לפני כשבועיים בערך, הגיעה אלי בדואר חבילה מיוחדת במינה. שלושה כותרים שמזה זמן רב משמשים לי כר פורה להצתת הנפש והדימיון אל תוך מערבולת חושים עזה ומעצימה, המתינו לי בשקט עטופים בקרטון פשוט עם כיתוב באנגלית ובגרמנית המבטיח גדולות.
ביד עדינה החלה מלאכת פתיחת המעטפה הקרטונית השובה בקרבה עולם מרתק, סוף כל סוף יונח אצלי ביד באמת ולא יושמע עוד כגנב בחשיכה וכלאחר יד בין דפי ה-YouTube. לרגע מתלבט האם לפתוח בעדינות או לקרוע את הקופסה באיבחת חרב בשרנית. הוכרעה הכף והבשרניות הקורעת גברה בי, מוציאה חיש קל החוצה את שלושת הכותרים שקניתי. והנה הם בידי.
בהגיעי אל כרכרת השגרה היומיומית שלי, הנעתי אותה וכמעט מיד פתחתי את מעטה הניילון של הכותר שבו באמת חשקתי. הסיבה שבעטיה יצאתי בכלל למסע הציד ההוא מלכתחילה, שכמעט ורק בגללו ביקשתי להרחיק עד לגרמניה הרחוקה ממני (בכמה מובנים) ולו רק כדי להשיגו. הכותר הכל כך נפלא אך כל כך שנוי במחלוקת בעיקר בגלל מי שיצר אותו: טינופת שהוא ללא כל ספק אישיות נאלחה במיוחד. כותר, ששנים סירבתי להרשות לעצמי להאזין לו בכלל, משקר לעצמי בקביעות שמדובר בעבודה לא רעה אבל לא יותר מזה. למרות שמשמיעה חטופה פה ושם הוא הקסים וגם ריתק אותי מאוד. זה שבעבורו חציתי בסופו של דבר את הקו אדום שלי במודע ובבחירה - ורכשתי אותו.
ומעל כל הנאמר עד כה אולי עוד דבר, אולי החשוב ביותר שרציתי לומר:
הכותר שהוא לעניות דעתי אחת מיצירות הבלאק מטאל החשובות והמהפכניות שנעשו בסוגה הזו. יצירה שמציירת בצלילים את העולם הפנימי וכמעט האותנטי ביותר שניתן לדמיין כשאומרים את המילים - Black Metal.
בדרך הביתה שמעתי לי את האלבום הזה, ודאי שלא לראשונה. אלא שלפתע, במן הבזק רגעי נדיר כזה בתוך השגרה הרגילה שהתמלאה לה לאיטה בצליליה של היצירה הזו, הופיעה אצלי תובנה משמעותית מאוד בעיני. פתאום הבנתי מה המהפכנות הגדולה פה. לא למה האלבום הזה הוא טוב או מדהים לשמיעה ומרתק, לא זה. אלא אני הבנתי פתאום מה כ"כ מהפכני פה. מה כ"כ שובר שבלונות. למרות הסקרנות המתמדת שלי כלפי היצירה הזו כמעט מהרגע הראשון ששמעתי אותה, אני לא חושב שאי פעם טרחתי להאזין לה בקשב הראוי כדי להפנים את החשיבות ופריצת הדרך כאן. באותו יום חמישי קלטתי כמה היצירה הזו נוגעת במה שנדמה לי שאינו אלא כמה מיסודותיה הנפשיים והרוחניים של האנושות כולה, או לפחות בפן מאוד חשוב שלהן. פתאום התחוור לי ציור-הצלילים הזה של האלבום החושף את המאזין אליו לעומקו ורגישותו הפנימית ביותר של הסיפור המרתק על זעקתה הכנה של הכפירה האנושית, הייאוש המתפרץ והעולמיות המנוכרת והמקפת כל הסובבת את הנפש האנושית באשר היא שם. ובנקודה הזו, אני רוצה קצת לגעת.
הגם שהאלבום בנוי רובו ככולו מקטעי הקלטה שנותרו ל-Burzum מההקלטות של האלבום הקודם שלו - Hvis Lyset Tar Oss, שאכן דומה לו בסגנון ובעיבוד הרגשי של אותה החווייה שאני מרגיש כשאני מאזין ל-Filosofem אבל האחרון הינו בהחלט העצמה של הממד הזה שהופיע כבר בקודמו. האלבום הזה הוא לדעתי אחת העבודות הראשונות להצליח ללכוד את הלב הפועם שמאחורי כל הניהיליזם, האדרת הרוע והניכור שהם החומרים התשתיתיים של כמעט כל יצירות הבלאק מטאל שאנחנו מכירים היום, במלוא העומק והכנות שלו.
לכן במובן הזה, הרשומה שלפניכם איננה רק ביקורת אלבום פשוטה, כפי שאולי היא תיקרא לחלקכם. זו היא התבוננות אישית שלי על המעמקים הנפשיים והרוחניים של הבלאק מטאל, ועל הסיפור של האנושות המשתקף דרכו. האלבום הזה מצליח להביע חווייה מלאה, גולמית ומרעננת באנוכיותה של קיום האדם אל מול העולם המחריד שכולא אותו. עולם, שנשבר לתוך משהו שנדמה כמו נטישת האלוהים, או האלוהויות. אותה המציאות שהייתה חווית החיים האותנטית של הקדמונים בעולם העתיק, עולם בו לא הייתה כפירה בכלל, עולם שאנשיו זרחו בשלהבת הפולחניות של כל הבריאה הסובבת אותם כשהם מעניקים מעמד מיתולוגי לכל פרט בבריאה כמעט. כל מפל, כל יער או סלע איתן או זריחה או רוח או זוהר שמיימי. לפי חלק מההיסטוריונים (מירצ'ה איליאדה למשל) היכן שהוא בסביבות המאה החמישית לפני הספירה הנוצרית, נכנס העולם לתקופה של שינוי, והסדר העולמי העתיק החל להתפורר לתוך קריסה כללית מתעצמת, שהנביטה בתורה סדר עולמי אחר, סדר של בדיעבד. התקופה הזו הולידה את הפילוסופיה היוונית שהפנתה עורף למיתולוגיה הקלאסית, את אפיקורוס, את עליית התודעה של ה"אני" על רקע חורבן המוחלטות של ה"כללי". בעולם המשתנה כפי שחוו אותו בני האדם החוויה המכוננת בנפשות הייתה חוויה של מות האלוהים במלוא מובן המילה. העולם הפך קר ומנוכר, מת וחסר אישיות. עולם המאכזב תמידית והנטול נקודת תקווה אחת להצלה, אובד לנצח במעגלי הסובייקטיביות הבודדה והמֱאַיֵינת הכל.
אינני סבור ש- Burzum - Filosofem הוא האלבום הטוב ביותר בבלאק מטאל, אבל הוא בהחלט אחד המהפכניים ביותר, אם לא המהפכן שבכולם. Anthems to the Welkin at Dusk של Emperor למשל, הוא לעניות דעתי אחת מיצירות הבלאק מטאל החשובות ואולי הטובות ביותר שיש בנמצא, ואני סבור שהוא מתעלה על Filosofem בכמה היבטים שלא כאן הבמה לדון בהם, אבל Filosofem (ולמעשה כבר Hvis Lyset Tar Oss) עשה שלוש שנים לפני Anthems משהו אחר: הוא העיז להשיל מעל הבלאק מטאל את ההצגה השטניסטית הבנאלית והמשועבדת ל-Dogma הכנסייתית, הפרדיגמה הילדותית הנכנעת למיצג הדו קוטבי של הטוב המוחלט והרע המוחלט המשחקים במאבק הורדת ידיים על חשבון חירות האדם ולנטוש אותה לטובת הנגיעה בליבה האנושית-ניהיליסטית באמת. בשורש התחושה. וזהו סוד קסמו. Filosoem ובמידה לא מבוטלת גם קודמו - Hvis Lyset Tar Oss מציגים את המנגינה הפנימית של הנפש האבודה של האדם. זו ההולכת על תהום האדישות והאובדנות המוחשית. על רוח אנושית עדינה המתמזגת בהשלמה אנוסה עם עוצמה קוסמית בלתי מחבקת, מקפת, נצחית ורומסת כל.
ביד עדינה החלה מלאכת פתיחת המעטפה הקרטונית השובה בקרבה עולם מרתק, סוף כל סוף יונח אצלי ביד באמת ולא יושמע עוד כגנב בחשיכה וכלאחר יד בין דפי ה-YouTube. לרגע מתלבט האם לפתוח בעדינות או לקרוע את הקופסה באיבחת חרב בשרנית. הוכרעה הכף והבשרניות הקורעת גברה בי, מוציאה חיש קל החוצה את שלושת הכותרים שקניתי. והנה הם בידי.
הכותר שהוא לעניות דעתי אחת מיצירות הבלאק מטאל החשובות והמהפכניות שנעשו בסוגה הזו. יצירה שמציירת בצלילים את העולם הפנימי וכמעט האותנטי ביותר שניתן לדמיין כשאומרים את המילים - Black Metal
בהגיעי אל כרכרת השגרה היומיומית שלי, הנעתי אותה וכמעט מיד פתחתי את מעטה הניילון של הכותר שבו באמת חשקתי. הסיבה שבעטיה יצאתי בכלל למסע הציד ההוא מלכתחילה, שכמעט ורק בגללו ביקשתי להרחיק עד לגרמניה הרחוקה ממני (בכמה מובנים) ולו רק כדי להשיגו. הכותר הכל כך נפלא אך כל כך שנוי במחלוקת בעיקר בגלל מי שיצר אותו: טינופת שהוא ללא כל ספק אישיות נאלחה במיוחד. כותר, ששנים סירבתי להרשות לעצמי להאזין לו בכלל, משקר לעצמי בקביעות שמדובר בעבודה לא רעה אבל לא יותר מזה. למרות שמשמיעה חטופה פה ושם הוא הקסים וגם ריתק אותי מאוד. זה שבעבורו חציתי בסופו של דבר את הקו אדום שלי במודע ובבחירה - ורכשתי אותו.
ומעל כל הנאמר עד כה אולי עוד דבר, אולי החשוב ביותר שרציתי לומר:
הכותר שהוא לעניות דעתי אחת מיצירות הבלאק מטאל החשובות והמהפכניות שנעשו בסוגה הזו. יצירה שמציירת בצלילים את העולם הפנימי וכמעט האותנטי ביותר שניתן לדמיין כשאומרים את המילים - Black Metal.
Burzum - Filosofem
בדרך הביתה שמעתי לי את האלבום הזה, ודאי שלא לראשונה. אלא שלפתע, במן הבזק רגעי נדיר כזה בתוך השגרה הרגילה שהתמלאה לה לאיטה בצליליה של היצירה הזו, הופיעה אצלי תובנה משמעותית מאוד בעיני. פתאום הבנתי מה המהפכנות הגדולה פה. לא למה האלבום הזה הוא טוב או מדהים לשמיעה ומרתק, לא זה. אלא אני הבנתי פתאום מה כ"כ מהפכני פה. מה כ"כ שובר שבלונות. למרות הסקרנות המתמדת שלי כלפי היצירה הזו כמעט מהרגע הראשון ששמעתי אותה, אני לא חושב שאי פעם טרחתי להאזין לה בקשב הראוי כדי להפנים את החשיבות ופריצת הדרך כאן. באותו יום חמישי קלטתי כמה היצירה הזו נוגעת במה שנדמה לי שאינו אלא כמה מיסודותיה הנפשיים והרוחניים של האנושות כולה, או לפחות בפן מאוד חשוב שלהן. פתאום התחוור לי ציור-הצלילים הזה של האלבום החושף את המאזין אליו לעומקו ורגישותו הפנימית ביותר של הסיפור המרתק על זעקתה הכנה של הכפירה האנושית, הייאוש המתפרץ והעולמיות המנוכרת והמקפת כל הסובבת את הנפש האנושית באשר היא שם. ובנקודה הזו, אני רוצה קצת לגעת.
לפתע, במן הבזק רגעי נדיר כזה בתוך השגרה הרגילה שהתמלאה לה לאיטה בצליליה של היצירה הזו, הופיעה אצלי תובנה משמעותית מאוד בעיני. פתאום הבנתי מה המהפכנות הגדולה פה
Filosofem: ללכוד את הלב הפועם של הניהיליזם והשבר האנושיים
הגם שהאלבום בנוי רובו ככולו מקטעי הקלטה שנותרו ל-Burzum מההקלטות של האלבום הקודם שלו - Hvis Lyset Tar Oss, שאכן דומה לו בסגנון ובעיבוד הרגשי של אותה החווייה שאני מרגיש כשאני מאזין ל-Filosofem אבל האחרון הינו בהחלט העצמה של הממד הזה שהופיע כבר בקודמו. האלבום הזה הוא לדעתי אחת העבודות הראשונות להצליח ללכוד את הלב הפועם שמאחורי כל הניהיליזם, האדרת הרוע והניכור שהם החומרים התשתיתיים של כמעט כל יצירות הבלאק מטאל שאנחנו מכירים היום, במלוא העומק והכנות שלו.
Burzum - Hvis Lyset Tar Oss: ההקלטות של Filosofem התחילו כבר בעבודה הזו
לכן במובן הזה, הרשומה שלפניכם איננה רק ביקורת אלבום פשוטה, כפי שאולי היא תיקרא לחלקכם. זו היא התבוננות אישית שלי על המעמקים הנפשיים והרוחניים של הבלאק מטאל, ועל הסיפור של האנושות המשתקף דרכו. האלבום הזה מצליח להביע חווייה מלאה, גולמית ומרעננת באנוכיותה של קיום האדם אל מול העולם המחריד שכולא אותו. עולם, שנשבר לתוך משהו שנדמה כמו נטישת האלוהים, או האלוהויות. אותה המציאות שהייתה חווית החיים האותנטית של הקדמונים בעולם העתיק, עולם בו לא הייתה כפירה בכלל, עולם שאנשיו זרחו בשלהבת הפולחניות של כל הבריאה הסובבת אותם כשהם מעניקים מעמד מיתולוגי לכל פרט בבריאה כמעט. כל מפל, כל יער או סלע איתן או זריחה או רוח או זוהר שמיימי. לפי חלק מההיסטוריונים (מירצ'ה איליאדה למשל) היכן שהוא בסביבות המאה החמישית לפני הספירה הנוצרית, נכנס העולם לתקופה של שינוי, והסדר העולמי העתיק החל להתפורר לתוך קריסה כללית מתעצמת, שהנביטה בתורה סדר עולמי אחר, סדר של בדיעבד. התקופה הזו הולידה את הפילוסופיה היוונית שהפנתה עורף למיתולוגיה הקלאסית, את אפיקורוס, את עליית התודעה של ה"אני" על רקע חורבן המוחלטות של ה"כללי". בעולם המשתנה כפי שחוו אותו בני האדם החוויה המכוננת בנפשות הייתה חוויה של מות האלוהים במלוא מובן המילה. העולם הפך קר ומנוכר, מת וחסר אישיות. עולם המאכזב תמידית והנטול נקודת תקווה אחת להצלה, אובד לנצח במעגלי הסובייקטיביות הבודדה והמֱאַיֵינת הכל.
זו היא התבוננות אישית שלי על המעמקים הנפשיים והרוחניים של הבלאק מטאל, ועל הסיפור של האנושות המשתקף דרכו. האלבום הזה מצליח להביע חווייה מלאה, גולמית ומרעננת באנוכיותה של קיום האדם אל מול העולם המחריד שכולא אותו
אינני סבור ש- Burzum - Filosofem הוא האלבום הטוב ביותר בבלאק מטאל, אבל הוא בהחלט אחד המהפכניים ביותר, אם לא המהפכן שבכולם. Anthems to the Welkin at Dusk של Emperor למשל, הוא לעניות דעתי אחת מיצירות הבלאק מטאל החשובות ואולי הטובות ביותר שיש בנמצא, ואני סבור שהוא מתעלה על Filosofem בכמה היבטים שלא כאן הבמה לדון בהם, אבל Filosofem (ולמעשה כבר Hvis Lyset Tar Oss) עשה שלוש שנים לפני Anthems משהו אחר: הוא העיז להשיל מעל הבלאק מטאל את ההצגה השטניסטית הבנאלית והמשועבדת ל-Dogma הכנסייתית, הפרדיגמה הילדותית הנכנעת למיצג הדו קוטבי של הטוב המוחלט והרע המוחלט המשחקים במאבק הורדת ידיים על חשבון חירות האדם ולנטוש אותה לטובת הנגיעה בליבה האנושית-ניהיליסטית באמת. בשורש התחושה. וזהו סוד קסמו. Filosoem ובמידה לא מבוטלת גם קודמו - Hvis Lyset Tar Oss מציגים את המנגינה הפנימית של הנפש האבודה של האדם. זו ההולכת על תהום האדישות והאובדנות המוחשית. על רוח אנושית עדינה המתמזגת בהשלמה אנוסה עם עוצמה קוסמית בלתי מחבקת, מקפת, נצחית ורומסת כל.
Filosofem העיז להשיל מעל הבלאק מטאל את ההצגה השטניסטית הבנאלית והמשועבדת ל-Dogma הכנסייתית; זהו סוד קסמו.
המבנה המוזיקלי של האלבום
מבחינה מוזיקלית, Filosofem בנוי לכל אורכו על בסיס שני יסודות שהם מהותיים לו: מינימליזם ומשהו נוסף שאני קורא לו "הזרם המונוליתי".
היסוד הראשון - המינימליזם ב-Filosofem, מתבטא במזעור מכוון של שני היבטים חשובים: הראשון הוא שהאינסטרומנטציה שלו דלה מאוד בכוונה, כלומר הוא ממעט בכלים או במגוון של מקורות שמע; השני הוא שמגוון הסגנונות (אלמנטים) המוזיקליים ששומעים בו אף הוא דל מאוד ובמכוון. בניגוד לעבודות מטאל ואפילו לעבודות בלאק מטאל אחרות באלבום הזה שואפת כמעט לאפס טכניקת המיזוג (fusion) בין אלמנטים מוזיקליים שונים. אתה לא תוכל למצוא ב-Filosofem השפעות פולק, אינדאסטריאל או דת'. פשוט כי אין כאלו. האלבום מדגיש את המינימליזם כדי להתמקד בבלאק מרוכז נטו.
הדלות האינסטרומנטאלית הכללית מורגשת במיוחד על רקע המנעד היחסית צר של השירים. רוב החומר מוקלט כמקטע דיסטורשיין די אחיד ומאוד רעשני בסגנונו לכל אורך השיר ולמעשה לכל אורך האלבום אם מאזינים לו כחטיבה אחת. יתירה מזאת, אפילו הסאונד של הסולן מעובד כך שהוא מורגש כאילו הוא חלק מהדיסטורשיין הכללי הרעשני המציף את הנפש.
הדלות האינסטרומנטאלית הכללית מורגשת במיוחד על רקע המנעד היחסית צר של השירים. רוב החומר מוקלט כמקטע דיסטורשיין די אחיד ומאוד רעשני בסגנונו לכל אורך השיר ולמעשה לכל אורך האלבום אם מאזינים לו כחטיבה אחת. יתירה מזאת, אפילו הסאונד של הסולן מעובד כך שהוא מורגש כאילו הוא חלק מהדיסטורשיין הכללי הרעשני המציף את הנפש.
היסוד השני - הזרימה המונוליתית הוא יותר תחושה מאשר הבחנה: כשאתה מאזין לאלבום אתה אינך יכול להימלט מהתחושה העזה שמולך זורם נהר צלילים אחוד ואחיד שכל כולו זה מה שאתה שומע ואין עוד. ואתה קולט שלמעשה כל הניואנסים והפיתולים של הגיטרות, כל השירה של הסולן - כולם, אינם אלא הסתעפויות היוצאות מתוך הנהר עצמו ולא הרכבה של קטעים עצמאיים בתוך שיר אחד, של אלמנטים שונים.
יש כאן העברה פשוטה ועוצמתית של עולם רגשות מונוליתי של היוצר אל התווך המוזיקלי כשמתוכו יוצאות כל ההתפתלויות המעניקות את העושר הפנימי של השיר. במילים פשוטות: כל הריפים והצלילים המגוונים שהגיטרות שבאלבום מפיקות נחוות למאזין כסוג של ענפים שיוצאים מתוך אותו העץ, ולא כגן של פרחים שונים ועצמאיים המשתלבים יחד לגן מלא ועשיר. להיפך, האלבום כאילו מנסה להיות הכי מונוטוני ומונוליתי שרק אפשר להיות.
האלבום מתחלק לשני חלקים: בחלק הראשון עיבודים של בלאק מטאל פלואידי וכאמור מאוד מונוליתי ומינימליסטי, רווי בגיטרות עם דיסטורשיין מטושטש להמתיק. החלק השני הוא בעיקרו עיבודי אווירה אפלה (Dark Ambient Music) הנוסכת תחושת בדידות או ייאוש מוגברים.
אבל דבר מוזר. הדלות המובלטת של האינסטרומנטציה, המנעד והסגנון - מעובדים ככה שכל ההסתעפויות האלו שהזכרתי, הן רבות מאוד. יש המון התפתלויות גיטרות, צרחות סולן, שינויי משקל וניגון של כל שיר ושיר - כלומר הדלות הזו מייצרת מתוכה עושר ביצועי רב ומפותל מאוד. אתה מרגיש שהרעשניות העולמית הכוללת היא מאוד מסועפת ומאוד עשירה מצד עצמה, בלי התערבות חיצונית, בלי יד מכוונת... בלי אלוהים. יש כאן עולם עמוס ברגש ורוח אנושית וניהיליזם וניגון לבבי - בלי שום אלוהים. לא התנגדות שטניסטית, לא היצמדות לרוע בנאלי כמן תנועת נגד שעושה דאווינים של אנטי - פשוט אלוהים לא חלק מהחוויה פה בכלל. הכל עשיר ומגוון ומסתעף מתוך עצמו, וזהו. העולם הזה, העושר הדל הזה נחווה עצוב וקודר מאוד. מעין בדידות מרתקת של רוח מורכבת מאוד. אם מוסיפים לכך את המלודיות המינימליסטיות כמעט להחריד של הקלידים הכה בודדים שהאלבום משלב בחלק הראשון ומעצים מאוד בחלק השני והמלודי של האלבום, אתה מרגיש שיש כאן שתי ישויות שמתכתבות זו עם זו. בלב שלי - נדמה לי שאני מרגיש שיש כאן התכתבות של הרוח האנושית עם הרוח העולמית. של האדם עם העולם.
אתה מרגיש שיש כאן שתי ישויות שמתכתבות זו עם זו. בלב שלי - נדמה לי שאני מרגיש שיש כאן התכתבות של הרוח האנושית עם הרוח העולמית. של האדם עם העולם
החיבור החווייתי הזה בין הדלות המוזיקלית הכללית לבין העושר והגיוון שיוצאים ממנה הוא דבר מדהים: התוצאה שמתקבלת במציאות היא סערה של טוב ורע ביחד בלי יכולת להבחין ביניהם. האם הרעש הכללי - העולם המקיף והקודר - הוא טוב או רע? והאם רוח האדם המנגנת בתווים בודדים אך מקסימים להפליא היא עצובה או שמחה? היא טובה או היא רעה? חוויית ההאזנה של ניגודיות סימביוטית כזו, כאילו עושר ועוני בבת אחת, תהומות של יאוש ופסגות של תקווה ועדינות בבת אחת - זו חוויה מאוד מטלטלת, כי היא מצליחה לאחד קצוות שהנפש על פי רוב לא חווה יחדיו, והכל בתוך יצירה אחת פשוטה ובאמת שלא מורכבת מידי מבחינה טכנית למעשה. אנחנו רגילים לספוג מודלים בנאליים של תוכן בהם הרוע הוא רוע ברור והטוב הוא טוב ברור, אנו הנאמנים לכלל זהות הצורה והתוכן של אריסטו מגיעים לא מוכנים לחווייה מהסוג ש-Filosofem מציע לנו. מההתחלה ועד הסוף שלו האלבום מכניס אותנו למן מערבולת רגשות בה אין הבחנה בעלת ערך בין טוב לרע. העולמיות והאנושיות חד הן ובה בעת נלחמות הן.
החיבור החווייתי הזה בין הדלות המוזיקלית הכללית לבין העושר והגיוון שיוצאים ממנה הוא דבר מדהים: התוצאה שמתקבלת במציאות היא סערה של טוב ורע ביחד בלי יכולת להבחין ביניהם
החירות שבעצמאות: שבירת השלשלאות האומנותיות של המונותיאיזם
מבחינה תוכנית זה אפילו מעבר לכך. זו לכידתה בצלילים של החווייה החורבנית והאובדנית של העדר אותו האלוה הכוזב שהדתות העולמיות מבטיחות. למעשה, זו העמדת מיצג איתנים של כפירה עצמאית ובלתי משועבדת אל מול הרודנות של החזונות המונותאיסטיים (אם להשתמש שוב במינוח הפנימי של התפיסה). המיצג הזה מספר לנו על הנפש העצובה והאנושית הזו הכופרת בכל החזונות הרודניים הללו מתוך סלידה, והרוצה לצרוח שהלוואי אילו הייתה לעולם הזה תקווה אלוהית כמו שמשקרים כל בעלי הדתות, אבל אין.
לדעתי זו המהות של הבלאק והשפה הכי פנימית וכנה שיש בתוכו:
הבלאק כבבואה של התודעה המנוכרת לכל עולם הרוח והאלוהות המונותאיסטי. כלומר יש כאן הבאה אל קדמת הבמה התחושתית (ומוזיקה היא מדיה תחושתית בין העוצמתיות שיש בנמצא בערך) את השפה הפנימית ביותר של שני מרכיבים מהותיים בעולמו של האדם:
האחד הוא הנפש הפנימית שלו המכילה תסכול רב ואכזבה אין קץ לה מהעולם שבו הובטחה אלוהות מגנת כל ותקווה רבה ושהולך ומתברר לאדם כי אין זה העולם שעליו דיברו איתו; והשני הוא הנטייה הטבעית והבסיסית ביותר של נפש האדם אל הפגאניות, שהיא תנועת הנפש היותר אורגאנית לאדם באשר הוא אדם שכן היא מאפשרת לו לפעול מלמטה ולהעניק מעמד אלהותי לכל היש, כל יצור לפי מדרגותיו כפי שהוא נראה לאדם. זוהי תמציתו של אותו הרגש הדתי המפעפע באדם. זו באה לביטוי בהסתעפויות הרבות ובעושר המלא שכל כולו יוצא מתוך הצרות המנעדית והסגנונית של העולם הזה.
לא הרבה חשפתי כאן מעל במה זו או בכלל, עקרונות מכוננים מן האמונה ושמירת המצוות שלי, זולת העמדתן כמו פיל לבן באמצע החדר, פה ושם בין רשומה בבלוג הזה לבין שיחה עם חבר. מעט ממה שיש לי לומר בנושא האמוני כתבתי קצת ברשומה על המיותרות של הוויכוח על קיום האל. השיח האמוני בימינו הוא שיח טעון, ובעידן שלנו במיוחד עם הופעת האינטרנט השיח הוא גם רועש ומתבדר בלי היכר. נוספת לכך היא הזרות הניכרת לכאורה או שלא לכאורה של הכיפה שלראשי בתוך הבנאליות הכופרנית הלכאורה מתבקשת ממטאליסט מצוי, משל היה המטאל השופר המרכזי של הכופרנות האנושית ומשל הייתה הכופרנות הזו איזו אמת מדהימה וחסרת כל דופי שאין מנוס אלא להצטרף אליה. אמנם יש לי גם יש לי הבנה די מבוררת אני חושב של הנושאים הלא פשוטים האלו, אולם תמיד אני חש בגלגול העיניים המתקרב ובא כל אימת שאני מבקש לחשוף ולו במעט מעולם התוכן הכה ישר וכביר הזה שלי, לפני חבר שאיננו מגיע מתוך העמדה המכוננת הזו. לא בלי אמפתיה אני ניגש לשיחות מסוג זה, ואני חש את עומקה של צדקת התחושה הזו, של המיאוס בשיח האמוני. רבים מרגישים ששיחות אלו הופכות בשלב מסויים לסוג של מיסיון, ובהיותי רחוק ממיסיון זה מאוד, אני נוטה שלא לשוחח על כך כלל.
אבל האמת היא שהעולם האמוני שלי לא מפוחד כ"כ ודווקא נדמה לי שלגולמיות האותנטית הזו של Filosofem או לרוח הזו הנושבת מבין צליליו יש תפקיד לא מבוטל בעיצוב העולם האמוני שלי. כמה שהדבר נשמע הזוי, ואני מודע לכך. אני מגשש את צעדי לחבר בין הניגון הפנימי לבין ההבנה השכלית וזה תהליך התוודעות שלוקח זמן.
אני מבין עד כמה שעכשיו עם ההצגה של הרשומה הזו - בכלל עפתי למרחקים. לא פשוט להסביר את המקום בנפש שלי שאותו לוקח Burzum - Filosofem. לא פשוט להבין היכן משתלב האלבום הזה במרחב האמוני שלי. למען האמת אני בכלל לא יודע אם יש לי תשובות לכל הנ"ל.
דבר או שניים על עצמי בהקשר הזה של Filosofem ושל Burzum בכלל, כן אפשר אולי להגיד.
אני חושב שהבנתה של החווייה האנושית האותנטית, של הניגון הסוער והפנימי הישר והלא מתחסד - היא משמעותית עבורי. האמונה כפי שהאומה הישראלית מבינה אותה היא היחס המלא אל האמת (זהו הפירוש המילולי של המילה אמונה בעצם) ולכן יש כאן תביעה לברר את האמת האנושית כחלק בלתי נפרד מהפאזל.
האומה הישראלית היא האומה שהתפתחה משרידיו של העם העברי הקדמוני שכמעט ונעלם בגלות הכשדית, והאומה הזו היא המבקשת להגיע אל כלל אנושיות החוזרת אל העולם המאוחד, זה שבו האלוה מבקש לשכון - דווקא מתוך ההצלחה האנושית ולא באונס. הברכה של אברהם, יצחק ויעקב האבות הביולוגיים והרוחניים של האומה ש"בהם יתברכו כל משפחות האדמה" היא הקשר האוניברסלי החזק שלנו אל העולם. זו אומה ששומה עליה לבקש את טובת העולם כולו. עם סגולה במובן של שותפות גורל כייעוד ולא במובן של עליונות.
כמו בכל תפיסת אנושית, ישנה נקודת אמת בכופרנות האנושית בעולם המרגיש שהאלוהים שלו מת, והנקודה הזו מתחברת לי עם ההיסטוריה המכוננת בסביבות המאה החמישית לפני הספירה - התקופה של חורבן הבית הראשון - והעניין המהותי שבה - תחילת היעלמותה של הנבואה: של האלוהים שמדבר עם האדם.
דווקא העדר האלוה מסתדר לי עם הקטסטרופה ההיא שבה האלוה פשוט עזב. התורה עצמה בפרשה האחרונה שלה מספרת שהאלוהים נגלה למשה, רגעים לפני שהוא נפטר למעשה, וסיפר לו שהעם הזה יזנח את התורה והאלוהים יעזוב אותו לחלוטין. ולמעשה, יעזוב את האנושות כולה. הדתיות הכלל אנושית בעידן הבתר-שכינתי, זה שהאלוה כבר עזב אותו, דתיות עולמית המזייפת חוויית קדושה מתווכת, המבקשת קישוריות לא מובנת בין אלוה שאין ודאות לנוכחותו, שאיננו חלק מהניגון האנושי החווייתי - כמעט הייתי אומר כמו ש-Filosofem מצייר אותו - היא תוצר מלאכותי של מפח הנפש האנושי מהמצב הרע הזה. Filosofem פשוט מבקש לבטא את התחושה העזה של הקדרות הזו כמו שהיא מבלי להצדיק אותה רטרואקטיבית כסיפור על אלוה שמסתתר. גם הדברים שאני כותב פה (אותם אני חושב שאוכל להסביר ולנמק אמנם) לא יוכלו להיות חווייתיים לכל שומע פשוט כי הם כמו הניסיון להסביר לאדם שלא יודע מה זה מלפפון מהו טעמו של המלפפון. גם אלף נימוקים מדעיים ועשרת אלפים הסברים נוסחתיים שלי לא ישכנעו אותו להבין מה זה, כמו שאם ייתן ביס פשוט אחד במלפפון יעשה לו את הטריק.
וזו באמת האמונה. היכולת להתייחס בצורה מלאה אל האמת - כמו המשמעות המקורית של המילה בשפה העברית. שפה, שבה אין למילה אמת צורת רבים (אמיתות היא הריבוי של אמיתה - שהיא דבר שנתאמת ולא של המילה אמת).
דווקא היותה של האמונה במקורה הבקשה ליחס המלא אל האמת, היא זו המבקשת ממני שלא להתפשר ולשאול שאלות קשות, כי העולם שלי הוא עולם שהאלוה לא חזר אליו בכלל, ולרוב בני האדם היום נראה שאין בכלל וודאות מבחינתם שהיה בו אלוה מעולם. אני רוצה להכיר את הנבכים הפנימיים של הקצוות החשוכים האלו, להרגיש אותם באצבעותי, בנימי נפשי. אם יש לי רצון לקשר הכלל אנושי אז יש לי רצון להבין את תעוקתו ולפנות אליה.
יש לי חפץ עז ומזדהה לשמוע את זעקתה הכנה של הכופרנות האנושית הזו, של המורכבות הזו שלא מתפשרת על הסברים מלאכותיים. ונדמה לי שאולי דווקא הכופרנות הזו היא היא ההכנה הנצרכת לחרישת הקרקע והפיכת כל ההרס הדתיותי העולמי לעיי חורבות כדי לנקות אורוות, למקרה שבו האלוה הזה ישוב אל העולם ובלי תיווך מסביר בדיעבד, אלא על אמת. אל לבבות נקיים ומוכנים באמת.
כאילו אומרת הזעקה הזו: אם יש אלוה, שיבוא ויתגלה אלינו. לא נסבול יותר את הזיוף הרטרוספקטיבי של הדוגמאטיות הבדיעבדית. רק חווייה אמיתית אנו מבקשים, אם יש כזו בנמצא כלל.
השפה הפנימית ביותר של שני מרכיבים מהותיים בעולמו של האדם: הנפש הפנימית שלו המכילה תסכול רב ואכזבה אין קץ לה מהעולם שבו הובטחה אלוהות מגנת כל ותקווה רבה ושהולך ומתברר לאדם כי אין זה העולם שעליו דיברו איתו; והשני הוא הנטייה הטבעית והבסיסית ביותר של נפש האדם אל הפגאניות [...] להעניק מעמד אלהותי לכל היש
Filosofem במסע האישי שלי
לא הרבה חשפתי כאן מעל במה זו או בכלל, עקרונות מכוננים מן האמונה ושמירת המצוות שלי, זולת העמדתן כמו פיל לבן באמצע החדר, פה ושם בין רשומה בבלוג הזה לבין שיחה עם חבר. מעט ממה שיש לי לומר בנושא האמוני כתבתי קצת ברשומה על המיותרות של הוויכוח על קיום האל. השיח האמוני בימינו הוא שיח טעון, ובעידן שלנו במיוחד עם הופעת האינטרנט השיח הוא גם רועש ומתבדר בלי היכר. נוספת לכך היא הזרות הניכרת לכאורה או שלא לכאורה של הכיפה שלראשי בתוך הבנאליות הכופרנית הלכאורה מתבקשת ממטאליסט מצוי, משל היה המטאל השופר המרכזי של הכופרנות האנושית ומשל הייתה הכופרנות הזו איזו אמת מדהימה וחסרת כל דופי שאין מנוס אלא להצטרף אליה. אמנם יש לי גם יש לי הבנה די מבוררת אני חושב של הנושאים הלא פשוטים האלו, אולם תמיד אני חש בגלגול העיניים המתקרב ובא כל אימת שאני מבקש לחשוף ולו במעט מעולם התוכן הכה ישר וכביר הזה שלי, לפני חבר שאיננו מגיע מתוך העמדה המכוננת הזו. לא בלי אמפתיה אני ניגש לשיחות מסוג זה, ואני חש את עומקה של צדקת התחושה הזו, של המיאוס בשיח האמוני. רבים מרגישים ששיחות אלו הופכות בשלב מסויים לסוג של מיסיון, ובהיותי רחוק ממיסיון זה מאוד, אני נוטה שלא לשוחח על כך כלל.
אבל האמת היא שהעולם האמוני שלי לא מפוחד כ"כ ודווקא נדמה לי שלגולמיות האותנטית הזו של Filosofem או לרוח הזו הנושבת מבין צליליו יש תפקיד לא מבוטל בעיצוב העולם האמוני שלי. כמה שהדבר נשמע הזוי, ואני מודע לכך. אני מגשש את צעדי לחבר בין הניגון הפנימי לבין ההבנה השכלית וזה תהליך התוודעות שלוקח זמן.
אני מבין עד כמה שעכשיו עם ההצגה של הרשומה הזו - בכלל עפתי למרחקים. לא פשוט להסביר את המקום בנפש שלי שאותו לוקח Burzum - Filosofem. לא פשוט להבין היכן משתלב האלבום הזה במרחב האמוני שלי. למען האמת אני בכלל לא יודע אם יש לי תשובות לכל הנ"ל.
דבר או שניים על עצמי בהקשר הזה של Filosofem ושל Burzum בכלל, כן אפשר אולי להגיד.
אני חושב שהבנתה של החווייה האנושית האותנטית, של הניגון הסוער והפנימי הישר והלא מתחסד - היא משמעותית עבורי. האמונה כפי שהאומה הישראלית מבינה אותה היא היחס המלא אל האמת (זהו הפירוש המילולי של המילה אמונה בעצם) ולכן יש כאן תביעה לברר את האמת האנושית כחלק בלתי נפרד מהפאזל.
האומה הישראלית היא האומה שהתפתחה משרידיו של העם העברי הקדמוני שכמעט ונעלם בגלות הכשדית, והאומה הזו היא המבקשת להגיע אל כלל אנושיות החוזרת אל העולם המאוחד, זה שבו האלוה מבקש לשכון - דווקא מתוך ההצלחה האנושית ולא באונס. הברכה של אברהם, יצחק ויעקב האבות הביולוגיים והרוחניים של האומה ש"בהם יתברכו כל משפחות האדמה" היא הקשר האוניברסלי החזק שלנו אל העולם. זו אומה ששומה עליה לבקש את טובת העולם כולו. עם סגולה במובן של שותפות גורל כייעוד ולא במובן של עליונות.
הבנתה של החווייה האנושית האותנטית היא משמעותית עבורי. האמונה כפי שהאומה הישראלית מבינה אותה היא היחס המלא אל האמת ולכן יש כאן תביעה לברר את האמת האנושית כחלק בלתי נפרד מהפאזל
כמו בכל תפיסת אנושית, ישנה נקודת אמת בכופרנות האנושית בעולם המרגיש שהאלוהים שלו מת, והנקודה הזו מתחברת לי עם ההיסטוריה המכוננת בסביבות המאה החמישית לפני הספירה - התקופה של חורבן הבית הראשון - והעניין המהותי שבה - תחילת היעלמותה של הנבואה: של האלוהים שמדבר עם האדם.
דווקא העדר האלוה מסתדר לי עם הקטסטרופה ההיא שבה האלוה פשוט עזב. התורה עצמה בפרשה האחרונה שלה מספרת שהאלוהים נגלה למשה, רגעים לפני שהוא נפטר למעשה, וסיפר לו שהעם הזה יזנח את התורה והאלוהים יעזוב אותו לחלוטין. ולמעשה, יעזוב את האנושות כולה. הדתיות הכלל אנושית בעידן הבתר-שכינתי, זה שהאלוה כבר עזב אותו, דתיות עולמית המזייפת חוויית קדושה מתווכת, המבקשת קישוריות לא מובנת בין אלוה שאין ודאות לנוכחותו, שאיננו חלק מהניגון האנושי החווייתי - כמעט הייתי אומר כמו ש-Filosofem מצייר אותו - היא תוצר מלאכותי של מפח הנפש האנושי מהמצב הרע הזה. Filosofem פשוט מבקש לבטא את התחושה העזה של הקדרות הזו כמו שהיא מבלי להצדיק אותה רטרואקטיבית כסיפור על אלוה שמסתתר. גם הדברים שאני כותב פה (אותם אני חושב שאוכל להסביר ולנמק אמנם) לא יוכלו להיות חווייתיים לכל שומע פשוט כי הם כמו הניסיון להסביר לאדם שלא יודע מה זה מלפפון מהו טעמו של המלפפון. גם אלף נימוקים מדעיים ועשרת אלפים הסברים נוסחתיים שלי לא ישכנעו אותו להבין מה זה, כמו שאם ייתן ביס פשוט אחד במלפפון יעשה לו את הטריק.
וזו באמת האמונה. היכולת להתייחס בצורה מלאה אל האמת - כמו המשמעות המקורית של המילה בשפה העברית. שפה, שבה אין למילה אמת צורת רבים (אמיתות היא הריבוי של אמיתה - שהיא דבר שנתאמת ולא של המילה אמת).
דווקא היותה של האמונה במקורה הבקשה ליחס המלא אל האמת, היא זו המבקשת ממני שלא להתפשר ולשאול שאלות קשות, כי העולם שלי הוא עולם שהאלוה לא חזר אליו בכלל, ולרוב בני האדם היום נראה שאין בכלל וודאות מבחינתם שהיה בו אלוה מעולם. אני רוצה להכיר את הנבכים הפנימיים של הקצוות החשוכים האלו, להרגיש אותם באצבעותי, בנימי נפשי. אם יש לי רצון לקשר הכלל אנושי אז יש לי רצון להבין את תעוקתו ולפנות אליה.
כי העולם שלי הוא עולם שהאלוה לא חזר אליו בכלל, ולרוב בני האדם היום נראה שאין בכלל וודאות מבחינתם שהיה בו אלוה מעולם [...] אם יש לי רצון לקשר הכלל אנושי אז יש לי רצון להבין את תעוקתו ולפנות אליה
יש לי חפץ עז ומזדהה לשמוע את זעקתה הכנה של הכופרנות האנושית הזו, של המורכבות הזו שלא מתפשרת על הסברים מלאכותיים. ונדמה לי שאולי דווקא הכופרנות הזו היא היא ההכנה הנצרכת לחרישת הקרקע והפיכת כל ההרס הדתיותי העולמי לעיי חורבות כדי לנקות אורוות, למקרה שבו האלוה הזה ישוב אל העולם ובלי תיווך מסביר בדיעבד, אלא על אמת. אל לבבות נקיים ומוכנים באמת.
כאילו אומרת הזעקה הזו: אם יש אלוה, שיבוא ויתגלה אלינו. לא נסבול יותר את הזיוף הרטרוספקטיבי של הדוגמאטיות הבדיעבדית. רק חווייה אמיתית אנו מבקשים, אם יש כזו בנמצא כלל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה