מחר אני מבטיח להיות עצמי

ואז פתאום יצירתיות.

ואז גם פתאום קשב וריכוז בכלל לא נשמע כמו הפרעה. אולי כמו הפרעה למי שלא מתמודד איתך.

ולרגע צבעים ואורות הם עושר ולא עניין להסדיר.

לעבוד על אלף ועוד שני דברים במקביל ולא להתבלבל לשנייה. לדעת שזכרת את זה ממש לפני רגע ועכשיו פתאום... לחפש תשובות. להחביא את עצמך כל יום.

באדיבות: http://zapgraffiti.wordpress.com/tag/adhd-foundation/

מזינים את המפלצת. שלא ייראו מי אני באמת. לדעת המון ולרצות להתפתח תמיד. הברקות בלי סוף. המוח מתפתח לתוך הארות נהדרות עם כל פגישה. לחוות את המציאות ולא לשכלן אותה. בכלל, לשכלן אותה זה עניין שאנחנו לא מסתדרים איתו. אנחנו אנחנו. מופרעי ההקשבה וההתרכזות והריכוזיות וההתקשבות. שיתרכזו אלו שצריכים את זה. אני אומר. וגם כותב את זה.

בכל צירוף של שיחות צד שמפריעות לך נולד פתאום רעיון חדש. ממשפט קצר, מתמונה, מחיוך של מישהו ליד מכונת הקפה. ממבט של בחורה מאוד יפה או של פקיד בנק משועמם ואתה בדיוק מרים עיניים לאיזו פרסומות שכבר הייתה שם מיליון שנה ולא טרחת אף פעם להסתכל. אבל עכשיו שההוא אמר ככה וראיתי את זה אז פתאום.

ולך תתכנן שפע מתפרץ.

באדיבות: http://rave-in-my-head-called-adhd.tumblr.com/

אז אני כותב. מרכז מאמצים לנבוע לי על הדף. והיום? הדף שלי הוא נייד מרצד ומחייך כתמיד על קפה של בוקר או על הסעה משעממת אל ומ-מקום העבודה. וזה המחשב שלי. וזו מחברת סיכומי הדיון שלי. ופתקים לעייפה. המון המון פתקים לעייפה. עולמי מעוטר הרעיונות מוצא עצמו שדה של פרחים פיתקיים בכל פינה ובכל נמל.

ופתאום יצירתיות.

ופתאום הרוח נושבת מהבפנים, אתה יודע? אני לוגם קפה ונוגס בבייגלה חם ומהביל ומספר לחבר שמולי שאני צריך רוח חדשה במפרשים שלי. שאני על 10% גז כבר שנים.

הצלחתי לבלבל אותך?

בכלל לא. אני איתך בנאדם. אתה חכם נורא ושנון בטירוף. אני רואה אותך. אני רואה אותך בגיימינג. בשיווק אגרסיבי. בהייטק חרוץ.

אבל אני ממש לא רואה אותי עדיין. יש קופסה לחשוב מחוצה לה כשמדברים איתך על לחשוב מחוצה לה. ואני הקופסה שלי קופסתית מאוד. התרגלתי לחיות איתה וזה כבר כמעט 20 שנה שאני מתקפסס לי בתוכה. נוח בשלשלאות העבדות המודרנית שלי. מביא לחם הביתה ומשחרר מתעוזות. כי ביננו? מי צריך להעיז בכלל?

רק צרות זה עושה.

להעיז.

ופתאום יצירתיות. ותשמע, אתה כותב פשוט נפלא. וזה כזה אפל וכזה כבד. כבד לי קצת אתה יודע? כבד לי קצת.

למה כבד לך?

אני לא יודע אולי כי קצת אין שם אור בסיפור שלך.

בסיפור שלי יש המון אורות אבל. לא כתבתי אותם כי הם מהירים מידי בשביל להיכתב ככה סתם. על נייר של וירטואל ממוחשב. שלא מתחשב בעכשיו אלא רק בעתיד שעוד לא היה פה.

ופתאום אמנות חזותית. אמנות חזותית? ציורים? צילומים? מופשט ואורבאני? אני? לא הייתי מאמין עלי בכלל. בחיים לא הייתי מאמין עלי. ככה קוראים לזה היום אני חושב. טוב לא ממש ביררתי או וידאתי. אני לא מוודא למען האמת. לא מצליח לוודא. אני ממילא צודק הרבה מאוד פעמים אז לא מוצא צורך. גם כשהפרטים לא בצד שלי אני בד"כ צודק. עניין של זיהוי מגמות אני מניח. או אינטואיציה. יש שייכנו אותה ראיה מערכתית.

ופתאום אתה חושב מה היה יכול להיות אם הייתי יכול לעשות מהכתיבה שלי משהו אמיתי. שאנשים ישלמו עליו. למשל. או יאהבו לאהוב אותו. עוד למשל. משהו שישפיע על המון בני אדם שיעשה רושם עז בנפשות רבות.

