מקום לברוח בו
מאת: יוסי בן עוז.
זהו הפרק השלישי של הציור השחור שמקליד ליבי.
הנה כאן, הפרק הראשון: החופשה של מר גולומונוב - פרק 1
וכאן, הפרק השני: החופשה של מר גולומונוב - פרק 2
לרגעים, היה חולם עליה בהקיץ. פניה מחייכות אליו חיוך מבין. עיניה מתבוננות בו ולא עליו. ופעמים אחדות היה הוזה אותה תונה איתו אהבים. דימה כיצד היו מפתיעים זה את זו וזו את זה בשבירת הגבולות המהודקים. מרסקים ברוך ובעוז נימוסים קטנים ומזוייפים. רואה כיצד עיניה אורו, כיצד היא מחייכת אליו, כיצד חפצה בו בעזות הזו שהוא לא ידעה מעולם. היו חלומותיו אפופי שחור ומטושטשים. היה מתבייש בהם מאוד. פעם אחת ניגשה אליו לשאול אותו דבר מה שעה שמלמל את שמה מבלי משים. למזלו הבחין בה רגעים ספורים לפני שאמר את שמה בקול, ועצר עצמו. כמה בודדה הייתה השיחה שלהם אז. כמה טכנוקרטית ואפורה. צל דמותם.
היא הייתה אישה יפה ללא כל ספק, אלא שלא יופייה משך אותו. היה לה משהו מיוחד. משהו נוגה ומסותר היה ניכר בעיניה. וכשהיית מביט בה מקרוב ראית אז שהיא לא מושלמת, לא מושלמת כלל. עיניה עייפות היו לפרקים, מהולים במן שמחה ועצב גם יחד. דבר מוזר זה לא ידע להסבירו. חוטמה קמור היה במקצת. לא התחרטת על שחשבת שיפה היא, אלא להפך. התפעמת שאנושית היא, שמחת שאינה מלאך. בהתקרבו אליה היה גולומונוב מבין כל פעם מחדש שהקמטים האלו בשלמות שלה, נשאו חן בעיניו. הפתיעה אותו העובדה שהיא לא הייתה מתביישת בהם כל כך. לא כמו שצריכה הייתה, הוא חשב לו במן פחד קמאי. אולי שח היה על עצמו? מי יודע. כאילו לא ניצחו את הרוח שלה, כאילו קיבלו הם - הפגמים לכאורה - בהכנעה את חיות אישיותה הכובשת והפסיקו לצרום. והוא אהב את זה מאוד. היא הייתה הגיבורה שלו שלא מפחדת להיות קצת מקומטת.
ופעמים, שהיה מתייאש מכל זה. שהיה חושב שאלמלא ראה אותה הכל היה פשוט יותר. אין רֵע טוב יותר מהבדידות. אינך צריך להצטדק לפני שום אדם ואתה והבדידות שלך מזינים את המעגל האינסופי שלכם בלי לעמוד למשפט החיים. אלא שתמיד היו המחשבות הרעות האלו מתאדות כשהייתה עולה אל מול עיניו. כמה עייפות הייתה לוקחת ממנו, כמו לא הייתה בו מעולם, כמה ייאוש הניסה בכנפיה.
לפני שלושה ימים בערך התרחש דבר מוזר. אחר הצהריים של אותו היום, סיים גולומונוב עבודת תיאום-תמיסות במחלקת הדשנים ושיורת אנושית סמוך למבנה המעבדות מס' 4, ואסף את חפציו לצאת. השעה הייתה שתיים ועשרים דקות בדיוק והוא מוכרח היה לשם פעמיו אל עבר מבנה 10ב, שהיה בקצה השני של המתחם ההנדסי. אסור היה להתעכב עם התמיסות שלו מכיוון שדחוף היה להעבירן למחלקת האבחון במבנה 10ב עד עשר דקות לכל היותר לאחר מהילתן, שמא תיפסל הבדיקה בעקבות התקרשות יתר. הוא מיהר עצמו החוצה נדחף אל שער היציאה של המבנה כשלפתע, ראה אותה. היא זרחה מולו, ממהרת בעצמה, בחולצה צהובה רחבה וחופשית ומכנסיה הדוקים עליה. עיניה אמרו לו את אותה העייפות והאור שהיו מעורבבים בהן במן תמהיל מושלם שכזה והוא לא שם לב שהתעכב לפתע אל מול דמותה. איילה לא הבחינה בו כל כך ויצאה את החדר שלה צועדת במהירות אל פתח הבניין. לרגע, חלפה על פניו במסדרון הצר של מבנה המעבדות הזה, שבנוי היה להכיל מספר מרבי של חדרי בדיקה, מקובצים על פני שטח מינימלי של "אחסון אנושי" עד כמה שניתן היה (ניצול מיטבי של המבנה, קראו לזה בהנהלה). ופתאום כשממש חלפה עליו, חש צורך לומר לה משהו. פשוט להגיד לה משהו. שהוא חי ושדברים יש לו בלב ושאינו יודע מה הוא קסמה, ואולי דברים נוספים. רצה לומר לה שהיא מושלמת דווקא בגלל שהיא לא לגמרי מושלמת, אבל מיד התחרט וחזר בו כי חשש שמשפט כזה ייוותר אמירה בלתי מובנת הרבה יותר מאמירה יפה כפי שרצה שתהיה. אז ויתר. איילה התקרבה אליו בהליכתה הממהרת והוא במהירות החל להתפעם לעברה כדי לומר לה, פשוט לומר דבר מה כלשהו. אולי להודיעה שהוא חי. ואז, בעת שממש חלפה על פניו אולי בנקודה הקרובה ביותר אל פניו, שמע עצמו פתאום לוחש - ספק אליה ספק אל עצמו - "בואי נברח מפה ביחד. אני אוהב אותך".
כששמע את עצמו לוחש כך, חשש לשניה אחת חדה שלחש בקול רם מידי. רעד קר אחז בשורשי החזה והגב שלו והוא קיווה להיעלם. שמא שמעה אותו אומר כך? לא... לא ייתכן. היא חלפה כל כך מהר והוא אמר כל כך חלש. הוא לוחש. לוחש היה. לחישות אינן דיבורים של ממש. הן אותן הדיבורים הקטנים האלו שהנשמה הייתה מדברת, ספק לעצמה ספק אל העולם. הגבול בין מה שאומרים בקול אל העולם ומה שאומרים בלי קול אל עצמך.
כמעט ששכנע עצמו.
ואז, האטה לפתע את מהירות הליכתה והסתובבה אליו. לא היה ספק שהיא הביטה אליו כי הרי המסדרון נטוש היה לפחות לעוד חמש עשרה דקות, עד שישובו העובדים מהסעת ארוחת הצהריים של עובדי המעבדות שהייתה דרך קבע יוצאת לכיוון המבנה האחרונה בסבב ולא הייתה מגיעה אליו לפני שעה שתיים שלושים וחמש דקות בדיוק.
בעיניה, צלפה אל עיניו ופתאום היו הם היקום כולו. לאט לאט, חייכה אליו. כמעט ששבר אותו לרסיסים החיוך הזה, אלמלא עוזו שעמד לו להתגבר ולהעמיד פני תמים, לשקר במבטו המזייף הפתעה או תמיהה כלשהי כנגד החיוך האלמותי שלה. חשה את התמוססות החירות האוהבת שזה עתה פקעה מליבו אליה, הבינה היא שדעך הרגע. בהטיית הראש כמו לאות מחווה, הסתובבה והמשיכה בהליכתה, צועדת אל השער ויוצאת אותו אל מחוץ להשגת עיניו. הוא רצה לחיות וגם למות עכשיו.
