על אתיאיזם ועל אמונה

שינוי מרענן: במקום להתווכח, חפש מה בכ"ז נכון ב'טעותו' של השני?

בדרך כלל כשמדברים על אתאיזם ואמונה, מתווכחים. למעשה בד"כ רבים. לו הייתי מקבל חצי שקל על כל פעם שחזיתי בוויכוח שנע בין מצחיק לבין עצוב בין מסנגרי שתי העמדות הייתי היום אדם עשיר. אנו חיים בעידן כזה, עידן שבו הקדמה הטכנולוגית קירבה מיקרופון, חיבור רשת, מסך ומקלדת לפיותיהם של המוני בני אדם בכל העולם. עכשיו, כל זב חוטם ומצורע שמבין משפט וחצי שלמד אתמול יכול לעלות מעל כל במה וירטואלית וללהג כרצונו. האפשרות לעשות משהו, הנגישות הגדולה והעניין הרב המתפתח סביב כל הברברת הזו, מעודד אותה והתוצאה היא שאנו ברברנים גדולים. כולנו.

אבל האמת היא שבוויכוח המוכר הזה יש היבטים מעניינים שפחות נשמעים. הייתי רוצה ברשותכם להביא אותם קצת לקדמת הבמה, ואתם יודעים מה? ולו רק כדי לרענן מעט את האווירה. משהו שונה, מה יש? לא סטנדרטי או כך לפחות אני מקווה.

אז הנה אני. יוסף בן עוז, בן 36 (אבל צעיר לנצח!) שומר תורה ומצוות (עד כמה שידי משגת) מבקש לתת נקודות חיוביות השזורות זו בזו משני הלכי המחשבה שהם בסופו של דבר הדומיננטיים ביותר בעמנו בעת האחרונה. הלכי מחשבה ורוח, המעומתים תדיר זה עם זה במקום להיות שזורים זה בזה לרווחת כולנו. לבטח ניסיון הזוי. תנו מבט.

יש גם טיעונים שפויים?

(באדיבות: http://www.mako.co.il/home-family-kids/education/Article-c4c3d17b5b6e241006.htm)

הלב הפועם של הניהיליזם האנושי: תהומות הרוח של הבלאק מטאל

לפני כשבועיים בערך, הגיעה אלי בדואר חבילה מיוחדת במינה. שלושה כותרים שמזה זמן רב משמשים לי כר פורה להצתת הנפש והדימיון אל תוך מערבולת חושים עזה ומעצימה, המתינו לי בשקט עטופים בקרטון פשוט עם כיתוב באנגלית ובגרמנית המבטיח גדולות.

ביד עדינה החלה מלאכת פתיחת המעטפה הקרטונית השובה בקרבה עולם מרתק, סוף כל סוף יונח אצלי ביד באמת ולא יושמע עוד כגנב בחשיכה וכלאחר יד בין דפי ה-YouTube. לרגע מתלבט האם לפתוח בעדינות או לקרוע את הקופסה באיבחת חרב בשרנית. הוכרעה הכף והבשרניות הקורעת גברה בי, מוציאה חיש קל החוצה את שלושת הכותרים שקניתי. והנה הם בידי.

הכותר שהוא לעניות דעתי אחת מיצירות הבלאק מטאל החשובות והמהפכניות שנעשו בסוגה הזו. יצירה שמציירת בצלילים את העולם הפנימי וכמעט האותנטי ביותר שניתן לדמיין כשאומרים את המילים - Black Metal

בהגיעי אל כרכרת השגרה היומיומית שלי, הנעתי אותה וכמעט מיד פתחתי את מעטה הניילון של הכותר שבו באמת חשקתי. הסיבה שבעטיה יצאתי בכלל למסע הציד ההוא מלכתחילה, שכמעט ורק בגללו ביקשתי להרחיק עד לגרמניה הרחוקה ממני (בכמה מובנים) ולו רק כדי להשיגו. הכותר הכל כך נפלא אך כל כך שנוי במחלוקת בעיקר בגלל מי שיצר אותו: טינופת שהוא ללא כל ספק אישיות נאלחה במיוחד. כותר, ששנים סירבתי להרשות לעצמי להאזין לו בכלל, משקר לעצמי בקביעות שמדובר בעבודה לא רעה אבל לא יותר מזה. למרות שמשמיעה חטופה פה ושם הוא הקסים וגם ריתק אותי מאוד. זה שבעבורו חציתי בסופו של דבר את הקו אדום שלי במודע ובבחירה - ורכשתי אותו.

ומעל כל הנאמר עד כה אולי עוד דבר, אולי החשוב ביותר שרציתי לומר:

קידום השיח הציבורי בישראל: פרק 3 - שבירת המוחלטות

רשומה קודמת בסדרה: פרק 2 - העמדה העצמית

שורש ראשון: תיקון המידות (המשך)

בפרק 2 של הסדרה התחלנו להגדיר את העמדה העצמית. תכלית ההגדרה של העמדה העצמית הייתה שינוי המיקוד של השיח כולו: לא עוד תחרות הורדות ידיים, לא עוד ניצחון כקריטריון לאמת אלא דיון כתהליך העשרה אישי המחייב פתיחות לשונה כאסטרטגיה.
ברשומה הנוכחית אני מבקש להקנות עוד כלי אחד ועוד תובנה אחת להשלמת הבירור של השורש הראשון - תיקון המידות: הכלי הוא שבירת המוחלטות והתובנה היא הנחת טוב הלב.

כלי שני: לשבור את חומת המוחלטות

תחושת הצדק שלנו היא אחת מאבני היסוד החשובות לנו ביותר כבני אדם לעצב את עצמנו. לייעץ למישהו לפקפק בעצמו מבלי לחוש מוחלטות כלשהי יהיה לגזול ממנו את האופי הבסיסי ביותר שלו, את לשד חייו. ולכן, לא לשם נכון לכוון. נכון אבל, להוסיף פה נדבך. הנדבך הנוסף, התבלין החשוב במרק הזה יהיה ללא ספק ההבנה שמי שמנהל דיון כרגע הוא לא התיאוריה בכבודה ובעצמה, לא תפיסת העולם, לא התורה ולא הפילוסופיה, לא הכפירה ולא האמונה. מי שבאמת מנהל פה את הדיון הזה כעת הוא... אני.

קידום השיח הציבורי בישראל: פרק 2 - העמדה העצמית

רשומה קודמת בסדרה: פרק 1 - הצעה לסדר

שורש ראשון: תיקון המידות

טיפול שורשים

ברשומת הפתיחה הצגתי בשמונה סעיפים את מה שלעניות דעתי מהווה קבוצת הבסיס היסודית של שורשי הכשל של הדיון הציבורי בישראל. שמונת היסודות הללו אינם כשלים כשלעצמם אלא יותר עמודי יסוד, עליהן ניתן לבנות דיון תועלתני או כושל, תלוי להיכן לוקחים אותו. אלו הם אם כן שמונת שלבי הסולם שלנו איתם ננסה ברשומות הבאות לעלות אל פסגת ההר שלנו - שיח ציבורי בונה בישראל.

הסדרה המובאת כאן מתמודדת עם הנושא באמצעות ההתמודדות עם הפרטים ולא עם הציבור. כלומר בסדרה זו בכוונתי להתוות תובנות וכלים הנלמדים בצורה הדרגתית לפי הסדר של שמונת השורשים, כדי לאפשר לפרט לנהל דיון בונה בכל סיטואציה שייתקל בה.

קידום השיח הציבורי בישראל: פרק 1 - הצעה לסדר

הרשומה שלפניכם היא רשומה קרובה לרשומה אחרת שלי העוסקת בתוכן של שאלת קיום האל. כאן אני מנסה לדבר על המסגרת של הדיון והצורה שלו. כאן, אני מבקש להקנות לדיון שלנו צורה בונה בניגוד לחיזיון של היום שהינו לדעתי מיצג של תקשורת לקויה להחריד, בלשון המעטה. אני ממשיך את הקו משאלת קיום האל רק כדי לתת לדיון הקשר קונקרטי. כעקרון רבות הן המחלוקות ורבות כמוהן ההזדמנויות לברר את האמת. הזדמנויות שכמעט תמיד אנו מקפידים להחמיצן.

