כן אבל אתה מאמין, זה שונה...
מסבירים לי שאבין סוף סוף שאמונה היא סוג של נכות מנטאלית. עכשיו אני מבין, תודה.
לא קל לי אני אומר לך. חיים שלמים לא הייתי זקוק לך בכלל. לא היית חשוב פשוט... אני מקווה שלא תיעלב או משהו זה פשוט כיוון שונה. בחיים שלי, עד לפני כשנתיים שלוש, היית מיותר. הייתי המכסח ב-"ה" הידיעה. ויכוחים אצלי היו עניין של הבאת היריב להכרעה. אם לא בצעקות רמות והעמדה במקום (ככה קוראים לזה?) אז בטריקים שכליים. הייתי עושה ליריבים שלי קאט אנד פייסט משובח לעילא. מוציא את האבסורד שלהם חשוף ומבוהל להשתזף לו בשמש הקופחת והאכזרית של הנוק אאוט המילולי. אוהו כמה הייתי ככה.
תשמע אני רוצה להגיד לך משהו. כשאני רואה מולי אדם דתי, ולא משנה מה צבע הכיפה שלו, אם היא סרוגה או שחורה אם היא עם כובע או לא, אם יש לו או אין לו פאות, זה לא חשוב... אני מרגיש שאני רואה מולי חמור פשוט. חמור, אתה מבין? אני לא מסוגל לדבר איתו על מחיר הבטטות בשוק אפילו. אני לא חושב שהוא מסוגל לחשוב בכלל.
חבר קרוב מספר לי על קפה במשרד ברגע של פתיחות, מה הוא חושב על אנשים עם כיפות. סליחה, בהמות עם כיפות.
שנים סיפרתי לעצמי שהשמאלנים מטומטמים, שהחילונים לא מבינים, שהדתילוניים דרדל'ה, שהחרדים פנאטים חשוכים, שאלה ככה ואלה ככה ומה לא. כולם לא בסדר ואני אלוף העולם בלהצביע לך בדיוק מה סרוח כאן. בוא אלי ואגלה לך. טוב אתה בטח מכיר את זה. היית איתי שם, עמוק בפנים. שותף שקט.
אלא שבשנתיים שלוש האחרונות התחלתי להתעייף קצת. מה זה קצת? קצת המון. דפוסים של מלחמה עושים נפש שחוקה. עושים נפש בודדה. התחברו לזה עוד כמה דברים מהעבודה ומהלימוד שלי במסגרות שונות ומצאתי את עצמי מתמודד מול שאלות חדשות-ישנות וכבר לא רוצה ללכת באוטומט מכלה לב ונפש אל מחוז הנוחות הווכחני. לא רוצה יותר ללבות אש על גזרי עצים של מה שיכול היה להיות חברה בריאה. לא רוצה להיות יותר חלק מההרס. רוצה להיות חלק מהבניין. אתה מבין אותי, גבול שלי? אתה בטח מבין אותי. אתה מכולם.
אחרי כמה זמן ומחשבות התחלתי להפנים דבר שהתחיל לקרוס לי את הביפנוכו שלי. קלטתי פתאום שכל הכישרון הנפלא הזה לכסח את הצורה לטועים ולשוגים הוא פשוט פחד. אתה שומע אותי? זה פחד. פחד שלי. זה הרס אותי. עכשיו אני מתחיל להסתובב בבטן עם המילה הזו ומתחיל להפנים שאני כל הזמן בורח. לא בורח מטיפשותם של אחרים, אלא מהביפנוכו שלי. פתאום הבנתי שכשאני מתרעם עד גובהי שמים ומתלהט עד מעמקי שאול אני ממש לא עושה זאת לשם האמת הזכה או לשם טהרת הטיעון כמו ששיקרתי לעצמי שנים כה רבות בנאמנות אין קץ. אני עושה זאת משום שאני מפחד ממה שזה אומר עלי. אני מפחד כי אני נתקל פתאום בעניינים שהסיבה העיקרית לקפוץ בגללם היא מכיוון שאני נתקל במשהו שמפחיד אותי. אותי. הוא מפחיד אותי משום שהוא נוגע כנראה במקום שבו אני באמת דומה למה שאני מפחד ממנו. ואם זה המצב, מה יהיה עלי?
להיות דתי זו מחלת נפש אתה מבין? זו בעיה רפואית. אני לא חושב שייתכן שיח בכלל בין דתיים לחילוניים. לא קשה, לא מסובך, לא בעייתי, אני מדבר איתך על אי אפשר. אין שום מצב. לא ייקרה. שתי פלנטות שונות.
חבר מהעבודה מסביר לי על הפתולוגיה הרפואית של יצורים שלקו בדתיות. מרתק.
בשלב הזה אני מתחיל להרגיש לא טוב. ברקע החיים נמשכים אתה יודע. הזמן לא עוצר את עצמו ביראת כבוד כדי שאתה תוכל לסיים את ההתפכחות שלך חביבי, והעסק מתנפל פתאום. עולות מולי עוד ועוד שאלות של אנשים מכל הסביבה ואני כבר לא קופץ כמו פעם. רק מסתכל בעיניים. חושב על מה מפחיד אותי פה? מה מתוך כל זה הוא אני בעצם? ולמה אני מפחד ממני כל כך?
לא לא, היא לא דתייה. יש לה אישיות מורכבת...
ידיד קרוב במיוחד מסביר לי שיש בעולם אנשים מורכבים... ויש דתיים. למרות שכל מקרה לגופו כמובן.
ואז אני מוצא את עצמי משתדל לא להתלהם. משתדל לא לקפוץ ישר ולספר להוא שממול במה הוא טועה ובמה הוא זכה. ופתאום סיפור אחר. שיחות אחרות. בהתחלה התחושה הייתה קצת משחררת. לא להיות על כלי ההתקפה כל הזמן חגור ואפוד בקסדה ובנשק נותן לך חופש תנועתיות. אבל פתאום אתה מתבונן על כל המסביב, ו.. וואללה, לא פשוט. איפה עוצרים? איפה להגיד פוס אני לא משחק יותר? איפה אתה, גבול שלי?
אבל אתה? אתה בחור מורכב. אז מה אם אתה משתייך למגזר שלא מצטיין באינדיבידואליות...
אני בסדר! אישרו אותי! שלום עליך נפשי!
פתאום מה שכתב הראי"ה קוק זצ"ל נדמה לי עסק חי הרבה יותר מלימוד בבית המדרש. זה סיפור חיים, זה מה שהולך בלב באמת. אבל... מסוכן לי קצת. מתי להפסיק להכיל? מתי להגיד למישהו, עצור אתה לא בכיוון? מתי זה לא יצרום כמו הדפוס הישן והמכלה את הנפש שהיה לי?
אומרים מסביב דתי מחמד. עלי עוד לא אמרו, לי זה לא יקרה. אבל שמעתי מסביב מושג כזה. יופי של מושג. זה כאילו המקצוענים של הדת והמקצוענים של החול (הם דיי דומים אתה יודע גבול? מאוד דומים המקצוענים האלו) החליטו שיש מי שהם מתחנפים כדי למצוא חן. אבל האמת שמחמדות היא בעומקה אידאליסטית. זה לא רצון לחפף מצוות שעושה אותך לפתוח ומקבל. זה הרצון לאחד את הקצוות. למצוא את האמת בכל. קצת כמו שכתבתי בפעם הראשונה שפתחתי את הבלוג הזה על כותרת המשנה שלו.
פעם כתבתי לעצמי ולעולם שעוצרים את הדיון כשנתקלים בשנאה גמורה לעם שלך. אבל קצת אחרי זה העניין הזה התחיל להסתבך, גבול. זה הסתבך לגמרי אני אומר לך. ביטויים חריפים צצו לי מכל עבר דווקא מאנשים שלא חשבתי שאשמע כזאת מהם. והתחלתי לחשוב שיש פה אנשים עם רגישויות וימים רעים וכעסים אחרים בכלל שמוצאים דרך להתנקז לביוב של השיח הציבורי. לביוב המוכר הזה של כולנו. בינינו, מי מאיתנו לא הריח צחנתו או תרם לה תרומתו הצנועה לא פעם?
אבל אז חשבתי לעצמי שלהיות מבין לליבם של כולם כל הזמן עושה אותך לסוג של ספוג. אתה רק קולט וקולט. ואיפה הגבול?
אתה רואה? אתה חסר לי. אמרתי לך.
אם תבוא אלי גבול שלי, אם תעזור לי להתייצב, אני מבטיח שלא אזנה אותך בהתלהמות יותר. טוב, מבטיח לפחות לנסות.
בתודה מעומק הלב, יוסף בן עוז.
תשמע כשאני מריח את הדתיים אני מבין למה הגרמנים הלכו על מקלחות...
פה אפילו אני לא התבלבלתי. מצאתי גבול אחד.
שנעצור פה? נעצור פה.
וואי וואי וואי יוסי, נגעת פה בנקודה עמוקה ואמיתית.
השבמחקכן, בשלב מסוים בחיים אתה עובר התפקחות ומגיע לזניחת המאבק המתמיד ובמקומו אתה מתחיל להכיל או פשוט להשלים עם דברים שפעם נלחמת בהם בחירוף נפש...
תודה. השאלה האמיתית היא עד להיכן?
מחקחזק. אין תשובות כמו עד להיכן.
השבמחקאולי, עד כמה אפשר להכיל. ולכך אנחנו יודעים את התשובה. אפשר להכיל הכל, אם רק מחליטים שכך.
תודה מיכל :)
מחקנראה לי שלהכיל הכל אי אפשר, כי אני אמחק. ולא להכיל כלום אי אפשר כי אני אשתגע. אז הגבול צריך להיות איפה שהוא ביניהם. יש מצב שמאוד קרוב ל"הכל" יותר מאשר ל"עצמי" כנראה :)