חלומות של אחדות על מצע של קינוח כשר

לפני כמה ימים החלטנו שזהו זה, מוכרחים. פשוט מוכרחים לעשות מעשה. הזמנים קשים והאווירה הכללית תמיד לחוצה מסביב ולא ניתן עוד להתעלם מקמטי הזמן הנותנים את אותותיהם בלבבות שלנו. של כולנו. בבוקר אמצע השבוע ההוא צלצל הנייד באמצע משהו בלתי חשוב בעבודה, ואישתי בישרה לי שהיא זה עתה שוחחה עם הבייביסיטרית ושערבו של יום חמישי הקרוב הוא כל כולו שלנו.

ללמוד ביחד. אבל ממש ביחד.
באדיבות: http://www.inn.co.il/News/News.aspx/263255

הרהורים על התפוררות האחווה ועל נדנדה

זה בסוף התפוררות הרצון הטוב. זה מה שזה. אם יש רצון טוב ואוהבים את השני, מפסיקים להתעסק עם לדייק אצלו כל קמט באידאולוגיה.

אני אומר לעצמי בקול רם באחת מההליכות שלי מהעבודה אל ההסעה. אחת מהדרכים שאני הכי נהנה לעשותן, בחיי. לא רק כי כשאני הולך אותה סימן שיום העבודה נגמר ויום ההתפתחות האישית מתחיל, אלא גם כי כשאני הולך אותה אני מספיק סוף סוף לשוחח עם עצמי קצת. ובכל פעם תובנות נהדרות מוצאות אותי שם.

רצון טוב לו היה לנו. לראות את האחר לו ראינו.

(באדיבות: http://www.artclon.com/artist/johannes-lingelbach/)

איפה אתה... גבול שלי?

כן אבל אתה מאמין, זה שונה...

מסבירים לי שאבין סוף סוף שאמונה היא סוג של נכות מנטאלית. עכשיו אני מבין, תודה.

לא קל לי אני אומר לך. חיים שלמים לא הייתי זקוק לך בכלל. לא היית חשוב פשוט... אני מקווה שלא תיעלב או משהו זה פשוט כיוון שונה. בחיים שלי, עד לפני כשנתיים שלוש, היית מיותר. הייתי המכסח ב-"ה" הידיעה. ויכוחים אצלי היו עניין של הבאת היריב להכרעה. אם לא בצעקות רמות והעמדה במקום (ככה קוראים לזה?) אז בטריקים שכליים. הייתי עושה ליריבים שלי קאט אנד פייסט משובח לעילא. מוציא את האבסורד שלהם חשוף ומבוהל להשתזף לו בשמש הקופחת והאכזרית של הנוק אאוט המילולי. אוהו כמה הייתי ככה.

על אתיאיזם ועל אמונה

שינוי מרענן: במקום להתווכח, חפש מה בכ"ז נכון ב'טעותו' של השני?

בדרך כלל כשמדברים על אתאיזם ואמונה, מתווכחים. למעשה בד"כ רבים. לו הייתי מקבל חצי שקל על כל פעם שחזיתי בוויכוח שנע בין מצחיק לבין עצוב בין מסנגרי שתי העמדות הייתי היום אדם עשיר. אנו חיים בעידן כזה, עידן שבו הקדמה הטכנולוגית קירבה מיקרופון, חיבור רשת, מסך ומקלדת לפיותיהם של המוני בני אדם בכל העולם. עכשיו, כל זב חוטם ומצורע שמבין משפט וחצי שלמד אתמול יכול לעלות מעל כל במה וירטואלית וללהג כרצונו. האפשרות לעשות משהו, הנגישות הגדולה והעניין הרב המתפתח סביב כל הברברת הזו, מעודד אותה והתוצאה היא שאנו ברברנים גדולים. כולנו.

אבל האמת היא שבוויכוח המוכר הזה יש היבטים מעניינים שפחות נשמעים. הייתי רוצה ברשותכם להביא אותם קצת לקדמת הבמה, ואתם יודעים מה? ולו רק כדי לרענן מעט את האווירה. משהו שונה, מה יש? לא סטנדרטי או כך לפחות אני מקווה.

אז הנה אני. יוסף בן עוז, בן 36 (אבל צעיר לנצח!) שומר תורה ומצוות (עד כמה שידי משגת) מבקש לתת נקודות חיוביות השזורות זו בזו משני הלכי המחשבה שהם בסופו של דבר הדומיננטיים ביותר בעמנו בעת האחרונה. הלכי מחשבה ורוח, המעומתים תדיר זה עם זה במקום להיות שזורים זה בזה לרווחת כולנו. לבטח ניסיון הזוי. תנו מבט.

יש גם טיעונים שפויים?

(באדיבות: http://www.mako.co.il/home-family-kids/education/Article-c4c3d17b5b6e241006.htm)

קידום השיח הציבורי בישראל: פרק 3 - שבירת המוחלטות

רשומה קודמת בסדרה: פרק 2 - העמדה העצמית

שורש ראשון: תיקון המידות (המשך)

בפרק 2 של הסדרה התחלנו להגדיר את העמדה העצמית. תכלית ההגדרה של העמדה העצמית הייתה שינוי המיקוד של השיח כולו: לא עוד תחרות הורדות ידיים, לא עוד ניצחון כקריטריון לאמת אלא דיון כתהליך העשרה אישי המחייב פתיחות לשונה כאסטרטגיה.
ברשומה הנוכחית אני מבקש להקנות עוד כלי אחד ועוד תובנה אחת להשלמת הבירור של השורש הראשון - תיקון המידות: הכלי הוא שבירת המוחלטות והתובנה היא הנחת טוב הלב.

כלי שני: לשבור את חומת המוחלטות

תחושת הצדק שלנו היא אחת מאבני היסוד החשובות לנו ביותר כבני אדם לעצב את עצמנו. לייעץ למישהו לפקפק בעצמו מבלי לחוש מוחלטות כלשהי יהיה לגזול ממנו את האופי הבסיסי ביותר שלו, את לשד חייו. ולכן, לא לשם נכון לכוון. נכון אבל, להוסיף פה נדבך. הנדבך הנוסף, התבלין החשוב במרק הזה יהיה ללא ספק ההבנה שמי שמנהל דיון כרגע הוא לא התיאוריה בכבודה ובעצמה, לא תפיסת העולם, לא התורה ולא הפילוסופיה, לא הכפירה ולא האמונה. מי שבאמת מנהל פה את הדיון הזה כעת הוא... אני.

קידום השיח הציבורי בישראל: פרק 2 - העמדה העצמית

רשומה קודמת בסדרה: פרק 1 - הצעה לסדר

שורש ראשון: תיקון המידות

טיפול שורשים

ברשומת הפתיחה הצגתי בשמונה סעיפים את מה שלעניות דעתי מהווה קבוצת הבסיס היסודית של שורשי הכשל של הדיון הציבורי בישראל. שמונת היסודות הללו אינם כשלים כשלעצמם אלא יותר עמודי יסוד, עליהן ניתן לבנות דיון תועלתני או כושל, תלוי להיכן לוקחים אותו. אלו הם אם כן שמונת שלבי הסולם שלנו איתם ננסה ברשומות הבאות לעלות אל פסגת ההר שלנו - שיח ציבורי בונה בישראל.

הסדרה המובאת כאן מתמודדת עם הנושא באמצעות ההתמודדות עם הפרטים ולא עם הציבור. כלומר בסדרה זו בכוונתי להתוות תובנות וכלים הנלמדים בצורה הדרגתית לפי הסדר של שמונת השורשים, כדי לאפשר לפרט לנהל דיון בונה בכל סיטואציה שייתקל בה.

קידום השיח הציבורי בישראל: פרק 1 - הצעה לסדר

הרשומה שלפניכם היא רשומה קרובה לרשומה אחרת שלי העוסקת בתוכן של שאלת קיום האל. כאן אני מנסה לדבר על המסגרת של הדיון והצורה שלו. כאן, אני מבקש להקנות לדיון שלנו צורה בונה בניגוד לחיזיון של היום שהינו לדעתי מיצג של תקשורת לקויה להחריד, בלשון המעטה. אני ממשיך את הקו משאלת קיום האל רק כדי לתת לדיון הקשר קונקרטי. כעקרון רבות הן המחלוקות ורבות כמוהן ההזדמנויות לברר את האמת. הזדמנויות שכמעט תמיד אנו מקפידים להחמיצן.

מבין חורבותיו העשנים של שדה הקרב של השיח הציבורי בישראל ניכרים כבר פה ושם פנים עייפות ועיניים טרוטות. אלו הם הלוחמים העייפים. פצעיהם הפתוחים והמדממים אינם מניחים להם עוד לרצות לקחת חלק בוויכוחים הסביבתיים. עד כדי כך נלאתה נפשנו משמוע ומראות עוד מהקשקושים הללו שעיננו מתגלגלות כבמהלך רפלקס רק לשמע הזכרת "דת ומדינה", "שמירת הפסח בציבור", "גיוס בני ישיבות" ושאר פנינות קיומנו, שחשיבותן רבה ובירורן כושל.

התעלומה (המיותרת) של קיום האל

אני לא אמתח אתכם. ברור שיש אלוהים. [...] בעצם: הרי ברור שאין דבר כזה אלוהים. אז אני לא מבין: יש או אין אלוהים? ואחרי הויכוח מה נעשה עם הנתון הזה? כלום. הבעיה היא, ווטסון, בשאלה עצמה.

אני לא אמתח אתכם. ברור שיש אלוהים. מספיק להבין כמה העין האנושית היא מורכבת. איך ייתכן שמורכבות כזו נוצרה כך יש מאין? ואפילו לא יש מעין. הסיכוי הוא כ"כ נמוך שהוא כמעט אפסי. והרי לנו יש מסורת מדור לדור שהכל אמת ונכון, זה הרי לא ניתן לערעור. ואני עוד לא התחלתי לדבר על איך שהתנ"ך מלא צפנים סודיים על העתיד. אוהו. איך יכול להיות שכל זה טעות ומקרה?

לכן אין מנוס מלהודות בכך ואני באמת לא מבין איך אפשר לחשוב אחרת לרגע. הרי ברור שאין דבר כזה אלוהים. חוקי הפיזיקה הם כאלה שניתן להוכיח שאין שום צורך באלוהים כדי שהמציאות תתהווה. והרי ברור שכל הסיפור הזה עם אלוהים התחיל כי בני האדם הקדמונים פשוט לא הבינו למה השמש זורחת אז חיפשו סיבה והמציאו אותו. ועוד לא התחלנו לדבר על כמה סיפורי התנ"ך מלאים סתירות וחסרי כל היגיון, והרי רק מה שהגיוני הוא אמת.

אני מקווה שעכשיו עשיתי לכם קצת סדר.

רגע לפני ההמשך יש לי איזו מילה או שתיים להדגיש לפניכם. המאמר הנוכחי נכתב בשפה קולחת בכוונת מכוון. נטועים ושזורים בו דברים לא קטנים שאין חינם הרב ניכר אולי מבעד לשפה השמחה והדינאמית שבה השתדלתי לעשות שימוש מסיבות השמורות עימי. לא טרחתי להביא במאמרי מקורות אף כי העקרונות החשובים המופיעים בו רובם ככולם אינם משלי אלא למדתי אותם ממורים טובים ונפלאים שזיכני היושב במרומים לפגוש בהם ולטעום מנופת מתיקות שפתותיהם. מורים אלו בין שיהיו שומרי מצוות מסוג אחד ובין שיהיו שומרי מצוות מסוג אחר לימדוני שיעורים שאין דובשם מתמצה בעקרונות אקדמאיים בלבד אלא רובם ככולם היטיבו ללמד גם בין השורות וגם מה שלא נאמר במפורש ועל כך ליבי להם מודה מאוד.

ביער העבות של עצים מדומיינים נבוכים רבים וגם טובים, מפחדים מהצללים אשר אינם כאן ולא היו אף פעם. ואולי אני מדליק עכשיו פנס, ואולי רוצה אני לתת קצת טעם למאכל נפשי שסר ליחו בעקבות מהלומות של מתווכחים על מושג תיאורטי של אלוה שאין לאיש בו הבנה או נועם.

תקווה אני נושא תמיד בלב שדבריי דברי טעם יהיו ולא ייפלו על עורלת אוזניים ולב, ושלפתוח את סגור הפחד המחליא אזכה אני בכל אשר אתן.