מבין חורבותיו העשנים של שדה הקרב של השיח הציבורי בישראל ניכרים כבר פה ושם פנים עייפות ועיניים טרוטות. אלו הם הלוחמים העייפים. פצעיהם הפתוחים והמדממים אינם מניחים להם עוד לרצות לקחת חלק בוויכוחים הסביבתיים. עד כדי כך נלאתה נפשנו משמוע ומראות עוד מהקשקושים הללו שעיננו מתגלגלות כבמהלך רפלקס רק לשמע הזכרת "דת ומדינה", "שמירת הפסח בציבור", "גיוס בני ישיבות" ושאר פנינות קיומנו, שחשיבותן רבה ובירורן כושל.

התעלומה (המיותרת) של קיום האל

אני לא אמתח אתכם. ברור שיש אלוהים. [...] בעצם: הרי ברור שאין דבר כזה אלוהים. אז אני לא מבין: יש או אין אלוהים? ואחרי הויכוח מה נעשה עם הנתון הזה? כלום. הבעיה היא, ווטסון, בשאלה עצמה.

אני לא אמתח אתכם. ברור שיש אלוהים. מספיק להבין כמה העין האנושית היא מורכבת. איך ייתכן שמורכבות כזו נוצרה כך יש מאין? ואפילו לא יש מעין. הסיכוי הוא כ"כ נמוך שהוא כמעט אפסי. והרי לנו יש מסורת מדור לדור שהכל אמת ונכון, זה הרי לא ניתן לערעור. ואני עוד לא התחלתי לדבר על איך שהתנ"ך מלא צפנים סודיים על העתיד. אוהו. איך יכול להיות שכל זה טעות ומקרה?

לכן אין מנוס מלהודות בכך ואני באמת לא מבין איך אפשר לחשוב אחרת לרגע. הרי ברור שאין דבר כזה אלוהים. חוקי הפיזיקה הם כאלה שניתן להוכיח שאין שום צורך באלוהים כדי שהמציאות תתהווה. והרי ברור שכל הסיפור הזה עם אלוהים התחיל כי בני האדם הקדמונים פשוט לא הבינו למה השמש זורחת אז חיפשו סיבה והמציאו אותו. ועוד לא התחלנו לדבר על כמה סיפורי התנ"ך מלאים סתירות וחסרי כל היגיון, והרי רק מה שהגיוני הוא אמת.

אני מקווה שעכשיו עשיתי לכם קצת סדר.

רגע לפני ההמשך יש לי איזו מילה או שתיים להדגיש לפניכם. המאמר הנוכחי נכתב בשפה קולחת בכוונת מכוון. נטועים ושזורים בו דברים לא קטנים שאין חינם הרב ניכר אולי מבעד לשפה השמחה והדינאמית שבה השתדלתי לעשות שימוש מסיבות השמורות עימי. לא טרחתי להביא במאמרי מקורות אף כי העקרונות החשובים המופיעים בו רובם ככולם אינם משלי אלא למדתי אותם ממורים טובים ונפלאים שזיכני היושב במרומים לפגוש בהם ולטעום מנופת מתיקות שפתותיהם. מורים אלו בין שיהיו שומרי מצוות מסוג אחד ובין שיהיו שומרי מצוות מסוג אחר לימדוני שיעורים שאין דובשם מתמצה בעקרונות אקדמאיים בלבד אלא רובם ככולם היטיבו ללמד גם בין השורות וגם מה שלא נאמר במפורש ועל כך ליבי להם מודה מאוד.

ביער העבות של עצים מדומיינים נבוכים רבים וגם טובים, מפחדים מהצללים אשר אינם כאן ולא היו אף פעם. ואולי אני מדליק עכשיו פנס, ואולי רוצה אני לתת קצת טעם למאכל נפשי שסר ליחו בעקבות מהלומות של מתווכחים על מושג תיאורטי של אלוה שאין לאיש בו הבנה או נועם.

תקווה אני נושא תמיד בלב שדבריי דברי טעם יהיו ולא ייפלו על עורלת אוזניים ולב, ושלפתוח את סגור הפחד המחליא אזכה אני בכל אשר אתן.

מטאל אפל ותרבות ישראל - התבוננות של מטאליסט מאמין

המסע האישי

בעשרים ותשעה לחודש השלישי הלא הוא חודש סיוון שנת ה'תשע"ג ליצירה אשר חל אז בחודש מאי לפי מניין הגריגוריאני בשנת 2013 למניינם, הגיעה לארץ הקודש להופעה אחת, ויחידה מסוגה, להקת Enslaved. ואני? אני התרגשתי כמו ילד. בלבוש מוקפד של ג'ינס משופשף ולא מכובס, חולצה שחורה וחיוך ילדותי יצאתי לרידינג בשעה מוקדמת כדי להספיק ל-Session ההחתמות עם חברי הלהקה. באחד מרגעי הצילום המחוייכים הצלחתי להתרכז לשנייה והחלטתי להוציא משפט שלם לנפיל הויקינגי הענק שעמד מולי - Ivar Bjørnson שמו - אבל משפט עם משמעות ולא איזו אמירה מעריצית של נער מתבגר. כי בכ"ז, אני כבר כמה שנים טובות אחרי הימים האלו. הצטלמנו בחיוך ובפוזה מטאליסטית ואז שמעתי את עצמי אומר לו את המשפט הבא:

I really appreciate your relation to the Viking heritage. It reminds me of my close relation to mine.

Ivar חייך אלי בחיוך מבין, למרות שאני לא בטוח ששמע אותי מבעד להמולה וללחץ התור המתגבר מאחורי לפנות כבר את העמדה למתרגש הבא שיצטלם איתו. ולמרות זאת, הרגשתי רעד קל ועור מתברווז. לא רק בגלל Ivar או המעמד, משהו אחר.

"תגיד לי, הכיפה וה-Pentagram... זה לא קצת סותר?"

אני מרים את העיניים לרגע מערימת הדיסקים המסקרנת אל עבר המוכר. אני מביט בבחור ולא ממש יודע מה לענות. בעודי מחייך וממהר לעבד בראשי איזו תגובת one liner קולעת, מזהירה ושנונה למדי, כי ככה מדברים היום ואחרת אתה פשוט לא נשמע, הילדה הנחמדה בת ה-14 בערך שעמדה לידי מיהרה להתנדב לגונן על נפשי הנבוכה.

"ממש לא, זה גם כוכב שלמה. יש את הסמל הזה גם ביהדות."

שרבבה החמודונת בליווי מבט מבין דבר אל עבר המוכר, שבקושי הגניב מבט לכיוונה. האמת שהקטנטונת לא לגמרי טועה. אני לא בטוח שזו התשובה שהלב שלי היה מציע כאפשרות הראשונה לשלוף הנכסף, אבל בסה"כ זה די נכון כל העניין הזה עם הכוכב המחומש. הבעיה היא שהתשובה הנכונה הזו עונה אמנם לשאלה שנאמרה אך לא לשאלה שהתכוונו אליה.

"האמת? אין לי תשובה טובה עדיין. איטס קומפליקייטד כנראה..."

עניתי אני, מנסה להיות מצחיק. בינתיים המוכר קיבל שטיפה קטנה מהמוכר האחראי בסטנד בצורה מושתקת כדי שלא אהיה עד לשיג ושיח המתנהל, וביקש ממנו כנראה שלא יעליב פה את הקליינטורה כי בכל זאת: גם הופעה של מטאל וגם בסטה של דיסקים ותחושת משפחה אחת גדולה וכל זה, וחבל להעכיר את האווירה על ההתחלה.

אבל אני דווקא לא נעלבתי בכלל. נראה לי שאפילו שמחתי קצת. משהו בתוכי רוצה לשאול את השאלה הזו. ומשהו בתוכי מחפש לה תשובה, כנראה שכבר הרבה מאוד זמן.

אבל אני דווקא לא נעלבתי בכלל. נראה לי שאפילו שמחתי קצת. משהו בתוכי רוצה לשאול את השאלה הזו. ומשהו בתוכי מחפש לה תשובה, כנראה שכבר הרבה מאוד זמן. המורכבות שלי תובעת ממני להכיר בקיומה ולא לאנוס אותה יותר להיכנס לשבלונת הקיום החצוי שהיה מנת חלקה עד עכשיו. כבר כמה זמן שאני שואל את עצמי שאלות דומות, והאמת? אין לי תשובה טובה עדיין. איסט קומפליקייטד כנראה.