החופשה של מר גולומונוב - פרק 4

מקום לברוח בו

מאת: יוסי בן עוז.

זהו הפרק השלישי של הציור השחור שמקליד ליבי.

הנה כאן, הפרק הראשון: החופשה של מר גולומונוב - פרק 1

וכאן, הפרק השני: החופשה של מר גולומונוב - פרק 2

וכאן נמצא הפרק השלישי: החופשה של מר גולומונוב - פרק 3

לרגעים, היה חולם עליה בהקיץ. פניה מחייכות אליו חיוך מבין. עיניה מתבוננות בו ולא עליו. ופעמים אחדות היה הוזה אותה תונה איתו אהבים. דימה כיצד היו מפתיעים זה את זו וזו את זה בשבירת הגבולות המהודקים. מרסקים ברוך ובעוז נימוסים קטנים ומזוייפים. רואה כיצד עיניה אורו, כיצד היא מחייכת אליו, כיצד חפצה בו בעזות הזו שהוא לא ידעה מעולם. היו חלומותיו אפופי שחור ומטושטשים. היה מתבייש בהם מאוד. פעם אחת ניגשה אליו לשאול אותו דבר מה שעה שמלמל את שמה מבלי משים. למזלו הבחין בה רגעים ספורים לפני שאמר את שמה בקול, ועצר עצמו. כמה בודדה הייתה השיחה שלהם אז. כמה טכנוקרטית ואפורה. צל דמותם.

החופשה של מר גולומונוב - פרק 3

המסע

מאת: יוסי בן עוז.

זהו הפרק השלישי של הציור השחור שמקליד ליבי.

הנה כאן, הפרק הראשון: החופשה של מר גולומונוב - פרק 1

וכאן, הפרק השני: החופשה של מר גולומונוב - פרק 2

מחשבות התערבלו בתוכו עת בהו עיניו על פניה החולפות במהירות של דרך לא מרגשת, מוסע וכבול ברכב ההיסעים הקבוצתיים. מבעד לחלון רווי הטיפות של הרכב הוא לא רואה את הבתים החולפים. את העצים המוריקים את מלוא הדרם אל תוך החורף המיוחל שהאיר כבר פניו סוף סוף, להעירם משנת הקיץ הממיתה כמעט. הוא לא רואה את הילדים על מעברי החציה, את העולם המתעורר לבוקר. רואה הוא כתמים. רואה הוא מבטים עייפים. טיפות על חלון שאינן מרטיבות את הנפש פנימה.

על כסא מרופד ונוח מאוד הוא מניח מעיל ומחברת אחת צהובה ומרופטת נפגשת עם שולחן הדיונים העבות. המסע. יתרונו הלא ניכר של שולחן הדיונים העצום הזה הוא אובדנה של הנראות. התמוססותה של החשיבות העצמית. לתת לאחרים להתנצח על שולחן בלתי חשוב כדי שנפשו תנדוד אל מערומיה של המחשבה. להלבישה מחלפות משתנות. צבעים. אהבות ושנאות... חיים. וכמו מספר לעצמו היה. כמו דובר זעקות קטנות מתוכו במילים שקטות ומבינות. מסדר היה את מחשבותיו לעצמו.

החופשה של מר גולומונוב - פרק 2

גירוד רטוב בודד אחד

מאת: יוסף בן עוז

זהו הפרק השני של הציור השחור שמקליד ליבי. הנה כאן, הפרק הראשון: החופשה של מר גולומונוב - פרק 1

כשהעיניים נפקחות בשורה מעורבת הן מוצאות באור שבחוץ. מחד, יום חדש הוא יום חדש ואולי ישתנה היום מהאתמול הארוך כאורך גלות חייו. מאידך, מדוע שישתנה מאום? כמו סלע עצום ממדים ושחור משחור התיישב על ליבו של גולומונוב מאז שלא בכה בשיחה ההיא. והרי רק לילה אחד חלף עליו ובכל זאת נדמה כאילו נצח. עד היכן המוות הזה שייקרא חיים ממשיך? תָּמַהּ לרגע עוד בטרם שפשף עיניו לקראת הבוקר. כמו מתוך הבלי חלום הלילה הוא היה הוגה בלי קול קרעים קרעים של מה שהותר בנפש. להיות תמיד השני לדוברים. להתנצל תמיד. לא להיישיר מבט. אף פעם לא להיישיר מבט. להאמין שהממונה שלך עשה אותך למה שהינך כעת. להאמין שבעשר אצבעותיו הגואלות קבורים חייך. עתידך. לקבל בהכנעה דברים נבזיים. לצחוק בשפתיים תזזיתיות ובעיניים מתגלגלות במן זיוף מאוס שכזה מבדיחות שמעולם לא התכוונו להיות משהו מצחיק באמת. מה שהכירה נפשו. שלומיאליות רגשית שכשזו. מגושמות חברתית שכזו. ארגונית. לבחוש את הקפה הראשון של הבוקר תוך שמרכל על צוות מחלקת בוחני הביצועים הביולוגיים, השלומיאליים הללו. כמה מצחיקים היו. כמה נחמד שיש לנו את המגושמות הברוכה שלהם שלידה נוכל אנו להיראות כה מקצועיים ומוכשרים. לזייף חיוך של בוקר. ללכת אל מכונת חלוקת דואר הבוקר במרכז החלוקה המנהלתי שבמבנה 16א המרכזי. בכלל ללכת בתוככי המתקן הזה, מבוך הבינוניות הקודר הזה, כולא הלב הזה, המתחפש למקום מלאכה המעסיק אנשים למחייתם. שמא מוטב היה לומר למותם? חיוך עצוב עלה על זווית הפה. האור הארור מבחוץ הקים כבר את כל הרחוב למטה ולא הייתה עוד ברירה אלא לקום בעצמך. מה יפה הוא הביטוי הזה, חשב: 'האור הארור'. הלא כן? מה הולם הוא את היום המאיץ בך לקום אליו. קום מהר, התכונן מהר, רוץ מהר, הגע אל יעדך, סיים מטלותיך, דווח לממוניך, הקפד שעותיך, מלא מחויבויותיך, כלה שארית ימיך. חשיבותו העצמית המופלאה של עכבר המבוכים.

דומה היה כי כל הלילה הוא חלם על זאת. ועכשיו אולי יוכל כבר לבצע. הו התקוות הקטנות של העולם. אולי היום יתחיל בכך. אולי היום ייקבע יתד ראשונה לאחוז בה.

איפה אתה... גבול שלי?

כן אבל אתה מאמין, זה שונה...

מסבירים לי שאבין סוף סוף שאמונה היא סוג של נכות מנטאלית. עכשיו אני מבין, תודה.

לא קל לי אני אומר לך. חיים שלמים לא הייתי זקוק לך בכלל. לא היית חשוב פשוט... אני מקווה שלא תיעלב או משהו זה פשוט כיוון שונה. בחיים שלי, עד לפני כשנתיים שלוש, היית מיותר. הייתי המכסח ב-"ה" הידיעה. ויכוחים אצלי היו עניין של הבאת היריב להכרעה. אם לא בצעקות רמות והעמדה במקום (ככה קוראים לזה?) אז בטריקים שכליים. הייתי עושה ליריבים שלי קאט אנד פייסט משובח לעילא. מוציא את האבסורד שלהם חשוף ומבוהל להשתזף לו בשמש הקופחת והאכזרית של הנוק אאוט המילולי. אוהו כמה הייתי ככה.

"תגיד חמוד, מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול?"

מחשבות חסרות תועלת לחלוטין על קריירה ומהות החיים

משום מה כשאני חופר אחורה בזיכרונות הילדות שלי ומנסה להיזכר בליבת מאוויי הנפש הילדותית שלי, הנפש הזאת הזכה, מהתקופה שלפני עיבוד הזהות ואיבוד הזהות, אני לא מצליח למצוא שום שריד בתשובה שלי אז שרומז שמאוד רציתי לנהל רשימות תיוג של רכבים, ציוד ועובדים לניסוי המערכת השלישי בסדרה שלפני אישור התכן. וחיפשתי הרבה, פייר. אפילו שריד לרצון העז שלי לנהל קובץ כלים ייעודיים לייצור הסדרתי ולבדיקות גמר לפני אספקות ללקוח אני לא מוצא. שלא לדבר על זה שהאקסל תוצאות בחינות בהפלה של כבלי אבטחה לא קיים שם בכלל.

ממש תעלומה.

אז באמת מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול?

באדיבות האתר: http://attractalife.com/home

החופשה של מר גולומונוב - פרק 1

טיפות על קור החלון

מאת: יוסף בן עוז

אתה אפס. הכל נכון. אין שמץ של הגזמה במלוא חששותיך. תדע לך שהמרוץ שלך אחרי ההצלחה הוא המרוץ שלך אחרי ההצלחה של השקר הכי גדול שלך. כי באמת עמוק בפנים, בלב ליבך, אתה יודע וכנראה שתמיד ידעת... שאתה פשוט כלום.

למעשה, ההצלחות שלך כולן כולן הן הצלחות חלקיות. זאת, חייב אתה להכיר, הגרועה מכולן. אילו לפחות היית קצת לא בכיוון בחלק מהמקרים, אפשר היה עוד לעשות משהו אבל אתה פשוט... ליד. אתה כל הזמן ליד. אתה סוג של נפש דלה ובינונית ובלתי מקורית בעליל. זו, היא תקוות השווא המשלה אותך לחשוב שאתה באמת שווה משהו, אבל אתה לא. אתה מצגת חיה של מגושמות אמיתית. אינך יכול להצליח כאן לעולם. חשוב שתכיר בזה. לא, חשוב שתפנים את זה. למרות, שכנראה לעולם לא תצליח. לא תצליח לא כי אינך מבין מה עליך לעשות... אתה מבין. אתה לא תצליח מכיוון שאתה עסוק כולך בהבל הפנימי שלך. בטוח שיש לך סיכוי. טרוד בניסיון הנואל לבנות את עצמך, להוכיח את עצמך.

לשומר של הכלא שלך קוראים פחד, נעים להכיר

על הפחד שלך ולמה אתה חייב לו תודה

אז מה יוסל'ה... איך בעבודה?

סבבה. עובדים קשה, טוחנים טוחנים.

תאמין לי הגעת למקום טוב הגעת. תשמור עליו.

כן... אני יודע.

רגע אחרי אני עם עיניים מזוגגות קצת. זה מהקולה כנראה.

גזים ותחושת ריקנות עושים לי דמעות. אז חשבתי לכתוב קצת. לתת לנפש להתבטא. 35 שנים שהיא שתקה בשבילי, נתנה לי להוביל אותה במסלול "הנכון". נכון לעתיד שלי שעוד לא הגיע. עכשיו היא כבר נורא רוצה לדבר. היא כל כך רוצה שאני מרגיש את זה בחזה שלי. רופאת המשפחה שלי אמרה לי שקוראים לזה חרדה. איזה שטויות. אני חרד?! ממה יש לי להיות חרד?! אולי תעשה מה שאתה אוהב קצת יותר? הרופאה שואלת אותי. אחרי כמה שניות שלא עניתי אני מבין שלא עניתי והשתיקה שלי מתחילה להרגיש לי חזקה מידי. אבל אני לא יודע מה אני אוהב בכלל, אני לא אמרתי לרופאה.

אז אתה יודע מה? אם היא רוצה לדבר, הנפש שלי, אז שתדבר.