אני יוסי בן עוז, נעים להכיר

יום שלישי, 10 בפברואר 2015

חלומות של אחדות על מצע של קינוח כשר

לפני כמה ימים החלטנו שזהו זה, מוכרחים. פשוט מוכרחים לעשות מעשה. הזמנים קשים והאווירה הכללית תמיד לחוצה מסביב ולא ניתן עוד להתעלם מקמטי הזמן הנותנים את אותותיהם בלבבות שלנו. של כולנו. בבוקר אמצע השבוע ההוא צלצל הנייד באמצע משהו בלתי חשוב בעבודה, ואישתי בישרה לי שהיא זה עתה שוחחה עם הבייביסיטרית ושערבו של יום חמישי הקרוב הוא כל כולו שלנו.



ללמוד ביחד. אבל ממש ביחד.
באדיבות: http://www.inn.co.il/News/News.aspx/263255


מלובשים ומקולחים יצאנו למסעדה דיי מפורסמת שהוזמנה מראש אי שם באי שם בנמל תל אביב, והתיישבנו לסעוד את ליבנו כטוב ליבנו באוכל. באחד השלוקים היותר מבוססים - זה שמגיע לאחר כמה ביסים טובים - זרקתי ליפתי המתוקה שאיזה מן קטע הזוי זה שהרוב המכריע של באי המסעדה הם... ובכן? דוסים.

טוב מה אתה רוצה, מסעדה כשרה. לאן יילכו?

צודקת. תכלס? צודקת. אמרה לי נכון.

אבל למה ככה?
שאלתי שוב פעם בכמו איזו חצי שעה אח"כ, כמציק המסרב להרפות תוך שאנו צועדים את עצמנו בסוג של טיול רגלי קל אל עבר האזור היותר דרומי של הנמל, מתוך כוונה כנה להוריד את האוכל לפני שחוזרים הבייתה.

מה למה ככה?
האישה הסבלנית שלי פתחה פתח.

קטע מוזר. תסתכלי ימינה רגע. מסעדה, לא כשרה בוודאות. איך אני יודע? אני אגיד לך איך. לא חיפשתי שום תעודה. פשוט: אין פה שום דתי. ובכשרה שלנו? כולם דתיים. למה הדתיים מבלים רק עם הדתיים והחילונים רק עם החילונים? למה ככה?

שתקנו שניה או שתיים ואז באמת שפכתי את הלב.

משחקים של דתות הפכו אותנו לשתי אוכלוסיות נפרדות. מלחמות הדת של היהודים. אני לא אומר שכשרות זה לא חשוב. זה חשוב - סופר חשוב. גם לא אומר שלא צריך פיקוח וכל זה. לא אומר. אבל זה שנוצר מצב כזה שהכשרות והשבת ושאר המצוות הפכו אותנו לשתי אוכלוסיות מתבדלות, זה מחיר כבד שאסור לשלם. כי את יודעת מה בסוף? בסוף אנחנו עם אחד. אם הגענו למצב שנוח לנו בהפרדה הפנימית המזויפת הזאת, ששמה לנו גבולות שלא היו ולא נבראו מעולם כאילו שדתי זה מנוגה וחילוני ממאדים, אז התבלבלנו לגמרי. קודם כל ביחד. קודם כל וראשית כל. קודם כל כבוד אחד לשני ושנחיה ביחד ונתערבב ביחד בלי חרדות מיותרות. רק אח"כ, נכון לחשוב איך עושים שגם נשמור את המצוות וגם נתקדם בכל התחומים שרק אפשר. אז... למה זה כזה מסובך אני לא מבין?

- צודק.
זרקה לי יפתי שהדיון המעמיק והולך הפך כבד בשבילה והיא צריכה הייתה ספסל לשבת בו קצת להתענג מול מראה המזח והים מעט זמן לפני שחותכים הבייתה.

כשחזרנו הבייתה חשבתי שהיה ממש כיף ושהאוכל היה ממש טעים ושנחמד לצאת עם האישה שלי ככה, כמו זוג אמיתי ובלי המעמסה של הבית והילדים והעבודה וכל זה. וחשבתי גם שצריך לעשות את זה יותר. וגם חשבתי שנראה לי שאין בתכלס שפה משותפת ואולי זה הסיפור האמיתי פה בכל העניין הזה. כי כל חוויות החיים של הדוסים הם חוויות של דוסים ואלו של החילוניים הם של חילוניים. ושאתה לא ממש יכול להרגיש בנוח עם בדיחות גסות מול איזה דוס שעכשיו יעקם לך פרצוף ותתחיל להתפתל וזה לא ממש מתאים בתכלס. וההפך הרי גם תופס, כי ביננו: איזה דוס ירגיש בנוח להתארח אצל חבר שלו החילוני ולבדוק לו עכשיו אם אפשר לשתות לו מהכוסות ולאכול לו מהצלחות? מה, לגמרי לא לעניין בכלל. נדמה לי שזה בעצם מה שעוצר, חשבתי כשהתפהקתי לתוך הפיג'מה שלי.

כשאישתי החליטה לפרוש למיטה אמרתי יפה לילה טוב והתיישבתי מול המחשב שלי להאזין קצת למוזיקה. נראה לי שלא עבר זמן רב עד שהבנתי שבעצם זה שטויות. מה זה בדיחות גסות וכוסות במטבח?! מה אנחנו ילדים? זהו? זה כל הסיפור? קישקושים של הומור ונשנושי ערב ובגלל כאלו בעיות ברומו של עולם אנחנו לא יכולים להיות חברה אחת שפויה ונורמלית כמו שהאלוהים והאבות והסבים והסבתות שלנו שברחו מהחיבוקים המתוקים של העולם כולו בערך התכוונו מלכתחילה?

אבל מה עושים?

אני חושב שזה היה בשיר השלישי שפתאום הבנתי שאולי אולי יש פתרון. אבל מה? צריך אומץ פה.
הפתרון הוא לבנות חוויה משותפת. לבנות שפה משותפת.

נו יופי באמת גאון של אמא. מה תעשה? תמציא משחקי חברה ויללא בואו ילדים?

משחקי חברה לא בטוח אבל אולי משהו שיכול להיות משותף לכולנו באמת. שבתכלס היה משותף מההתחלה באמת עד שנכנסו לתמונה כל מיני מלחמות דת וחברה פנימיות ומטופשות וחירבו את העסק.

אני מדבר על לימוד תורה משותף.

לא לא שנייה אל תגלגל עיניים, אני אומר לעצמי ודוחף מהר הסבר לא מתנצל וכן מתנצל בו זמנית:

תקשיב, זה יכול לעבוד. כי מה היה עד עכשיו? עד עכשיו היה מצב שבו ללמוד תורה אם אתה חילוני ישר צבע אותך כחוזר בתשובה או משהו כזה, ומי רוצה שיחשבו שהוא חוזר בתשובה תגיד לי? אף אחד. כי פשוט: כשאתה לא ממש כזה אתה גם לא מוכן לשלם את המחירים של להיצבע ככה ולהישאב בעל כורחך לתוך איזו מערבולת של וויכוח סביבתי מיותר וזהו זה. רק צרות וקדחת הוא ייקבל מכל זה כי הסטיגמות רצות מפה ועד מחרתיים, אתה יודע. אז או שהוא ממש רוצה ללמוד משהו ואז מחביא כיפה בכיס, או שהוא יורד מכל הסיפור. ותגיד לי ותאמר לי בבקשה דבר נוסף וחשוב: ממתי תורה זה עסק של דתיים ממתי? הא? מאף פעם בערך.

לימוד תורה משותף הוא האפשרות לתת באמת לכל תפיסה בעם שלנו את המקום שלה בתורה. מאות שנים שלא נשמע קולו של ציבור שלם מהאומה שלנו בתוך כותלי בית המדרש, ואני לא מדבר איתך על בתי מדרש לחילוניים בלבד או לדתיים בלבד, זה חלק מהבעיה לא חלק מהפתרון. אני מדבר איתך על פלטפורמה שתאפשר לימוד משותף באמת. כתף לכתף, יושבים ביחד על קפה ולומדים את התוכן המכונן והבסיסי ביותר של העם הזה.

כל כך הדיון הדתי חילוני המקאברי שהתרגלנו אליו עסוק במיץ של עצמו שלא שמנו לב שהתורה כולה לא נלמדת בעצם. כי הדתיים לומדים את מה שהרבנים הורו ללמוד, ולא מחדשים כמעט כלום זה מאות בשנים. רק מעלים גרה מתמדת של אותו הלימוד ואין קול רענן שיפצח את הדממה הישיבתית. אין הזדמנות להתמודד עם מישהו חיצוני שפעם ראשונה יוכל להציג אל השולחן התורני שאלות נוקבות באמת. שאלות, של מי שנפגש לראשונה עם התורה ומבקש להבין דברים אל נכון. מבקש ללמוד מהיסודות. מבקש לשאול על היסודות. להטיל ספק ולבחון את הנחות היסוד מהתשתית. וכי אין המלאכה הנפלאה הזו של הבירור והדיון היסודי עיקר עבורנו? והרי לא משננים אנחנו בוקר בוקר את שלושה עשר העיקרים לאמונתנו של הרמב"ם וביניהם שחובה עלינו לדעת שהתורה מן השמים היא? ואיך נדע (לא נחשוב או נדמיין - נדע אומרים לך) אם לא ניקח את האמיצות שבשאלות הנפש ונתמודד עימן? ואין לך שואל שאלות טוב יותר מזה שאיננו במסגרת הדתית לגמרי. דווקא הוא, יוכל לפרוץ את ההרגל המתמיד של הדתי ולהציג לו את הפנימיות שבקושיות. לא בקנטרנות, אלא כדי להבין. כדי ללמוד. סוכר אני אומר לך. פשוט סוכר. דבש. לוותר על דבר כזה?

מרוב העיסוק המועצם שלנו כחברה בפלגנות הנצחית, אנחנו לא שמים לב שאנחנו בורים בכל מה שקשור לתרבות ולתוכן הפנימיים שלנו. הקלימאקס המחשבתי והחווייתי המרבי שבימינו ניתן לצפות לו במרקם היחסים שבין דתיים וחילוניים בכל הנוגע לתחום שהוא אולי הבסיס של כולם בתכלס (לפחות מבחינה לימודית) מתמצה כבר שנים בעסוק האובססיבי בהוכחת או בהפרכת קיומו של אלוהים תיאורטי. במקום לדון במרחבים הבלתי ננגעים של התורה בכללותה, להתעמת שכלית וחווייתית עם המעמקים המוסריים, התורניים, הלוגיים, הרגשיים ומה שאתה לא רוצה של התורה - אנחנו עסוקים בלהסביר לעצמנו רק עוד פעם אחת והפעם יותר מדוייק ויותר משכנע איך שהתורה והמדע סותרים או מסכימים או שקר כלשהו אחר זה עם זה, ולמה הכל לא נכון או הכל כן נכון ולמה הדתיים מצחיקים ולמה החילוניים עגלה ריקה ו... השד יודע מה עוד.

אם הייתי מציע לך עכשיו ללמוד כתף לכתף, בלי משוא פנים ובלי מניירות. פשוט ללמוד את התורה עצמה. אם הייתי מציע לך עכשיו שפותחים כיתה שמים שולחן במרכז החדר וכיסאות מסביב ויושבים ללמוד את התורה ביחד - רק כי אנחנו רוצים ללמוד וכי אנחנו מעוניינים לעשות זאת ביחד דווקא. אם הייתי אומר לך שאין כאן שום כוונות של החזרה בתשובה. אם הייתי מבטיח שהמסגרת תהיה מסגרת רצינית ומסודרת. שתהיה בה הקפדה על רמה נאותה, על שיח מכובד והגון, על נגישות ושפה קולחת, על לימוד תשתיתי של היסודות: מתנ"ך עם מפרשים ובלעדיהם ועד הגמרא והמשנה והשולחן הערוך.

אם הייתי אומר לך שאני רוצה אותך. אותך במיוחד. שאני רוצה שתלמד אותי את החשיבה הביקורתית שיש לך ושתאיר את עיני בסוגיות בהן אני חושב שהבנתי אבל שאולי הרגלי הכשילוני להתמסר לפתרונות שלא חקרתים עד הסוף היטב וחקור.

האם לא היית בא?

התמתחתי בתוך הפיג'מה האפרורית שלי מתיחה רצינית והסרתי את האוזניות מעל אוזני. הבטתי בקיר הלבן שמאחורי מסך המחשב שלי ואמרתי לעצמי שוואללה. אולי יש פה משהו. אבל אני אלוף בלהיות אופטימי ונאיבי להחריד, כבר אמרו לי פה ושם. ויש מצב שאני הוזה ושאי אפשר באמת כל זה. שזה נחמד מאוד כמחשבה אבל שיש בטח עוד מיליון סיבות טובות שעוצרות ושחבל בכלל לדבר על זה.

והאמת - פתאום הבנתי - שחשבתי על זה כבר כמה זמן. שזה מתבשל לי בפנים לא מעט זמן. הרצון הזה ללמוד תורה ביחד באמת.

האבסורד הוא שאין עד היום במדינת ישראל של ימינו שום מסגרת שתאפשר באמת ליצור פלטפורמה פשוטה ומשותפת על בסיס כן ולא ממיין. לא שהמסגרות הממיינות רעות, הן פשוט מסגרות שתכליתן שונה ושנועדו מראש ללמד תלמידי בית ספר וכיו"ב, ולא להיות במה ללימוד כלל ישראלי.

כשחזרתי מהמקרר עם כוס מים קרים הסתכלתי במילים שכתבתי לעצמי על פיסה לבנה של מסך מחשב בתוך הבלוג שלי וחשבתי שחסר לי פה האיך.

אבל האיך הוא בסוף נורא פשוט - פישטתי לעצמי כמעט בקול רם שוכח שכבר לילה וכולם פה ישנים ושצריך להרגיע קצת את הווליום של המהפכה הכלל ישראלית שאני מתכנן עכשיו על הנייר ושמחר בבוקר על הבוקר אני מתחיל להפעיל אותה.

אז התיישבתי בשקט והמשכתי לשפוך.

זו צריכה להיות מסגרת מסודרת וברמה גבוהה. והיא מוכרחה להתנהל בצורה מכובדת ושהלימוד יהיה בה משותף באמת, כאשר "משותף באמת" משמעו לימוד שמעניק במה לכל המשתתפים באשר הם אפשרות ללמוד ולהתבטא.

צריכה להיות כיתה פיסית - כיתות פיסיות למעשה. החזון הוא שזה יהיה פרויקט שדומה בהיקפים שלו לפרויקט הדף היומי למשל, כלומר שתנוהל תכנית לימודים מסודרת המפוקחת ע"י רבנים שתכיל את התשתיות לפחות ושתדגיש לימוד מעמיק ולא מתפשר.

רבנים ינכחו בכיתה אבל לא כמרצי שיעורים. שיעורי רב המרצה משנתו יש למכביר וזו מסגרת שנכון שתתנהל אחרת. הרב יסייע בהכוונה ובשאלות ממקדות ואולי גם במתן נקודת המבט שלו מניסיונו העשיר כמי שלמד מרב בעצמו ושתורף התורה שבעל פה עובר דרכו ויש לו התבוננות בלתי אמצעית בעניין ההלכתי.

אין מניעה ששום איש ושום אישה ישתתפו בלימוד, אבל נכון לשמור על גדרי הלכה בסיסיים. לימוד מעורב של נשים וגברים הוא דבר אפשרי בעיקרון אבל נכון יותר שתהיה מסגרת מתאימה לכך. למשל לימוד בכיתות סמוכות, והיוועצות בתום השיעורים במסגרת המשפחות למשל. לא נראה שיש מניעה טכנית לייצר פתרון שיאפשר את שיתופן של נשות ישראל בלימוד התורה, ורק המחשבה שדבורה ומרים הנביאות היו מלמדות באומה שלנו דייה כדי להפיס דעתנו באשר להיתכנות כזו.

אין חובה שהחילוני ילבש כיפה או שהדתי יסירנה.

נכון לייסד סדרה העוסקת בלימודי אמונה, בנפרד משיעורי הליבה של המקצועות האחרים כדי שהתשתית של לימוד האמונה תקבל הן את הזמן והיחס הראויים לה לאור חשיבותה והן כדי לא להעמיס את השיעורים השוטפים בשאלות באמונה ובכך להפוך כל לימוד לרווי מעצורי התקדמות.

בלימודי האמונה אפשר לשלב גם לימודי השקפה ולעסוק בגישות הרווחות בימינו לגבי נושאים שונים בחברה, במוסר, בכלכלה וכיו"ב. זו במה נכונה לדעתי למנף בה בירור רגוע ומשותף של התבוננויות שונות שתאפשרנה לצאת משם אפילו עם השכלה הדדית.

מי שמבקש להצטרף ללימוד המשותף מתחייב להשאיר בחוץ את כל המטען. אתה בא ללמוד כי אתה רוצה להיפתח ללימוד מותף עם ציבור שאיננו דתי. לא כי אתה מחפף ולא כי הוא מתחרד, אלא פשוט כי הלימוד הנכון הוא כזה שמעשיר. ואין אפשרות להתעשר באמת מלימוד חדגוני שבו אנחנו נהנים מלטפוח איש על שכם חברו החושב כמעט בדיוק כמוהו. דווקא ההפרש הבולט והבלתי מוכחש של הדעות השונות בנושאים השונים הוא זה שמייצר קרקע פוריה לדיון אמיתי. דיון שתכליתו איננה הכרעת היריב ושיכנועו, אלא לימוד עצמי דווקא: אני בא ללמוד כי אני מבקש לנצל את האפשרות שיש לי לדון עם השונה ממני בנושאים בהם אנו חלוקים. סוף כל סוף אני יכול לקבל נקודת מבט שונה משלי שאולי דרכה אזכה למצוא חוזקות בטענותי שלי או - טוב יותר מזה - למצוא מגרעות. אם אמצא מגרעות בטענותי העצמיות אזכה לברר לעצמי טעויות בדפוסי המחשבה שלי ולתקנן. וכי מה טוב יותר מזה יכול להיות?

אפשר לפתוח פלטפורמה פייסבוקית או אתר אינטרנט ייעודי אבל הכוח האמיתי מונח בלימוד המשותף החי והנושם. המפגש הלא אמצעי הוא זה שביכולתו לייצר את הדינמיקה הנחוצה שעליה אני מדבר ושאליה אני מייחל. לכן חשוב לפתוח כיתות לימוד פיזיות דווקא.

אני סבור שהמקצועות שנכון להתחיל בהן הן היסודיים דווקא ולא פלפולי דקדוקים וכיו"ב ובטח שלא תכני סוד וקבלה. כל אלו נפלאים ונשגבים אולם אינם עיקר בתורה והיסוד מוכרח להיקנות בראשית הדרך.

לכן נכון בעיני לשם דגש על לימוד התנ"ך - ראש וראשית לכל לימוד. אין מנוס מלהיות מונח היטב בתנ"ך כמצע ראשוני והכרחי ללימוד התורה ובמיוחד התורה שבע"פ. שכן המשנה והגמרא נבנות על הבסיס שחכמים מניחים שהוא קיים - שאתה יודע כבר תנ"ך היטב.

נכון ללמוד משנה לפחות וגם גמרא אבל יותר במתכונת של "אליבא דהילכתא". כלומר ללמוד את הפן המעשי של התורה ופחות להשקיע בפלפול הלכתי או בדקדוקי סוגיות. זו קומה רמה יותר שאפשר להניח אותה להמשך עיון, למי שיחפוץ בכך בשלבים הבאים.

חשוב להדגיש: אין פה בית ספר שבו דתיים יושבים ומלמדים חילוניים. ממש לא. יש פה הזדמנות ללימוד משותף. זה אומר הכל בעצם, ובמיוחד זה אומר שאנשים מתכוונים מראש להגיע פתוחים לשמיעה וקשובים לעמדות סותרות. ההתרגלות לשמוע עמדות אחרות היא צעד בונה לנפש. היא לבדה מסגלת לנו את התכונה הנדרשת לנו: הענווה. הנחת היסוד היא שהאמת איננה נחלתנו אלא תכליתנו. וכדי להגיע אליה נכון שנלמד מכל נקודות המבט הרלוונטיות ללימוד התורה שרק אפשר לנו לאסוף.

כיבתי את המחשב שלי והלכתי לישון.
פתאום זה נשמע לי כמו סתם הבלים של אחד שרוצה סחבקייה עם חילוניים ודתיים ולא יותר מזה.

אבל תכלס? אני הייתי בא ללמוד ככה.
באמת שהייתי בא.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה