"תגיד לי, הכיפה וה-Pentagram... זה לא קצת סותר?"

אני מרים את העיניים לרגע מערימת הדיסקים המסקרנת אל עבר המוכר. אני מביט בבחור ולא ממש יודע מה לענות. בעודי מחייך וממהר לעבד בראשי איזו תגובת one liner קולעת, מזהירה ושנונה למדי, כי ככה מדברים היום ואחרת אתה פשוט לא נשמע, הילדה הנחמדה בת ה-14 בערך שעמדה לידי מיהרה להתנדב לגונן על נפשי הנבוכה.

"ממש לא, זה גם כוכב שלמה. יש את הסמל הזה גם ביהדות."

שרבבה החמודונת בליווי מבט מבין דבר אל עבר המוכר, שבקושי הגניב מבט לכיוונה. האמת שהקטנטונת לא לגמרי טועה. אני לא בטוח שזו התשובה שהלב שלי היה מציע כאפשרות הראשונה לשלוף הנכסף, אבל בסה"כ זה די נכון כל העניין הזה עם הכוכב המחומש. הבעיה היא שהתשובה הנכונה הזו עונה אמנם לשאלה שנאמרה אך לא לשאלה שהתכוונו אליה.

"האמת? אין לי תשובה טובה עדיין. איטס קומפליקייטד כנראה..."

עניתי אני, מנסה להיות מצחיק. בינתיים המוכר קיבל שטיפה קטנה מהמוכר האחראי בסטנד בצורה מושתקת כדי שלא אהיה עד לשיג ושיח המתנהל, וביקש ממנו כנראה שלא יעליב פה את הקליינטורה כי בכל זאת: גם הופעה של מטאל וגם בסטה של דיסקים ותחושת משפחה אחת גדולה וכל זה, וחבל להעכיר את האווירה על ההתחלה.

אבל אני דווקא לא נעלבתי בכלל. נראה לי שאפילו שמחתי קצת. משהו בתוכי רוצה לשאול את השאלה הזו. ומשהו בתוכי מחפש לה תשובה, כנראה שכבר הרבה מאוד זמן.

אבל אני דווקא לא נעלבתי בכלל. נראה לי שאפילו שמחתי קצת. משהו בתוכי רוצה לשאול את השאלה הזו. ומשהו בתוכי מחפש לה תשובה, כנראה שכבר הרבה מאוד זמן. המורכבות שלי תובעת ממני להכיר בקיומה ולא לאנוס אותה יותר להיכנס לשבלונת הקיום החצוי שהיה מנת חלקה עד עכשיו. כבר כמה זמן שאני שואל את עצמי שאלות דומות, והאמת? אין לי תשובה טובה עדיין. איסט קומפליקייטד כנראה.

לקרב קצוות

איפה שהוא בשנתיים האחרונות התחיל אצלי תהליך של חיבור הקצוות. משהו בלב שלי מסרב להמשיך לחיות סתם ככה בלי סוף סוף לברר לעצמי מי אני באמת. בין Emperor לתזמורת האנדלוסית, בין ספר הכוזרי למילים של One Rode to Asa Bay מתחבא לו יוסי שלם שדופק על דלתות הנפש ומבקש להיחשף. פעם היו יכולות ההשתקה שלי מושחזות יותר, אבל היום כבר אני מחליד. ואולי אני בעצם מתחזק.

המבחן הוא לאדם ולא לסביבה המשפיעה עליו

כן חולצות אבל לא קעקועים. וגם לא פירסיניג כמובן. כן Black Metal אבל לא חילול השם. כן הרידינג אבל לא הרבל בר? דיונים על אלוהים באמצע Merch Day שדווקא באים טוב.

לזהות רעיונות אמוניים במילים של Emperor. לבחור ללכת למסיבת מטאל עם כיפה. לשיר את המילים של "The number of the beast" בלי לפחד מהקונפליקטים, כי הם ממילא נוצריים ולא משלנו. לשאול את עצמי בלב איך אני מתייחס להזכרות השם המפורש במטאל שאני כ"כ אוהב. למחוק את השם המפורש ממילות השיר "When Satan Rules His World" של Deicide אבל להתבאס שקישקשתי על החוברת של הדיסק המדהים הזה. לא לשמוע מטאל על הבוקר לפחות עד אחרי שחרית. לחפש משמעויות עבריות ל-Pentagram. לחכות למוצ"ש כדי להתחבר לאוזניות שוב. לשיר לילדות שירי שבת על השולחן ואח"כ להשתעשע איתן עם גיטרות אוויריות לזמזומי Come to the Sabbath. לו רק שמעו את המילים...

כן חולצות אבל לא קעקועים. וגם לא פירסיניג כמובן. כן Black Metal אבל לא חילול השם. כן הרידינג אבל לא הרבל בר(?) דיונים על אלוהים באמצע Merch Day שדווקא באים טוב. ללכת לשמוע מטאל אחרי שיעור גמרא. כמה לחכות אחרי Growling לפני שמותר לברך? לפחד משאלות על מוזיקה לועזית ושירת נשים. לפחד שבבית הכנסת יגלו. למרות שלא חטאת ולא פשעת, לפחד שיבינו משהו אחר. והרי, הם תמיד מבינים משהו אחר. כולנו. לפחד שמישהו מהחוג הבית-כנסתי ייתקל בך עם חולצה. לא להגביר מוזיקה בבית כדי לא להרים גבה אצל השכנים. להתלבט מה לא כדאי שהבנות תשמענה או תראינה. להסתיר את הגרפיקה של האלבומים של Cradle of Filth. להחביא את הדיסקים בבית. להתעניין בתרבות הויקינגית. לחייך כל פעם שמטאליסט נטול כיפה מחפש דיסקים ומציין איזו עובדה שגויה. להתלהב שאתה דוס ויודע יותר. להתרגש כמו ילד בראיונות עם Morbid Angel ב-YouTube. ומה נסגר עם Burzum? טוב, זה מספיק מסובך גם ככה.

כמו פחדן עלוב הכנסתי את השרשרת המעוררת תמיהות לכיס בערך 5 דקות לאחר השאלה של המוכר ההוא מהדוכן. אני לא מפחד משאלות, שיקרתי לעצמי, אני פשוט באתי להופעה ולא רוצה עניינים. כצפוי בתוך ההופעה השאלה שלו ממשיכה להדהד לי בראש. מה זה איטס קומפליקייטד? מה אתה ילד? איזו מן תשובה עלובה היא זאת? ולמה לנסות להצחיק כל הזמן? למה אתה ממשיך לברוח ומפחד לעצור ולהסתכל? לראות מי אתה באמת. תגיד, לא הגיע הזמן לעצור קצת?

כן, הגיע הזמן

יש מנגינה אפלה שמתנגנת בלבבות המטאליסטים והיא יפה מאין כמוה. הרצון הזה שלי להתעמת איתה נובע מהחשש הפנימי שלא ייתכן שכל האופל הזה הוא טוב. הזיהוי האוטומטי של המוזיקה האפלה עם הרע הופך עוצמתי שבעתיים כשיש כיפה לראשך. עכשיו זו הופכת להיות סוגיה מוסרית, סוגיה הלכתית. השאלות הנוקבות לא תמיד מקבלות מענה ורוב האנשים פשוט שומעים את המוזיקה ומקיימים את המצוות כפי יכולתם. חיים חיים כפולים במידה לא מבוטלת, ומעדיפים לא להפגיש את האישיות שלהם עם הפנימיות שלהם. במוקדם או במאוחר הופך העניין הזה לדיסוננס מכלה לב ונפש, אם אכן אתה מבקש שלווה פנימית. זה אפילו יותר מכך: הבקשה הפנימית הזו למצוא את האיזון של הקצוות בנפש היא הדבר החשוב והנכון לעשות, ולא רק כדי להשיג שלום פנימי. זו הדרך לגלות שאולי יש אלוה גם במקום לא צפוי בליבך. אחרי ככלות הכל, אינך רע גמור בטבע, והמוזיקה הנפלאה הזו מעלה אותך ולא מורידה. אז אולי יש כאן נקודת אור שפספסנו?

הזיהוי האוטומטי של המוזיקה האפלה עם הרע הופך עוצמתי שבעתיים כשיש כיפה לראשך. עכשיו זו הופכת להיות סוגיה מוסרית, סוגיה הלכתית

לאדם הבוחר לוותר על בירור נפלא זה, הפער בין התביעה הפנימית לאיזון ובין המצב בפועל יוצר מתח בנפש, הפועל את פעולתו הרעה. כשאתה בעל משפחה או בעל עבודה "מסודרת" אתה נתבע ליישב לעצמך את מקומו המכובד של החלק הזה שלך. לתת לו את המשמעות הראויה בלב. זו כנראה תולדה ישירה של העובדה שבני האדם בטבעם מבקשים להיות טובים בסופו של דבר, וחוסר איזון מניע דיסוננס פנימי שסופו להיענות. מבלי לשקוע במחקר סוציאלי מורכב, כשאני מביט סביבי, לא נראה לי שניתן לפטור את כל המטאליסטים חובשי הכיפות בטיעון שהם "לא ממש שומרים" או משהו אחר מהמשפחה הזו. בתור מטאליסט המבקש לשמור מצוות וחיי את המורכבות הזו אני חושב שהפשטנות מפספסת אותנו. על עצמי אני יודע שליבי מבקש אמונת אמת ואני משתדל לקיים את המצוות. אינני רואה בעצמי אדם שהתורה היא עבורו מאבק, לפחות לא באופן עקרוני. וליבי אומר לי שרוב הלוחמים לאחדות הכיפה והדיסטורשיין שותפים גם הם לחוויה הזו, ואולי כך אני מקווה.

בתור מטאליסט המבקש לשמור מצוות וחיי את המורכבות הזו אני חושב שהפשטנות מפספסת אותנו

כשחזרתי הביתה מההופעה חשבתי שאני חייב לשחרר את האירוע הזה, חייב לנקות. שנים ארוכות שהשיח הפנימי שלי ביקש להתקיים ולא נתתי לו ועכשיו צריך לנקות. ואם לא לנקות אז לפחות להתחיל.

אנסה לגעת במעט מהשאלות הבאמת באמת מביכות, שאלות כרית אני קורא להן. שאלות ששואלים בלילה בלי קול ובד"כ גם נרדמים בלי תשובה. לקרוא ולחשוב רק אחרי קריאת שמע שעל המיטה.

לא הצדקה אני מבקש, אלא בירור

איך אפשר להיות גדול בתורה כשאתה שומע מוזיקה כזו?

התוכן השלילי של היצירות המטאליות הוא די מובהק, לא ניתן להתכחש לכך בכלל. בזמן הזה שעבר מתחילת שנות השמונים של המאה העשרים עתירות ההשמצות חסרות השחר של ה-PMRC וה-PTA שהביאו להקות תמימות באמת להיות מועלות על המוקד האינקוויזוטורי של ארה"ב החופשית של אמריקה, המטאל התפתח מאוד. בשנים האחרונות סוגות אפלות כמו ה-Death וה-Black לא מהססות לשיר בצורה ברורה על פולחן שטן, קורבנות אדם, התאבדות למען השטן וחלקן אף מקיימות בהופעותיהן או באומנות הגרפית הנלווית, אקטים די מחרידים בכל סקאלה בסיסית. 

לכאורה באר שחת. אבל מה טיבה של תרבות האופל והמורבידיות הזו?

למיצג האימה הזה חלק מהותי בתפקיד האנטי סוציאלי שהמטאל אימץ לעצמו בצורה לא מפורשת מאז ומתמיד. בימי ה-Death Metal של Tampa - Florida התמקד העיסוק המטאלי בביקורת חברתית, ומאוחר יותר בצפון אירופה של ימי ה-Viking Metal וה-Black Metal התפתחה התעניינות מפורשת יותר בתכנים בוטים למדי הלקוחים מפאגניזם, גילוי עריות, רצח, מלחמה ותיאורי מוות ציוריים. יש כאן ערך של הלם תרבותי ללא ספק (Shock Value) שהוא לחם חוקו של המטאל. אני יכול להיתמם קצת ולומר שאין הוכחה מובהקת להשפעה של המטאל האפל על תכניו המחרידים למדי יש לציין, על נפשות בני האדם, אבל אינני זקוק לה בחיים האמיתיים. מהיכרותי האישית אני יכול להעיד שרוב המטאליסטים בהם נתקלתי בימי חיי היו והינם פשוט ילדים טובים. כמעט הייתי אומר: ילדים טובים במובן החנוני והעמוק של המילה. אני מדבר על אוהבי חיות, מגדלי חתולים, מתנדבי מד"א, משרתים בצבא, אנשים מוסריים, ולא פעם אף מקיימי מצוות שבין אדם למקום, שומו שמיים. כיצד זה אין התכנים האפלים הללו הורסים כל חלקה טובה בליבם?

נראה לעניות דעתי שההאשמה האינטואיטיבית שהתכנים המוזיקליים שוחקים את מוסריותו של האדם היא לכל הפחות לא מדויקת.

כל אחד צריך קצת אי שפיות, כדי שיהיה לו אי של שפיות

נדמה לי שניתן להסביר זאת באמצעות תיאוריית האיזון של הטוב והרע, שהמצאתי בזה הרגע ממש: נראה שיש משהו בעובדה שהמטאל נחשב פחות או יותר מוקצה מבחינת הזרם המרכזי שהופך אותו דווקא לרפואה יותר מאשר למכה. כלומר כאשר הפרי הזה הוא "אסור" או מורחק, אז בכוחה של הטעימה ממנו לספק את מאוויי הנפש לבטא את החלק היותר אפל ולא פתור שלה. לכל אדם יש חלקים שאינם שלווים בתוכו, והאפשרות לבטא אותם באפיק מוזיקלי היא דרך יצירתית לתעל אנרגיה שלילית בצורה נפלאה באמת. הדעת נותנת שכל אנרגיה שלילית היא בד"כ זרז נפלא מאין כמוהו ליצירה כפי שכתבתי בפוסט אחר שלי פה. ייתכן שהנמנע מלבטא את העוצמות השליליות שבו במקומות חיוביים חוטא לנפשו ועלול להיקלע למצבים מזיקים יותר מזה שכן. ביני לבין עצמי אני נוהג לומר שכל אחד צריך קצת אי שפיות, כדי שיהיה לו אי של שפיות.

מה עם חילול השם במילות השירים?

בעיני, עזות מצחם של המשוררים הניאו פאגניסטים החדשים לקרוא תיגר על אלוהינו בעקבות מלחמתם שלהם ב-Dogma הנוצרית, זו חוצפה הראויה ליריקה בפרצופם של זובחי המתים האלו. אם יש לכם בעיה עם הכמרים שלכם שאנסו את תרבותכם, צאו עליהם ואל תגררו אותי למלחמות שלכם. לעם ישראל תסביכים אחרים משלו, אולם על כל פנים אין בתורה את הדיסוננס הקניבלי הזה שבו נדרש המאמין לאכול את בשר אלוהיו ואת דמו לשתות בטקס השיתוף השבועי שלו. לו הייתי חי כנוצרי ליבי אומר לי שהייתי מתמרד כנגד הזוועה הכנסייתית בעצמי, אבל יושרה בסיסית צריך לשמור.

עזות מצחם של המשוררים הניאו פאגניסטים החדשים לקרוא תיגר על אלוהינו בעקבות מלחמתם שלהם ב-Dogma הנוצרית, זו חוצפה הראויה ליריקה בפרצופם של זובחי המתים האלו

אבל המוזיקה כ"כ מדהימה, והנפש נקרעת. עם הזמן פיתחתי פטנטים מתוחכמים וילדותיים להחריד כמו לעשות הרבה רעש המונע ממני לשמוע את השם המפורש מחולל באותיותיו, ולעיתים אף מחיקתו מהחוברת עצמה. במקום אחר בבלוג הזה יוקדש דיון יותר ממוקד למאבק התרבותי שהמטאל האפל הוא הבמה שלו, ועוד בליבי דברים לומר בעניין הזה ואולי לא כאן מקומם להיאמר.

במקום סיכום

- תגיד יוסי אני יכול לשאול אותך שאלה אישית?
- כן בטח.
- איך זה מסתדר אצלך כל המטאל הזה והדת?
- אני חושב שאין לי תשובה מלאה עדיין. אבל אולי התשובה היא בי ולא במסביב. אם אני מצליח להפיק טוב מהמטאל הזה, אז נכון שאמשיך לעשות זאת. אז אני אומר ברוך השם אלוהי ישראל שנתן לנו תורת אמת וחיי מטאל נטע בתוכנו, ואמרו אמן.