אתה בצומת כבר אז אולי תעשה כבר החלטה שיהיה לך טוב איתה? מה אתה אומר? אבל קח את עצמך ברצינות. אל תזניח. ומה אם אכשל הופכת להיות שאלת המוות שלך. זה בחלומות שלך זה בקריאת המיילים שלך או בקפה של הבוקר. ומה אם אני אצליח? אולי זו גרועה אפילו יותר. לבטח היא גרועה יותר. למה? מה זאת אומרת למה? כי לך תוכיח את עצמך באמת עכשיו בלי מסכות ומגננות של בוס שיושב מעליך ולוקח בשבילך את האחריות על החיים שלך מעליך, שאתה אחד שאפשר לבטוח בו עם עבודה גדולה נורא, אחרי ששנים ריסנת את הביפנוכו שלך שירגיע למה מעולה הוא לא. אולי בעל פוטנציאל. זהו, בעל פוטנציאל. הילד שלך יש לו המון פונטנציאל. משפט שגורם לך לצנוח בנחת רוח לכורסה שלך. אני בעל פטנציאל, מה אתם יודעים? יש אישור.

אבל פוטנציאל זה עפר ואפר. תוצאות זה העניין האמיתי. אז מכיתה ג בערך אתה בתיסכולים שהשבלונה לא מתאימה לך ולא יודע איך אומרים במילים שלך אני נולדתי לפרוח ולא להיכלא במצגת רבעונית.

ואני יודע כבר. אני יודע שלא הבנתם מה אני רוצה מהחיים שלכם. ושהפעם הוא פשוט השתגע. פוסט לא מסודר בשיט. מיליון עניינים ובכלל אין כאן כתיבה מסודרת ואיפה ההקדמה ואיפה כללי הדידקציה הרציניים והנכונים כ"כ. ויש לי גם חבר מהעבודה שאני מקשיב לו יפה שייספר לי שמזל שלי שלא הכנסתי לפוסט הזה את האלוהים שלי או את ההלכה כי שם הוא היה שובר נתיך בטחון באיזור הצוואר ומתפרע עלי בלייב.

אופס.

אז מחר. מחר אני אצליח מאוד לעשות שינויים. כי מחר זה מחר. עם שמש, אוויר צח, והרבה אומץ. יש פחית עצומה של אומץ לב שממתינה שאפתח אותה לשתיה ורק מחר אני יכול. מצטער, היום כבר אי אפשר. פשוט מאוחר כבר. אתה יודע. מאוחר כבר.

מחר אני אהיה עצמי. אני מבטיח לעצמי לפעמים ומקיים אף פעם.

באדיבות: http://tompoloart.blogspot.co.il/2010_08_01_archive.html

אולי אתה פשוט לא יודע לקחת אחריות? הוא מתבונן לי בלבן של העיניים. זה מלחיץ קצת הלבן של העיניים שלי כשמתבוננים בו. הוא מיד נהיה מדחס שמעביר לחץ פנימה אל הנפש. אני לא יודע לקחת אחריות? תעשה לי טובה. לא אני לא מספר לו שאין לי מושג. בשום פנים ואופן לא. אני צריך שהוא ייגלה אותי? זה מה שאני צריך עכשיו. ממש זה מה שאני צריך עכשיו.

עוד קצת סודה ללגום בעמידה מול המחשב שלך והאורות של הבית כבויים וכולם כבר הלכו לישון. ואני לא דומע כשאני קורא בפעם המיליון לפני הגהות את המילים פה. ואת ההבטחה של מחר. כי אני משקר לעצמי כבר שנים על שנים אז אין לי מילה לשמור עליה ממילא. אני כבר לא מתרגש מזה.

אז אולי, אתה יודע מה? מחר אפתח לי מילה לשמור עליה. מחר אני מתחיל זו הדיאטה של מופרעי הקשב והריכוז. להתחיל "מחרכך". מילה שלי, אגב. "מחרכך". לא מעניין אותי אם שמעתם ממקום אחר, אני התחלתי. "מחרכך." 

ומחר אני אומר לה שאני אוהב אותה מאוד ושהיא החיים שלי. ושהיא מצילה אותי מלמות מבפנים. כי היא אוהבת אותי כמו שאני. וכי היא אוהבת אותי בעצם. ושכל הריבים שלנו זה שטויות כי היא החיים שלי באמת. ושמחר אני לא אריב איתך יותר. כשראיתי אותך לראשונה הלב שלי נפתח והתרחב פי איזה מיליון ואת היא זרם החיים שלי שלא מפסיק ללטף לי את הראש גם בלילות כשאני אוסף את עצמי.

מחר אני מחליף עניבה לשמים והולך על זה.

וזה, בעצם, כל מה שרציתי להגיד.