אני יוסי בן עוז, נעים להכיר

יום שלישי, 4 בנובמבר 2014

הרהורים על התפוררות האחווה ועל נדנדה

זה בסוף התפוררות הרצון הטוב. זה מה שזה. אם יש רצון טוב ואוהבים את השני, מפסיקים להתעסק עם לדייק אצלו כל קמט באידאולוגיה.

אני אומר לעצמי בקול רם באחת מההליכות שלי מהעבודה אל ההסעה. אחת מהדרכים שאני הכי נהנה לעשותן, בחיי. לא רק כי כשאני הולך אותה סימן שיום העבודה נגמר ויום ההתפתחות האישית מתחיל, אלא גם כי כשאני הולך אותה אני מספיק סוף סוף לשוחח עם עצמי קצת. ובכל פעם תובנות נהדרות מוצאות אותי שם.


רצון טוב לו היה לנו. לראות את האחר לו ראינו.
(באדיבות: http://www.artclon.com/artist/johannes-lingelbach/)



מלחמות של תיוגים. אנשים לוקחים נתונים של מציאות ומלבישים עליהם את הפחדים של עצמם. הוא אמר לה כך? סימן שהוא שונא נשים; היא עשתה כך? היא בוודאי שונאת חרדים;

תיוגים.

מילא היו תיוגים לעניין אבל כל אחד מתייג מהפחדים שלו אז מה אתה מקבל בסוף? ביצה של סחלה מתת המודע של כל המפחדים שלנו. באמת יופי טופי.

בסוף יימאס לנו לתייג. בסוף נרצה שמישהו יחבק אותנו בלילה. נרצה להבין. נרצה להיות מובנים. נרצה לספר קצת מה דפוק אצלנו ולא רק להצביע על מה דפוק אצל האחרים כל הזמן. למה? כי זה קטע שוחק, להצביע על האחר. קטע שוחק.

כמה זה חשוב לנו להתחלק לקבוצות? אני שואל את עצמי. כמה? כמה זה חשוב? להיות שמאלני או להיות ימני זו זהות? להיות דתי או להיות חילוני? כל אלו הן זהויות חלקיות. אז למה מראש להדליק את האור על מאית בערך מהנפש שלך ולקרוא לזה אתה? זה כ"כ מקטין. כשאתה עם אישתך בלילה, או כשאתה לומד מהילדה שלך שלגלות לך סוד באוזן אומר שהיא אוהבת אותך, או כשאתה מתפעל ממראה מהמם של משהו שרק הלב שלך יודע למה הוא מרהיב - מה אתה אז? האם אתה ימני? אולי אתה דתי? ואולי שמאלני? ואולי אתה פשוט אתה? אה-הא. אבל אתה הרי לא יודע מי אתה לכל השדים והשדות.

ובפנים נמאס לנו מזה בדרך קבע. אז אנחנו מחפשים בריחות כל הזמן. בורחים מתיוג אחד למשנהו. מחפשים סדרים חדשים למציאות שלנו כל הזמן.

ומי בכלל החליט שהסדר ההפוך למה שיש עכשיו הוא טוב? שהסדר של "האנטי-כל-מה-שיש-פה-כאן-ועכשיו" הוא באמת הסדר הנכון? ובכנות ועם יד על הלב, יכול להיות שהוא נכון לנו רק כי הוא אנטי? ואם זו היא התנועה המוזיקלית של הנפש שלנו בעולמנו - אז מחר כשהאנטי החדש שבחרנו לנו יתחיל להתמסד לנו מול עיננו, נחפש לנו כולנו אנטי אחר. וכך נחיה. נאבקים לנו את החיים. קורעים ונקרעים לנו מאנטי לאנטי, מבלי למצוא שלום.

הריגוש של השינוי. רק שלא נישאר עומדים. העומד הוא מת.

ריגושים.

אין לי ספק שיש פה קשר להתחרפנות שלנו עם הוירטואלי. מתמכרים לתחליפי המציאות. הכל הפך לפלקטים. ואני תוהה מתי אנשים יתפוצצו מכל זה. מתי יימאס לכולם כבר שהמחשב הביתי שלהם והנייד האישי שלהם הפכו לסוכן הכי איום של משטרת המחשבות. גם מעניין מה יהיה באמת אותו הקש הזה שישבור את גב הגמל? מה באמת יעורר?

ובכלל השחיקה האיטית של הפרטיות. של הפשטות. מה שפעם היה שלנו והיום משותף. אנחנו מציירים את עצמנו מחדש על דפים מסוגננים של ספר הפנים שלנו. עושים פוזות למצלמות הוירטואליות כדי שניראה יפים לעולם. עולם וירטואלי של פלקטים. כולנו wanna be's? כולנו wanna be's.

אנחנו יודעים בכלל להתעורר אנחנו? נדמה לפעמים שאנחנו במן מערבולת של הנאה מרדימה שאין ממנה יקיצה. כשאתה יכול לצפות במשחק כדורגל מאוד חשוב לצד דיווח על רצח המוני במסך מפוצל על ארוחת ערב של שאריות מתועשות ומחוממות במיקרו, מה נשאר לך בתחמושת של ההתנגדות לניוון מה?

אבל נדמה לי שדברים נשברים. הם נשברים כשהם מגיעים לקצה שלהם. כשהעסק מתחיל להיות רועש, רועש מידי, אנשים מואסים. כשאתה עושה להם כוכב נולד 17, והשטאנץ נלעס בפעם המאה לעוד פורמט נוצץ, כבר מאבדים עניין. איבוד עניין הוא אחלה מנגנון התגוננות של אי השפיות הנפלאה והמוסתרת מפני השפיות המחרידה והגלויה.

תגיד.
(אני אומר לעצמי כאילו שיש פה שיחה)

תגיד, מה יעשו אנשים כשייגמר להם מהפייסבוק ומהרשתות ומהחכות? מה יעשו אז אנשים?

אני לא יודע, מה אתה שואל אותי שאלות כאלו.

לא מעניין?

מעניין מאוד.

נלך יחפים שוב כמו פעם על חוף של ים ונביט לאדום של השקיעה? נתלהב מהריח של המים והחול והמדוזות? מארטיק קרח?

נהה. זה לא יידעך לגמרי. אין לך מה לדאוג. אבל זה ייתרסן אולי. צריכות ייקטנו. זמני מסך יצטמצמו. אבל אין מצב שזה ייכבה לגמרי מהחיים שלנו.

פעם לפני לא הרבה זמן הכינו לי מיקס טייפ. טוב, האמת מיקס CD אבל העיקר הכוונה, באמת. בחורה מדהימה אחת, חברת נפש של ממש, הכינה לי מיקס CD ממש כמו של פעם. אתה יודע איך הרגשתי כשלקחתי אותו לידיים? הרגשתי כמו ילד. כמו פעם בחנות הג'אנק של קרית מוצקין כשהייתי מעביר שעות שלמות בליטוף דיסקים של מטאל אזוטרי, בהתרגשות מהגיליון החדש של מתכות כבדות. בחיים מחוץ למקלדת של הראש שלי.

קצת מתגעגע לאינטימיות הרגישה והרעננה של הימים האלו. וקצת עצוב שיש לי ילדים שיכול להיות שלא ייזכו להכיר פרטיות של אמת מהי.


מתגעגע לפשטות של החיים. לירוק שבהם
(באדיבות: http://en.paperblog.com/living-free-through-simplicity-48643/)

אבל מי יודע לאן הלב שלהם יוביל אותם, ואולי? אולי המהפכה המתנערת הבאה תביא איזון. כי הסוד
(ככה נדמה לי) הוא בעצם באיזון. כשאתה לוקח חזק ימינה הטבע עושה לך תנועת נגד חזקה של שמאלה בסוף המהלך שלך. מחכה לך בסיבוב. צוחק מי שצוחק אחרון. ואז אתה בנדנדה. אז אולי אם נאט קצת וניקח לאמצע - לא נהיה מנודנדים כ"כ.


והאמת היא שאני מתגעגע קצת לאמצע. כי האמצע הוא האני שלי.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה