החופשה של מר גולומונוב - פרק 4

מקום לברוח בו

מאת: יוסי בן עוז.

זהו הפרק השלישי של הציור השחור שמקליד ליבי.

הנה כאן, הפרק הראשון: החופשה של מר גולומונוב - פרק 1

וכאן, הפרק השני: החופשה של מר גולומונוב - פרק 2

וכאן נמצא הפרק השלישי: החופשה של מר גולומונוב - פרק 3

לרגעים, היה חולם עליה בהקיץ. פניה מחייכות אליו חיוך מבין. עיניה מתבוננות בו ולא עליו. ופעמים אחדות היה הוזה אותה תונה איתו אהבים. דימה כיצד היו מפתיעים זה את זו וזו את זה בשבירת הגבולות המהודקים. מרסקים ברוך ובעוז נימוסים קטנים ומזוייפים. רואה כיצד עיניה אורו, כיצד היא מחייכת אליו, כיצד חפצה בו בעזות הזו שהוא לא ידעה מעולם. היו חלומותיו אפופי שחור ומטושטשים. היה מתבייש בהם מאוד. פעם אחת ניגשה אליו לשאול אותו דבר מה שעה שמלמל את שמה מבלי משים. למזלו הבחין בה רגעים ספורים לפני שאמר את שמה בקול, ועצר עצמו. כמה בודדה הייתה השיחה שלהם אז. כמה טכנוקרטית ואפורה. צל דמותם.

מחר אני מבטיח להיות עצמי

ואז פתאום יצירתיות.

ואז גם פתאום קשב וריכוז בכלל לא נשמע כמו הפרעה. אולי כמו הפרעה למי שלא מתמודד איתך.

ולרגע צבעים ואורות הם עושר ולא עניין להסדיר.

לעבוד על אלף ועוד שני דברים במקביל ולא להתבלבל לשנייה. לדעת שזכרת את זה ממש לפני רגע ועכשיו פתאום... לחפש תשובות. להחביא את עצמך כל יום.

באדיבות: http://zapgraffiti.wordpress.com/tag/adhd-foundation/

מזינים את המפלצת. שלא ייראו מי אני באמת. לדעת המון ולרצות להתפתח תמיד. הברקות בלי סוף. המוח מתפתח לתוך הארות נהדרות עם כל פגישה. לחוות את המציאות ולא לשכלן אותה. בכלל, לשכלן אותה זה עניין שאנחנו לא מסתדרים איתו. אנחנו אנחנו. מופרעי ההקשבה וההתרכזות והריכוזיות וההתקשבות. שיתרכזו אלו שצריכים את זה. אני אומר. וגם כותב את זה.

החופשה של מר גולומונוב - פרק 3

המסע

מאת: יוסי בן עוז.

זהו הפרק השלישי של הציור השחור שמקליד ליבי.

הנה כאן, הפרק הראשון: החופשה של מר גולומונוב - פרק 1

וכאן, הפרק השני: החופשה של מר גולומונוב - פרק 2

מחשבות התערבלו בתוכו עת בהו עיניו על פניה החולפות במהירות של דרך לא מרגשת, מוסע וכבול ברכב ההיסעים הקבוצתיים. מבעד לחלון רווי הטיפות של הרכב הוא לא רואה את הבתים החולפים. את העצים המוריקים את מלוא הדרם אל תוך החורף המיוחל שהאיר כבר פניו סוף סוף, להעירם משנת הקיץ הממיתה כמעט. הוא לא רואה את הילדים על מעברי החציה, את העולם המתעורר לבוקר. רואה הוא כתמים. רואה הוא מבטים עייפים. טיפות על חלון שאינן מרטיבות את הנפש פנימה.

על כסא מרופד ונוח מאוד הוא מניח מעיל ומחברת אחת צהובה ומרופטת נפגשת עם שולחן הדיונים העבות. המסע. יתרונו הלא ניכר של שולחן הדיונים העצום הזה הוא אובדנה של הנראות. התמוססותה של החשיבות העצמית. לתת לאחרים להתנצח על שולחן בלתי חשוב כדי שנפשו תנדוד אל מערומיה של המחשבה. להלבישה מחלפות משתנות. צבעים. אהבות ושנאות... חיים. וכמו מספר לעצמו היה. כמו דובר זעקות קטנות מתוכו במילים שקטות ומבינות. מסדר היה את מחשבותיו לעצמו.

משהו פשוט חייב להיעשות. זהו תמרור אזהרה לכולנו. שתי פרסומות וחזרנו. מחר ב-22:00. הישארו עמנו. אורן שם בדוי.

זה היה בסוף הזית, פינת הרצל בואכה סדום.

"עשיתי משהו לא בסדר?"
"אני לא יודעת. אני צריכה לחשוב על זה. לעכשיו זה נראה לי בסדר. אבל אולי אח"כ אחליט שזה אונס."
"מה?! אונס?! אני לא אנסתי כלום!"
"ראיתי לך את זה בעיניים ישר כשהסתכלת. זה היה בעיניים שלך."

הבט לצדדים. המלחמה היא מכל עבריך. ומחר תזרח השמש ויהיה יותר גרוע

החופשה של מר גולומונוב - פרק 2

גירוד רטוב בודד אחד

מאת: יוסף בן עוז

זהו הפרק השני של הציור השחור שמקליד ליבי. הנה כאן, הפרק הראשון: החופשה של מר גולומונוב - פרק 1

כשהעיניים נפקחות בשורה מעורבת הן מוצאות באור שבחוץ. מחד, יום חדש הוא יום חדש ואולי ישתנה היום מהאתמול הארוך כאורך גלות חייו. מאידך, מדוע שישתנה מאום? כמו סלע עצום ממדים ושחור משחור התיישב על ליבו של גולומונוב מאז שלא בכה בשיחה ההיא. והרי רק לילה אחד חלף עליו ובכל זאת נדמה כאילו נצח. עד היכן המוות הזה שייקרא חיים ממשיך? תָּמַהּ לרגע עוד בטרם שפשף עיניו לקראת הבוקר. כמו מתוך הבלי חלום הלילה הוא היה הוגה בלי קול קרעים קרעים של מה שהותר בנפש. להיות תמיד השני לדוברים. להתנצל תמיד. לא להיישיר מבט. אף פעם לא להיישיר מבט. להאמין שהממונה שלך עשה אותך למה שהינך כעת. להאמין שבעשר אצבעותיו הגואלות קבורים חייך. עתידך. לקבל בהכנעה דברים נבזיים. לצחוק בשפתיים תזזיתיות ובעיניים מתגלגלות במן זיוף מאוס שכזה מבדיחות שמעולם לא התכוונו להיות משהו מצחיק באמת. מה שהכירה נפשו. שלומיאליות רגשית שכשזו. מגושמות חברתית שכזו. ארגונית. לבחוש את הקפה הראשון של הבוקר תוך שמרכל על צוות מחלקת בוחני הביצועים הביולוגיים, השלומיאליים הללו. כמה מצחיקים היו. כמה נחמד שיש לנו את המגושמות הברוכה שלהם שלידה נוכל אנו להיראות כה מקצועיים ומוכשרים. לזייף חיוך של בוקר. ללכת אל מכונת חלוקת דואר הבוקר במרכז החלוקה המנהלתי שבמבנה 16א המרכזי. בכלל ללכת בתוככי המתקן הזה, מבוך הבינוניות הקודר הזה, כולא הלב הזה, המתחפש למקום מלאכה המעסיק אנשים למחייתם. שמא מוטב היה לומר למותם? חיוך עצוב עלה על זווית הפה. האור הארור מבחוץ הקים כבר את כל הרחוב למטה ולא הייתה עוד ברירה אלא לקום בעצמך. מה יפה הוא הביטוי הזה, חשב: 'האור הארור'. הלא כן? מה הולם הוא את היום המאיץ בך לקום אליו. קום מהר, התכונן מהר, רוץ מהר, הגע אל יעדך, סיים מטלותיך, דווח לממוניך, הקפד שעותיך, מלא מחויבויותיך, כלה שארית ימיך. חשיבותו העצמית המופלאה של עכבר המבוכים.

דומה היה כי כל הלילה הוא חלם על זאת. ועכשיו אולי יוכל כבר לבצע. הו התקוות הקטנות של העולם. אולי היום יתחיל בכך. אולי היום ייקבע יתד ראשונה לאחוז בה.