הלב הפועם של הניהיליזם האנושי: תהומות הרוח של הבלאק מטאל

לפני כשבועיים בערך, הגיעה אלי בדואר חבילה מיוחדת במינה. שלושה כותרים שמזה זמן רב משמשים לי כר פורה להצתת הנפש והדימיון אל תוך מערבולת חושים עזה ומעצימה, המתינו לי בשקט עטופים בקרטון פשוט עם כיתוב באנגלית ובגרמנית המבטיח גדולות.

ביד עדינה החלה מלאכת פתיחת המעטפה הקרטונית השובה בקרבה עולם מרתק, סוף כל סוף יונח אצלי ביד באמת ולא יושמע עוד כגנב בחשיכה וכלאחר יד בין דפי ה-YouTube. לרגע מתלבט האם לפתוח בעדינות או לקרוע את הקופסה באיבחת חרב בשרנית. הוכרעה הכף והבשרניות הקורעת גברה בי, מוציאה חיש קל החוצה את שלושת הכותרים שקניתי. והנה הם בידי.

הכותר שהוא לעניות דעתי אחת מיצירות הבלאק מטאל החשובות והמהפכניות שנעשו בסוגה הזו. יצירה שמציירת בצלילים את העולם הפנימי וכמעט האותנטי ביותר שניתן לדמיין כשאומרים את המילים - Black Metal

בהגיעי אל כרכרת השגרה היומיומית שלי, הנעתי אותה וכמעט מיד פתחתי את מעטה הניילון של הכותר שבו באמת חשקתי. הסיבה שבעטיה יצאתי בכלל למסע הציד ההוא מלכתחילה, שכמעט ורק בגללו ביקשתי להרחיק עד לגרמניה הרחוקה ממני (בכמה מובנים) ולו רק כדי להשיגו. הכותר הכל כך נפלא אך כל כך שנוי במחלוקת בעיקר בגלל מי שיצר אותו: טינופת שהוא ללא כל ספק אישיות נאלחה במיוחד. כותר, ששנים סירבתי להרשות לעצמי להאזין לו בכלל, משקר לעצמי בקביעות שמדובר בעבודה לא רעה אבל לא יותר מזה. למרות שמשמיעה חטופה פה ושם הוא הקסים וגם ריתק אותי מאוד. זה שבעבורו חציתי בסופו של דבר את הקו אדום שלי במודע ובבחירה - ורכשתי אותו.

ומעל כל הנאמר עד כה אולי עוד דבר, אולי החשוב ביותר שרציתי לומר:

אני רוצה בלאק מטאל עברי!

אני רוצה בלאק מטאל עברי. אבל עברי אותנטי באמת, אתם שומעים? לא עוד לעיסה מחדש של חומרים ההולמים את הטבעיות הסקנדינבית. לא שהסקנדינביות רעה חלילה, היא נפלאה מאין כמוה, אלא דווקא בגלל שהישראליות נפלאה גם היא ומתאימה לנו יותר. הישראליות הזו, במובנה האוניברסאלי העמוק והחי והנושם והפועם והמבקש עתיד כביר ושעוד לא התחיל לפעול במציאות - צריכה להתבטא דרך המרחב השופע הזה של הבלאק מטאל. אנחנו צריכים ליצור יצירה מקורית ורעננה.

מטאל אפל ותרבות ישראל - התבוננות של מטאליסט מאמין

המסע האישי

בעשרים ותשעה לחודש השלישי הלא הוא חודש סיוון שנת ה'תשע"ג ליצירה אשר חל אז בחודש מאי לפי מניין הגריגוריאני בשנת 2013 למניינם, הגיעה לארץ הקודש להופעה אחת, ויחידה מסוגה, להקת Enslaved. ואני? אני התרגשתי כמו ילד. בלבוש מוקפד של ג'ינס משופשף ולא מכובס, חולצה שחורה וחיוך ילדותי יצאתי לרידינג בשעה מוקדמת כדי להספיק ל-Session ההחתמות עם חברי הלהקה. באחד מרגעי הצילום המחוייכים הצלחתי להתרכז לשנייה והחלטתי להוציא משפט שלם לנפיל הויקינגי הענק שעמד מולי - Ivar Bjørnson שמו - אבל משפט עם משמעות ולא איזו אמירה מעריצית של נער מתבגר. כי בכ"ז, אני כבר כמה שנים טובות אחרי הימים האלו. הצטלמנו בחיוך ובפוזה מטאליסטית ואז שמעתי את עצמי אומר לו את המשפט הבא:

I really appreciate your relation to the Viking heritage. It reminds me of my close relation to mine.

Ivar חייך אלי בחיוך מבין, למרות שאני לא בטוח ששמע אותי מבעד להמולה וללחץ התור המתגבר מאחורי לפנות כבר את העמדה למתרגש הבא שיצטלם איתו. ולמרות זאת, הרגשתי רעד קל ועור מתברווז. לא רק בגלל Ivar או המעמד, משהו אחר.

"תגיד לי, הכיפה וה-Pentagram... זה לא קצת סותר?"

אני מרים את העיניים לרגע מערימת הדיסקים המסקרנת אל עבר המוכר. אני מביט בבחור ולא ממש יודע מה לענות. בעודי מחייך וממהר לעבד בראשי איזו תגובת one liner קולעת, מזהירה ושנונה למדי, כי ככה מדברים היום ואחרת אתה פשוט לא נשמע, הילדה הנחמדה בת ה-14 בערך שעמדה לידי מיהרה להתנדב לגונן על נפשי הנבוכה.

"ממש לא, זה גם כוכב שלמה. יש את הסמל הזה גם ביהדות."

שרבבה החמודונת בליווי מבט מבין דבר אל עבר המוכר, שבקושי הגניב מבט לכיוונה. האמת שהקטנטונת לא לגמרי טועה. אני לא בטוח שזו התשובה שהלב שלי היה מציע כאפשרות הראשונה לשלוף הנכסף, אבל בסה"כ זה די נכון כל העניין הזה עם הכוכב המחומש. הבעיה היא שהתשובה הנכונה הזו עונה אמנם לשאלה שנאמרה אך לא לשאלה שהתכוונו אליה.

"האמת? אין לי תשובה טובה עדיין. איטס קומפליקייטד כנראה..."

עניתי אני, מנסה להיות מצחיק. בינתיים המוכר קיבל שטיפה קטנה מהמוכר האחראי בסטנד בצורה מושתקת כדי שלא אהיה עד לשיג ושיח המתנהל, וביקש ממנו כנראה שלא יעליב פה את הקליינטורה כי בכל זאת: גם הופעה של מטאל וגם בסטה של דיסקים ותחושת משפחה אחת גדולה וכל זה, וחבל להעכיר את האווירה על ההתחלה.

אבל אני דווקא לא נעלבתי בכלל. נראה לי שאפילו שמחתי קצת. משהו בתוכי רוצה לשאול את השאלה הזו. ומשהו בתוכי מחפש לה תשובה, כנראה שכבר הרבה מאוד זמן.

אבל אני דווקא לא נעלבתי בכלל. נראה לי שאפילו שמחתי קצת. משהו בתוכי רוצה לשאול את השאלה הזו. ומשהו בתוכי מחפש לה תשובה, כנראה שכבר הרבה מאוד זמן. המורכבות שלי תובעת ממני להכיר בקיומה ולא לאנוס אותה יותר להיכנס לשבלונת הקיום החצוי שהיה מנת חלקה עד עכשיו. כבר כמה זמן שאני שואל את עצמי שאלות דומות, והאמת? אין לי תשובה טובה עדיין. איסט קומפליקייטד כנראה.