במבט אישי - קצת עלי ועל הבלוג הזה

קצת על עצמי

שמי יוסי בן עוז ואני מהנדס אווירונאוטיקה בהשכלתי, מהנדס מערכת במשלח ידי הנוכחי נשוי ואב לארבע. בין קצוות רחוקים אך קרובים אני מתקיים: לימוד התורה מבית מדרשו של הרב אורי עמוס שרקי, אהבת אמת למוזיקה ותרבות אפלה, במיוחד Black Metal אך גם למוזיקה אנדלוסית ויצירות אלקטרוניות מעניינות, תרבויות עתיקות ועכשוויות, נפש האדם, חיבה מיוחדת לחזון הכלל אנושי - מהווים רק מעט מגבולות המרחב הפנימי שלי. ואולי, אולי אני מנסח את עצמי עכשיו. ואולי בכלל אי אפשר.

מטאל אפל ותרבות ישראל - התבוננות של מטאליסט מאמין

המסע האישי

בעשרים ותשעה לחודש השלישי הלא הוא חודש סיוון שנת ה'תשע"ג ליצירה אשר חל אז בחודש מאי לפי מניין הגריגוריאני בשנת 2013 למניינם, הגיעה לארץ הקודש להופעה אחת, ויחידה מסוגה, להקת Enslaved. ואני? אני התרגשתי כמו ילד. בלבוש מוקפד של ג'ינס משופשף ולא מכובס, חולצה שחורה וחיוך ילדותי יצאתי לרידינג בשעה מוקדמת כדי להספיק ל-Session ההחתמות עם חברי הלהקה. באחד מרגעי הצילום המחוייכים הצלחתי להתרכז לשנייה והחלטתי להוציא משפט שלם לנפיל הויקינגי הענק שעמד מולי - Ivar Bjørnson שמו - אבל משפט עם משמעות ולא איזו אמירה מעריצית של נער מתבגר. כי בכ"ז, אני כבר כמה שנים טובות אחרי הימים האלו. הצטלמנו בחיוך ובפוזה מטאליסטית ואז שמעתי את עצמי אומר לו את המשפט הבא:

I really appreciate your relation to the Viking heritage. It reminds me of my close relation to mine.

Ivar חייך אלי בחיוך מבין, למרות שאני לא בטוח ששמע אותי מבעד להמולה וללחץ התור המתגבר מאחורי לפנות כבר את העמדה למתרגש הבא שיצטלם איתו. ולמרות זאת, הרגשתי רעד קל ועור מתברווז. לא רק בגלל Ivar או המעמד, משהו אחר.

"תגיד לי, הכיפה וה-Pentagram... זה לא קצת סותר?"

אני מרים את העיניים לרגע מערימת הדיסקים המסקרנת אל עבר המוכר. אני מביט בבחור ולא ממש יודע מה לענות. בעודי מחייך וממהר לעבד בראשי איזו תגובת one liner קולעת, מזהירה ושנונה למדי, כי ככה מדברים היום ואחרת אתה פשוט לא נשמע, הילדה הנחמדה בת ה-14 בערך שעמדה לידי מיהרה להתנדב לגונן על נפשי הנבוכה.

"ממש לא, זה גם כוכב שלמה. יש את הסמל הזה גם ביהדות."

שרבבה החמודונת בליווי מבט מבין דבר אל עבר המוכר, שבקושי הגניב מבט לכיוונה. האמת שהקטנטונת לא לגמרי טועה. אני לא בטוח שזו התשובה שהלב שלי היה מציע כאפשרות הראשונה לשלוף הנכסף, אבל בסה"כ זה די נכון כל העניין הזה עם הכוכב המחומש. הבעיה היא שהתשובה הנכונה הזו עונה אמנם לשאלה שנאמרה אך לא לשאלה שהתכוונו אליה.

"האמת? אין לי תשובה טובה עדיין. איטס קומפליקייטד כנראה..."

עניתי אני, מנסה להיות מצחיק. בינתיים המוכר קיבל שטיפה קטנה מהמוכר האחראי בסטנד בצורה מושתקת כדי שלא אהיה עד לשיג ושיח המתנהל, וביקש ממנו כנראה שלא יעליב פה את הקליינטורה כי בכל זאת: גם הופעה של מטאל וגם בסטה של דיסקים ותחושת משפחה אחת גדולה וכל זה, וחבל להעכיר את האווירה על ההתחלה.

אבל אני דווקא לא נעלבתי בכלל. נראה לי שאפילו שמחתי קצת. משהו בתוכי רוצה לשאול את השאלה הזו. ומשהו בתוכי מחפש לה תשובה, כנראה שכבר הרבה מאוד זמן.

אבל אני דווקא לא נעלבתי בכלל. נראה לי שאפילו שמחתי קצת. משהו בתוכי רוצה לשאול את השאלה הזו. ומשהו בתוכי מחפש לה תשובה, כנראה שכבר הרבה מאוד זמן. המורכבות שלי תובעת ממני להכיר בקיומה ולא לאנוס אותה יותר להיכנס לשבלונת הקיום החצוי שהיה מנת חלקה עד עכשיו. כבר כמה זמן שאני שואל את עצמי שאלות דומות, והאמת? אין לי תשובה טובה עדיין. איסט קומפליקייטד כנראה.

לשומר של הכלא שלך קוראים פחד, נעים להכיר

על הפחד שלך ולמה אתה חייב לו תודה

אז מה יוסל'ה... איך בעבודה?

סבבה. עובדים קשה, טוחנים טוחנים.

תאמין לי הגעת למקום טוב הגעת. תשמור עליו.

כן... אני יודע.

רגע אחרי אני עם עיניים מזוגגות קצת. זה מהקולה כנראה.

גזים ותחושת ריקנות עושים לי דמעות. אז חשבתי לכתוב קצת. לתת לנפש להתבטא. 35 שנים שהיא שתקה בשבילי, נתנה לי להוביל אותה במסלול "הנכון". נכון לעתיד שלי שעוד לא הגיע. עכשיו היא כבר נורא רוצה לדבר. היא כל כך רוצה שאני מרגיש את זה בחזה שלי. רופאת המשפחה שלי אמרה לי שקוראים לזה חרדה. איזה שטויות. אני חרד?! ממה יש לי להיות חרד?! אולי תעשה מה שאתה אוהב קצת יותר? הרופאה שואלת אותי. אחרי כמה שניות שלא עניתי אני מבין שלא עניתי והשתיקה שלי מתחילה להרגיש לי חזקה מידי. אבל אני לא יודע מה אני אוהב בכלל, אני לא אמרתי לרופאה.

אז אתה יודע מה? אם היא רוצה לדבר, הנפש שלי, אז שתדבר.