"תגיד חמוד, מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול?"

מחשבות חסרות תועלת לחלוטין על קריירה ומהות החיים

משום מה כשאני חופר אחורה בזיכרונות הילדות שלי ומנסה להיזכר בליבת מאוויי הנפש הילדותית שלי, הנפש הזאת הזכה, מהתקופה שלפני עיבוד הזהות ואיבוד הזהות, אני לא מצליח למצוא שום שריד בתשובה שלי אז שרומז שמאוד רציתי לנהל רשימות תיוג של רכבים, ציוד ועובדים לניסוי המערכת השלישי בסדרה שלפני אישור התכן. וחיפשתי הרבה, פייר. אפילו שריד לרצון העז שלי לנהל קובץ כלים ייעודיים לייצור הסדרתי ולבדיקות גמר לפני אספקות ללקוח אני לא מוצא. שלא לדבר על זה שהאקסל תוצאות בחינות בהפלה של כבלי אבטחה לא קיים שם בכלל.

ממש תעלומה.

אז באמת מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול?

באדיבות האתר: http://attractalife.com/home

אז איך זה שעכשיו אני שקוע עד צוואר בהנאות החיים הצרופות האלו ולא מתמקד במה שהילד שבי סימן לו כיעד? עזבו ילד, במה שמרגיש לי בלב שאני רוצה לעשות או במה שעושה אותי מאושר ולהוט עד הגג? איפה בקרת הפרויקטים כשצריך אותה.... משהו פה התפספס ואפילו וועדה מוניציפלית לא מיניתי לבירור מקורות המחדל.

לא בסדר.

מעטים מאיתנו באמת מתבגרים. זה סוד שלא מספרים לנו כשאנו קטנים. והמעטים האלו הם נורא עצובים בד"כ. לוחמים עזים של חירות המפקד או הבוס, מובילי ארגון העבדים של עצמם אל המולך שבראש פירמידת הנמלים. הרצים למרחקים הארוכים שאינם נחים לעולם ואינם רואים שמחה בעמלם.

דווקא המשוגעים שלנו: אלו שעמדו על החומה והביטו פנימה והחוצה ובזו לעדר המתהלך, אלו שהלכו עם הילד הפנימי, זה העקשן שסירב להתבגר עם הגוף, זה שסירב להיכנע ללחצי הסביבה, זה שלמרות שהכל בחוץ משך לכיוון העבדות המתקתקה החליט ללכת נגד הזרם ועם הרצון הפנימי, המשוגעים הללו הם גיבורי התרבות שלנו באמת. הנסיך הקטן, ג'ים מוריסון, פיטר מרפי, מיק פליטווד, פיקאסו, בטהובן, אריסטו.

הראש ובעיקר הלב שלי אומרים לי שאין מצב שהיו תופסים את ג'ים מוריסון מנהל אקסל תקלות למצגת דיווח רבעוני, אני מוכן להתערב איתכם. קטע כזה.

ג'ים ביחייאת, חלאס עם השטויות יש לנו מצגת רבעונית לסיים.
באדיבות האתר http://www.fanpop.com

נו ביחייאת, אתה עכשיו סתם בוכה...

נכון. וזה אפילו לא בוגר. כל ילד מתבגר מבין שכדי להגיע לקו הסיום בפרויקט גדול יש הרבה יותר לעשות מסתם להתענג על הכותרת. אתה לא יכול להחליט להיות מהנדס וממציא אם לא תתעסק גם בעבודות השחורות שחייבים להוציא אל הפועל כדי שהכותרת הזו תהיה משהו חי ורלוונטי. אין בחיים ארוחות חינם אמר מי שאמר וכנראה שבצדק. להתבאס מזה זה לא משהו, והאמת היא שגם לא מועיל יותר מידי.

אלא שאני ראיתי כבר משפחות מתפרקות ואנשים מתחרפנים לחלוטין בגלל שאלות קטנות שרקדו בליבם הנאמן לדרך הקריירה והתפיסה הפרקטית והנכונה בחיים, עד כדי כך שלפעמים הם פשוט קרסו מזה ואני מדבר על דוגמאות שאני מכיר אישית מהחיים. אנשים טובים ואחראיים, לא פושטקי ים-בחורות-ונרגילות ולא אגדות אורבאניות. אנשים טובים שכל חייהם עמלו ועמלו כדי לבנות קריירה יציבה ומניבה, כדי להצליח בחיים, כדי לחיות את הכותרת הזו. אנשים שמשהו בליבם צרם בצורה בלתי נשלטת עד שהפיצוץ הגיע.

אז איפה שהוא בין המחנה הבז לילדי סוף דור ה-X בואכה תחילת דור ה-Y העסוקים בעצמם לעייפה ואינם מסוגלים להתאמץ באמת, המפונקים מידי מכדי לעשות משהו רציני בעולם הזה מבלי להתבכיין על המחיר שזה תובע ממך לבין המחנה האחר המנסה להציג את כל הבכיינות שלי ושל דומיי כסוג של קריאת צדק קדושה ואמיתית, כסוג של מלחמה של הפרט העשוק ע"י הסדר והמשטר (AKA מהפכת הקוטג', הדירות ברוטשילד וכד') - איפה שהוא בין שני המחנות האלו נמצא אני. נמצאים אנחנו. טוב, לפחות חלקנו.

ממעקב לא מקצועי אני חושב שאני מזהה פה ושם בין חבריי הטובים מימי הלימודים האקדמיים או מהצבא הנשברים ועוצרים לרגע על סלע בדרך לפסגה הלא מי יודע מה מיוחלת של החיים. אני רואה אותם עוצרים וחלקם עושים אפילו אחורה פנה ומחייכים אלי. ועמוק בלב פנימה יש לי תחושה שמשהו מתפספס אם הלב עצוב.

על החלטות בחיים ועל התפתחות

אני והרבה מאוד מחברי שייכים למגזר העתודאים. עתודאי הוא בעל חיים מיוחד במינו ההופך את הסדר הטבעי של הדברים ובוחר להשלים תואר אקדמי ראשון לפני הצבא על חשבון דחיית שירות מתואמת שלאחריה הוא מחזיר לצבא את כל הזמן שההוא נתן לו ביג טיים ועושה שירות כקצין אקדמאי או (אם יבחר בכך) כקצין מן המניין לאחר שיסיים בה"ד 1. בתום תקופת הלימודים מתחילה תקופת שירות של חובה פלוס קבע שבה אמור הקצין לשרת בתפקיד שבו המקצוע שאותו נשלח ללמוד יוכל לבוא לידי ביטוי. סוג של עסקה הדדית בה אמורים שני צדדים להרוויח.

אבל הבעיה עם עתודאות היא שאתה בגדול לוקח את ההחלטה על הקריירה של שארית חייך בסביבות גיל 16. בוא נחשבן ביחד, טוב? כדי להגיע למסלול העתודה עליך פחות או יותר להצטיין בלימודיך, כלומר אתה נדרש להישגים מרשימים בתיכון, מרשימים מספיק כדי שהמוסדות האקדמיים יוכלו לחשוב עליך ברצינות כמועמד בין כותליהם (נעזוב רגע מכללות בצד). זאת אומרת שבמדינת ישראל של ימי בחרותי בה הבגרויות מתחילות למעשה בכיתה י"א, אתה צריך פחות או יותר להגיע אליהן ברמת 5 יח"ל ובמקצועות החשובים - ובוא נודה על האמת, הכוונה היא שבעיקר מדובר במקצועות החשובים לצבא, שזה אומר כעקרון המרחב של המקצועות הריאליים וזהו פחות או יותר - כבר בכניסה לכיתה י"א. כלומר אם השכלת "לקחת את עצמך בידיים" הכי מאוחר שיכלת, עשית זאת בסביבות כיתה י', וכנראה בתחילת השנה כדי שהממוצע השנתי לא ייפגע.

למעשה אפשר להיות סמוכים ובטוחים שההחלטה הזו נלקחת כבר הרבה לפני. אולי גילאי 14 או אפילו לפני כן.

אז איך לכל השדים והשדות - אתם בטח שואלים את עצמכם - יכול ילד זב חוטם בן כולו 14 לקחת החלטה דיי חשובה ודיי מורכבת בנושא כמו קריירה בגיל כזה? אילו כלים או ניסיון חיים או יכולת החלטה או בשלות נפשית או תובנות מעשיות או רצון מגובש יכולים כבר להיות לילד בן 14?

תשמע להורים, יש להם ניסיון

התשובה היא שבאמת לא הרבה. ולכן כמעט שמן הנמנע שלא להגיע למסקנה שמי שבגדול לוקח את ההחלטה הוא כנראה לא הילד, אלא הוריו במובנים רבים. ילד שהוריו החליטו עבורו החלטה כזו הוא בד"כ ילד שהוריו שקלו את משמעותה של ההחלטה הזו בצורה דיי רצינית. כלומר עפ"י רוב מדובר במשפחה או זוג הורים שמבינים דבר או שניים בחייהם, הבינו את חוזקתה של ההשכלה האקדמית ההנדסית או הריאלית ומשקלה המוערך במדינת ישראל ובמיוחד בשוק העבודה, הורים פרקטיים ואוהבים המבקשים לתת לילדם את האפשרות להשתכר בכבוד לכשיגדל, לאפשר לו עתיד נינוח עתיד שבו הדאגות הכלכליות יהיו פחות משמעותיות עבורו, בהיותו אדם בעל השכלה המהווה פחות או יותר מפתח כניסה לעולם התעסוקה המובנה והמיוצב.
ויש כאן עניין נוסף, יש את הילד עצמו. בד"כ ילד כזה למשפחה שכזו הינו ילד טוב בסופו של דבר. הוא טוב בלימודים והוא ילד מנומס ולא משתולל יותר מידי או לא בעייתי. הוא ילד שהוריו זיהו בו מתחילה את הפוטנציאל להיות מצטיין או מצליח בחייו. והילד מצידו הוא ברוב המקרים אכן כזה.

אלא שלא מעט פעמים היות הילד כזה נובע מרצנו של הילד לספק את הוריו, די פשוטו כמשמעו. כלומר הוא ילד טוב המודע לכך שהוריו אוהבים אותו ורוצים את הטוב ביותר עבורו אלא שהוא לא תמיד רוצה את מה שהם רוצים עבורו, רק מוכן לשים את מאוויו הלא סטנדרטיים בצד כדי שלא להרעיש את המערכת. פעמים רבות הוא ספוג בתחושה (בין שתהא זו תחושה הנרכשת עקב האווירה בבית או עקב היות האבא למשל עובד בעבודה מהסוג המדובר - מהנדס או רופא או כלכלן) שאכן זה הכי טוב להיות מהנדס או רופא או כלכלן. הוא מבין שזו חלופה בטוחה כמעט להשתכר בכבוד.
לתחושתי האישית, נדמה שלא מעט פעמים סוג האווירה המתוארת לעיל מהווה מעין אטמוספירה סגורה על עצמה ומאוד דומיננטית. הרצון העז לקדם את הילד במירוץ של החיים כמעט ולא מאפשר את הנינוחות הנדרשת מאיתנו כהורים לשם ליבנו לכך שלא תמיד הילד מוכשר לתחומים הללו או אפילו לא תמיד באמת מאוהב בהם.  אני חושב שהדבר נכון היה שבעת מונים באווירה של אז, בימי חלדי כנער.

במקום נוחות כלכלית: הקנה לילד יכולת ליפול ולהצליח

וכך, כשהגבה שלנו מורמת למשמע הקלישאה שזה עתה הנחתי כאן, שהילד ושאיפותיו וחלומותיו הם מחוץ למערכת השיקולים בבחירות מסוג זה, אנו מגדלים את ילדינו. תחת הנחת היסוד אשר בגדול מאָיֶינת את הילד האומרת ש"עתיד כלכלי בטוח הוא ערובה לחיים טובים" אנו מייצרים דור מתוסכל מאוד. חוסר היכולת שלנו כחברה להפנים שהמדד למצויינות או לעבודה מכובדת הוא לא רק היכולת שלנו להיות מהנדסים טובים או להבין מקצועות ריאליים, חוסר ההפנמה את המרחב העשיר של הספקטרום היצירתי של ילדינו, העקשנות שלנו להחליט לילידנו מה נכון לחייהם לא פעם מתוך היצר הדוחף אותנו לחיות דרכם את ההצלחות שלא היו לנו, האגרסיביות הדורסנית כמעט הייתי אומר של תרבות "העבודה היא הכל", המעדיפה יציבות כלכלית על פני חינוך נכון, חינוך המעביר את הכוח לילד עצמו, הנוטע בו את הכלים להחליט לבדו על עתידו, חינוך המבקש לתת לילד להצליח במקום הנכון לו ולא במקום הנכון לנו. החשש שלתת לילד להתפתח עלול לעלות לו בחיי סבל - כל החבילה המעוותת הזו הופכת אותנו למה שאנחנו: חברת עבדות המדושנת מחוסר חירותה להחליט או לקחת סיכונים.

ואל תבינו אותי לא נכון. ההורים הם נפלאים, באמת. המודעות הנמוכה לרצונותיו של הילד שבנידון איננה זדונית כמעט לעולם, ובאמת הם דיי צודקים ומזהים נכון, בסופו של דבר: להיות מהנדס או רופא במדינת ישראל זו ערובה לחיים נינוחים באופן יחסי מבחינה כלכלית לכל הפחות.

הורי הנפלאים היו אף הם כאלה. בהיותם פועלים המשתכרים לא הרבה למחייתם, זכורתני היטב חדירות אמונתם בי כל אימת שהיו משוחחים איתי על מה זה להיות מהנדס וכמה זה טוב ללמוד. אני חושב שהמילה "ללמוד" הייתה סוג של "שם השם" ו"ליבת עבודת הקודש" של מקדש המעט של ילדותי. אימי המתוקה הייתה מוכנה להשקיע בי כמעט הכל רק כדי שאצא ללמוד שאצליח בלימודי ושאגשים את חזון ההנדסה שלי. שלנו. של מי?

אז אני היום מהנדס. בשנת 2002 למניינם סיימתי את לימודי ההנדסה שלי בטכניון, אחד מהמוסדות האקדמיים הנחשבים בעולם למעשה, בפקולטה לאווירונאוטיקה וחלל. ומאז המשכתי כמעט בטבעיות לחיל האוויר, נגעתי בנושאים מרתקים ועבדתי בתחומים מעניינים בהחלט. משם המשך הטבעי היה להגיע לעמדת הנדסה בתעשייה האווירית בתחום המשיק לביטחון המדינה, אותה רשת בטוחה ומסודרת ומחבקת שהייתה לי בית למשך בעצם כל שנות תעסוקתי ו/או לימודי כשחושבים על כך.

והאמת היא שהנדסה היא תחום מעניין. אפילו מעניין מאוד. והאמת היא שבעתיד הנראה לעין אני לא מתכוון לעסוק במשהו שונה. ושזו כנראה הפרנסה העיקרית שלי ותחום עיסוקי היומיומי.

להיות אני

פשוט אני. סיפור מסובך מאוד האמת...

באדיבות האתר: http://mantratrailer.com

...אבל בשבילי, כך נדמה לי יותר ויותר שמתחוורת לה מן אמת כזו עמוק בבטן - בשבילי? זה לא WOW. ואני? אני רוצה כבר את ה-WOW שלי. כי נדמה לי ששם אני מאוד מאוד אהנה ואצליח לזרוח כמו שרק אני יכול.

אז כך בין קרב לקרב, ובין עומס לשגרה, אני נושא עיניים מקוות למן אופק סתמי ולא נורא משלהב שבו השמיים שלי נפגשים עם המים שבי. השמים המבקשות לתת לי חופש וחירות ועוצמה בכתיבה שלי, בשירים שלי, במוזיקה שמתנגנת לי בלב, ברצון שלי להשפיע על אומות, לפתוח צוהר ישראלי אל העולם כולו, לאחד דברים, לעשות מוזיקה או לכתוב ספר משלי. והמים שבי שהם הזרימה הפנימית שלי. זו ששתקה בשבילי כ"כ הרבה זמן.

אז מה עם לעשות מה שאתה באמת אוהב? ואולי מה שאתה באמת אוהב ייתן לך לראשונה בחייך את האפשרות לפרוח באמת בצורה שמעולם לא חלמת עליה. אבל עכשיו החלק הטריקי: לך ותמצא מה אתה באמת אוהב אחרי שנים כה רבות שבהן סירבת לשמוע שזו היא בעצם שאלת הלב.

אני עדיין לא מצאתי. אבל אני לפחות מחפש. כמו במטריקס של החיים האמיתיים, אני כבר לקחתי את הגלולה האדומה ואינני יכול שוב לחזור חזרה אל הכלא המתקתק של עבדות הרוח וחירות העפר. וכבר הבטחתי לעצמי שאני לא זורק כלום אלא רק מוסיף נדבכים, ומהם כך אני מקווה - אני סוף סוף איבנה.

אז תעשו לי טובה הורים טריים והורים פחות טריים. בפעם הבאה שמישהו שואל את הילד שלכם: "תגיד חמוד, מה תרצה לעשות כשתהיה גדול?" תגידו לו שייענה בפשטות: "כשאני אהיה גדול אני מקווה שאהיה אני."