשכל (מפתיע אני יודע, נהוג בד"כ לחשוב ש'אמונה מתחילה היכן שהשכל נגמר' וכיו"ב הבלים, אבל לא. לפחות לא לפי התפיסה התרבותית שהתפתחה בעם ישראל. יוכל הקורא המתעניין למצוא מעט כאן ברשומה של הוויכוח המיותר על קיום האל), יש למחשבה האמונית יכולת חשובה ביותר לקדם דפוסי חשיבה שמאזנים את נפשו של האדם בין העולם המדעי והנחקר או זה שאפשר לחקור אותו, לבין העולם שאי אפשר לחקור אותו. העיסוק בתכנים רוחניים מאפשר לנפש להיחשף למעשה לאותם החלקים באדם שאינם מדידים בכלים מחקריים כלל.
אמר פעם מי שאמר שאי אפשר לתת לו 100 גרם אהבה או 300 ליברות רגשות מעורבים.

ניפוץ אשליית הידיעה: היש מרחב שלא ניתן לחקור?

(באדיבות: http://www.socialphy.com/posts/images-pics/18290/Photographs-child-with-a-touch-surreal_.html)

אמנם לחשיבה האמונית של ימינו, כפי שציינתי למעלה, התלוו לא מעט סיגים של פסולת מחשבתית ששואבים בעיקרם מתוך העולם הדתי הנוצרי (ושוב, לא כאן המקום להרחיב מבלי לחבל לחלוטין ברצף הרעיוני של רשומה זו, אבל אולי בפעם אחרת). אלא שהדת השכילה למרות כל זאת לשמר בלבבות משהו מאותה החיוניות שככל הנראה הייתה נחלתם של קדמונים בכל הנוגע למפגש הבלתי אמצעי של הרוח עם החומר. בעולם העתיק בו הכפירה לא הייתה קיימת ובו ציביליזציות שלמות שלא באו במגע כלל למעשה נהגו מנהגי פולחן דיי דומים לאלוהויות שונות, התקיימה שגרה חיה של מפגש עם הבלתי עולמי הזה. היום, ברטרוספקטיבה המתבוננת בריחוק של שני מילניומים וקצת לכל הפחות, קשה לנו כחוקרים לאחור להשיג הבנה ברורה של מה היה עולמם הנפשי של אותם הקדמונים שחוויית החיים שלהם הייתה המפגש העז עם האלוהות. אבל האמונה המדוללת שלנו כבני אדם, ששרדה ושהשרידה את העולם ההוא שלמעשה נעלם לאחר החורבן של המקדש ושל הנבואה עצמה ולמעשה של האפשרות שהאלוהות תתגלה שוב לבני האדם, ששרדה את השתיקה הרועמת הזו שבה בוחרת האלוהות שלא להופיע אל הברואים שלה עוד כמו שהיה קיים בעבר, אמונה זו מקיימת בלבבות פתח מאזן לשמר יכולת לחוות את הלא עולמי.
ההתרגלות לחשוב שישנם דברים שאינם בתחום הנחקר ושהשגתם בלתי אפשרית ללא התגלות של ממש, הגם שהשיגה תכונות בעייתיות בנפשות כמו ההימנעות השלילית ממחקר או היחס העויין אליו במקרים מסויימים (הרבה כייבוא מדתות עולמיות, אולם בסופו של יום אין זה ממש משנה), השאירה חותם חיובי גם: תקווה. יש תקווה שלא הכל מעגל אטום וחסר אישיות. תקווה, שמא יש לנו העדות והאפשרות להיפגש עם הבלתי עולמי המבין באמת לליבנו.

אתאיזם: להעלות שאלות כנות ולא מתפשרות

היכולת להעלות שאלות כנות ומאתגרות בעידן שלאחר מות הנבואה וקריסתו של הסדר העולמי הישן שבו החווייה הרוחנית הייתה אותנטית יותר, היא דרמטית. זהו סוג של אומץ לב ושכל שמעטים מבין שלומי אמוני הדתות השכילו לעשות. דומה שבעניין הזה עולם המחשבה הדתי נותר מאחור בצורה משמעותית, ויש פשוטו כמשמעו להודות לבורא העולם על כל יום שבו אנו זוכים למפגש בלתי אמצעי עם חשיבה רעננה המעוררת שאלות כנות לגבי אורח החיים ודרכי המחשבה האמוניים.
למעשה, היותה של המחשבה הספקנית כלי לפיתוח האמונה ולבירורה היסודי הוא מתורף תורתו של הראי"ה קוק זצ"ל, אולם הפחד מההתבוננות במראה הוא שמרתיע אותנו לעסוק בשאלות אלו מלכתחילה, בעוזבנו אותם בטיעונים מטיעונים שונים. הכל נופל כמו מגדל קלפים כשבאים להתמודד עם תביעת הכנות שבקבלתן של עיקרי האמונה אם לא שמבינים שיש חובה המוטלת עלינו בלבד לברר את הטעון בירור. אנשים רבים מבקשים להתחבא מאחורי סיפורי בדיות כאילו התורה מבקשת מאיתנו להיות בלתי חושבים, בלתי כנים, בלתי חכמים ובלתי שואלים - ועוד מספרים לנו שזהו תנאי ליראת השמיים שלנו. אמונה איננה קבלתה העיוורת של Dogma מחשבתית אלא היחס המלא אל האמת. וככזו, שומה על המאמין לברר ביסודיות את האמת הזו, מהי ומה טיבה.

אלא שדומה שמזה זמן לא מועט הפכה משימה זו לסוג של מגננה מבוהלת על המאמין מפניה של השאלה בעצם. יש לכך הסברים טובים וממצים, שלא אכנס אליהם כאן מפאת אי שייכותם, אלא שהם בעצם לא מעניינים כל כך. בסוף, הם משאירים אותנו מפוחדים וחסרי היכולת לשבור את מעגל העיוורון הדוגמאטי שלנו אל עבר ההבנה המלאה של חיינו ולוז קיומנו המחשבתי.

היכולת לשאול שאלות היא קריטית לאמונה בעלת ערך

(באדיבות: http://shahwharton.com/the-supes-series/)

במובן הזה, קיומה של חילוניות עשירת התוכן והספקות, בעלתה הבלתי יומרנית של השאלה המתבוננת והכנה, היא מתת אל של ממש. בלעדיה אינני יודע איך עוד ניתן לקיים לימוד תורה כן ומברר כמו שלימוד תורה צריך להיות.

מעניין מאוד יהיה לראות פרויקט של תשובה רבתי באומה שלנו, תשובה מסוג חדש, תשובת האחדות. כזו שמאפשרת במה תורנית ללימוד שווה כתף אל כתף חילונים ודתיים (כבר גיליתי לכם פעם שאני סבור שהמונחים האלו הם פיקציה ואינם קיימים באמת. חילוני או דתי הם בעיקר הבחנות חברתיות ותו לא. אולי מעט יותר על כך, בהזדמנות אחרת).

אמונה: יציבות המורשת המשותפת - הבסיס היחיד האפשרי לאומה מלוכדת

עם כל המטען והמתח סביב היחסים בין הדתיים והחילוניים, עם כל ההתקוטטות וההתבדלות המגזרית הראויה להיפסד כבר ממחוזותינו - קשה לתאר שישנו בנמצא מכנה משותף אותנטי וחי יותר מהמכנה התרבותי שלנו כאומה ישראלית. והפעם, ישראלית במובן המקורי של המילה.
בסופו של דבר אינני חושב שעמים או תרבותיות מפתחים זהות לאומית בין לילה. בין אם ייפתרו הספקות לגבי הסיפור המכונן של עם ישראל בדבר התורה והמצוות ובין אם לאו, הרי שחיי התרבות הענפים של העם הזה שוכנים על המרחב העצום הזה של המורשת שלו והיא שזורה בתורה, במצוות, בהיסטוריה שלנו כעם במרחב הזה, בגלויות שלנו ובגאולות שלנו, בסיפורים האישיים והלאומיים ובקשר הסימביוטי שבניניהם. בכל זאת.
בסופו של דבר זהות לאומית מתעצבת ע"י אירועים בקנה מידה גדול המתרחשים לאומה החיה ממש ומשפיעים עליה. וכאן לא ניתן להיאמר שיש בנמצא אפשרות למחוק ולהשיב לאחור אלפים של שנים בהן נבנתה היסטוריה ותרבות משותפת של אומה שלמה, על פני הזמן הזה כולו לדורותיה.
יש בהחלט מקום רב לדון ביחס אל העבר, ביחס אל העתיד, במסקנות הפרקטיות וברעיונות הרוחניים, אולם הבסיס המשותף לא יכול להיות תודעה אנטי המורשת העצומה שכבר שוכנת בנו בעצם היותנו בני העם הזה.
השימור האותנטי של התודעה הזו הוא ללא ספק בידיה של האמונה המסודרת המקנה להיסטוריה תוקף מעשי הנוגע לחיי היומיום של כולנו.

קיומה של חברה ישראלית מלוכדת עם תרומה חיובית לעולם. אתגר.

(באדיבות: http://www.baba-mail.co.il/content.aspx?emailid=18093)

עודנה בוסרית היא האחיזה של תורתנו שוב בחיי העשייה שלנו כאן כעם השב לעצמו, והקשיים לא מעטים. שני אלפים של שנות גלות עשו את שלהם והנזק הפנימי רב. אולם קיומה של התשתית האמונית מאפשר על כל פנים מחצבה עשירת היסודות לחצוב ממנה. ובאמת תהליך ההתכנסות שלנו שוב לעצמנו הנו בהחלט מורכב ועוד דרך יש לנו לעשות ביחד, אם רק נדע להסיר חומות ולפתוח לבבות.

מי ייתן, ותתגשם התקווה.