הכל קרה כל כך מהר והוא התחיל לחשוב במהירות. חשב על העיניים שלה. על האפשרויות שנפתחות עכשיו. אולי היא חפצה בו? או שמא שנאה אותו תכלית השנאה עכשיו שאמר לה כך, שביזה אותה כך. ומה אם מישהו מבין העובדים נשאר והיה עד לכל ההצגה הזו? חשב גם שצריך למצוא איך מתנהגים כרגיל עתה, כשהיא תבוא לפניו שוב. וחשב על מה היא חושבת עכשיו. ועל זה שהוא לא יודע ושזה משגע אותו מאוד.
אתה עוד פה אליהו?! צא מייד אתה השתגעת? התמיסות!
באחת, התעשת והחל לרוץ. הוא חלף במהירות את שער המבנה שלמזלו נשאר פתוח לרווחה כדי לאפשר לעגלת בקבוקי נוזל הקירור לעבור לכיוון מבני האחסון של רקמות המוח, ואץ במהירות רבה אל הכביש הראשי המחבר את הקצה השני של המתחם עם מבנה 4. הוא לא ידע כמה מהר רץ, אבל בשעה שתיים עשרים ושבע בדיוק כבר לחץ על כפתור האינטרקום של מבנה 10ב. מתנשף כולו וצנצנות הפלא שלמות בידו, ענתה לו הפקידה הראשית של המבנה שואלת מי מבקש להיכנס. לא בלי מאמץ והתנשפות הצליח להבליח את שמו אל הפקידה שמצידה שאלה אותו שתיים ושלוש פעמים לחזור על מה שאמר כי היא לא מצליחה להבין אותו.
לאחר שהונחו הצנצנות על שולחן המעבדה בקומה השנייה, צריך היה עוד לקרוא ללבורנט הראשי שיאשר את תקינות הניירת לפני שתוכנסנה הצנצנות אל מערכת הצטרפוגה, להתחלת תהליך הפענוח הראשוני והאבחון המעבדתי.
אם תוכלי בבקשה לקרוא לאורי בן הום, התמיסות שלי מתקלקלות עוד דקה...
נו, אז עכשיו באים? אתה מגיע אלינו מאוחר ומאשים אותנו?
חלילה, אינני מאשים, רק אם אפשר בבקשה לקרוא לאורי, התמיסות האלו חשובות להיבדק עוד היום.. אני מאוד אודה.
התנשף וכמעט שכרע ברך לפני המפלצת הזקנה. היא מצידה קימטה שפה והואילה להרכיב את משקפיה ולחפש במחשב את מספר הטלפון של אורי במקומו הנוכחי. לאחר כמה שניות הופיע בכבודו ובעצמו המושיע בן הום.
אורי.. טוב שבאת.
תחסוך ממני. אני כבר מכיר אתכם, ידעתי שתגיע ולכן הגעתי לפניך. אני פה כבר עשר דקות מחכה. אתם תמיד מתעכבים.
אתה צודק, אני מתנצל אורי.
כשראה בשעה שתיים עשרים ותשע את הצנצנות מתחילות את סיבובן על מכונת הצנטרפוגה, החלה פתאום לחלחל אל ליבו ההבנה שחיכה לה כבר זמן רב. יש חיים בעולם הזה. ולחיים האלו קוראים איילה. והיא קמוטה קצת וגם שמחה וגם עצובה. והיא לא מבויישת ולא מתחסדת. והיא לא יודעת עליו מאום. והוא לא יודע איך פורצים את קיר הזכוכית ואומרים לה דברים.
לאחר שהודה אליהו מקרב ליבו על ביצוע העבודה הילך החוצה ורגליו הכאיבו לו. מאמץ הריצה המטורפת הורגש עכשיו ומוכרח היה לשם פעמיו אל המשרד שלו שוב כדי לשתות מים קרים ולהירגע. הרי לא בכל יום הוא זוכה שלא מרצונו להתגלות אל מי שאולי תתן לו מקום לברוח בו, אם רק יוכל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה