אני יוסי בן עוז, נעים להכיר

יום שישי, 28 ביוני 2013

לשומר של הכלא שלך קוראים פחד, נעים להכיר

על הפחד שלך ולמה אתה חייב לו תודה

אז מה יוסל'ה... איך בעבודה?
סבבה. עובדים קשה, טוחנים טוחנים.
תאמין לי הגעת למקום טוב הגעת. תשמור עליו.
כן... אני יודע.

רגע אחרי אני עם עיניים מזוגגות קצת. זה מהקולה כנראה.
גזים ותחושת ריקנות עושים לי דמעות. אז חשבתי לכתוב קצת. לתת לנפש להתבטא. 35 שנים שהיא שתקה בשבילי, נתנה לי להוביל אותה במסלול "הנכון". נכון לעתיד שלי שעוד לא הגיע. עכשיו היא כבר נורא רוצה לדבר. היא כל כך רוצה שאני מרגיש את זה בחזה שלי. רופאת המשפחה שלי אמרה לי שקוראים לזה חרדה. איזה שטויות. אני חרד?! ממה יש לי להיות חרד?! אולי תעשה מה שאתה אוהב קצת יותר? הרופאה שואלת אותי. אחרי כמה שניות שלא עניתי אני מבין שלא עניתי והשתיקה שלי מתחילה להרגיש לי חזקה מידי. אבל אני לא יודע מה אני אוהב בכלל, אני לא אמרתי לרופאה.

אז אתה יודע מה? אם היא רוצה לדבר, הנפש שלי, אז שתדבר.


להיות מהנדס מאז ולתמיד

להיות מהנדס מגיל 15. לא כי אתה רוצה אלא כי אתה צריך, אתה חייב. להיות במסלול ההמראה להצלחה שלך. אין משהו אחר בעולם. הנדסה זה הכי אחי. אני זוכר את עצמי עושה שיעורי בית כל היום. חוויה שאיננה נגמרת. אוכל, צוחק, רואה טלביזיה ועושה שיעורי בית. צריך להשקיע כדי שאוכל להיות מהנדס, להגיע לטכניון. והאמת, שהצלחתי. הגעתי לטכניון, נלחמתי, נשמתי מבחנים ובחנים ועבודות. כל רגע, כל שניה, כל מסמך, כל דף, כל תרגיל, כל שעה קטנה של דמדומי לילה - הכל - היה מירוץ אחד ללא מעצורים. והמירוץ הגיע לסופו עם דיפלומה וחיוך של לא מבין מה היה פה. ועכשיו למירוץ האמיתי. לצבא. לקרירה.
והאמת? אני עייף. לא כי נמאס לי. יותר כי יש לי סערה גדולה בנפש שמבקשת להוליד אותי מחדש. לתת לזהות האמתית שלי שדוכאה שנים כה רבות לצאת החוצה ולנשום קצת אוויר. וכשהיא תצא... יש לי תחושה שמשהו גדול יתחולל בי. ואולי יותר.

תלמד חביבי, שלא יהיה לך קשה כמו שהיה לי, שהכל יבוא לך בקלות בחיים

יש לי חבר טוב. הוא באמת חבר טוב. אתם יודעים מה זה חבר טוב? זה אחד כזה שיודע לתת לך סתירה מחשבתית. להפיל לך חומה ארורה שמכסה אותך. בהתחלה זה כואב. אח"כ אתה יוצא החוצה ופתאום זה רעב לעשות את מה שאתה באמת רוצה.

"תקשיב, על מה אתה מדבר?" הוא עוצר אותי. תוך כדי שהוא מסתכל לי בלבן של העיניים הוא אומר לי: "מי בכלל יודע להגיד לך מי אתה חוץ ממך? עוד לא כתבו את ספר החיים של יוסי בן עוז".

זה לא מוכרח להיות בקצוות. יש גם אמצע

אני והתיאוריות שלי אומרים שאחת הסיבות למשבר גיל המעבר שעושה לאנשים להתחיל לעשות שטויות נעריות זו הפאניקה שלהם מזה שהנעורים שלהם פתאום נעלמים להם בצורה מוחשית, ואז הם קולטים שהם חיו מסודר מידי. החיים היו עד עכשיו מתוכננים מידי. מלחמה לא נגמרת של ריצה במסלול המוכח והנכון והמסודר והמוכר: להיות מדוייקים, להיות מוצלחים, להיות נכונים, ללכת ללמוד הנדסה או רפואה או כלכלה או משפטים, לסיים תואר ראשון, לסיים שני, לבנות מקצוע, משהו ריאלי ולא הומאני, משהו אמיתי ולא חולמני, תבנה עתיד, תצבור ניסיון, תעשה הכל, תטפס למעלה בסולם הדרגות, תבנה את העתיד שלך - שלא תהיה כמוני שלא יהיה לך קשה בחיים, אז תשקיע עכשיו, תתחתן נכון, תוליד ילדים, תבנה בית, תדאג לפנסיה, תדאג לעתיד.

העתיד!

מזבח העבודה הזרה הארור הזה. הכל מוקרב בעבור משיח השקר העתידי הגדול מכולם. וה"בינתיים" שלנו, ההווה שלנו: האהבות הגדולות, ההתרגשויות הקטנות, הכישורים הנפלאים, החלומות. נשחטים כצאן טיבחה עלי מזבח אדמה למול אליל השקר של הבטחון הכלכלי. והוא רוצה קורבן אדם. הוא באמת רוצה? ככה מספרים לנו כוהניו.... ואני לא יודע אם יש בו ממש.

ואז, בסביבות המעבר הזה, משהו מתפקע. ופתאום רצים לעשות רק שטויות כאילו שאין מחר.

לי, יש הצעה אחרת: טפח לך חלום אמיתי שלך. אהבה מתוקה שמעוררת את החיים מחדש. שמור אותה בחיים, אל תזניח. כי להפסיד את כל העמל שטרחת עליו במשך עשרות שנים זה טיפשי לא פחות מלהקריב את כל החלומות שחלמת במשך אותן עשרות שנותיך.

להודות על הרעה כמו על הטובה

במובן מסויים הפחד הפנימי הזה לסטות מהמסלול, שמא נאבד שניה מיותרת שטוב היה לו הייתה מושקעת בכיוון החשוב בחיים, הפחד הזה בדיוק הוא זה שמפוצץ לך את הכל מבפנים. אמנם בגללו לא עשית כלום עם אהבותיך הגדולות וכשרונותיך האמיתיים עד היום, אבל האמת שזהו כנראה טבעם של בני אדם. אנשים אינם מזיזים דבר בחייהם אלא אם הם מגיעים לסוג של תחתית הבור. איש לא יקום וישנה דברים בחייו אם לא רע לו עם סדר הקיים.
ייתכן שזו כוונתם האמיתית של חכמינו ז"ל כשאמרו: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה". איך מברכים על רעה? זה הרי רע! אבל הרי רק בגלל שהיה לך רע כל כך לא יכולת להמשיך עוד באוטומט המכלה את הנפש והוכרחת לעצור ולחשוב. וברגע שחשבת, הבנת. והכל בזכות הרע הזה שהטריף את ליבך מבפנים. למעשה נראה שבלעדיו לא היית מצליח לגלות שאתה בעצם פסנתרן מוכשר, או מתמטיקאי, או צייר, או מוסיקאי, מדען או כוריאוגרף אדיר כמו שאתה באמת.

תודה

אז תודה לך פחד. בזכותך אני רוצה להתחיל היום מסע שאין לי מושג לאן הוא יוביל, אבל אין מאושר ממני להתחילו.

קלטתי עליך שאתה מחייך, אני אומר למשוגע הפנימי הזה שלוקח אותי להזייה החדשה הזו. תודה. זו התחלה טובה שתדע לך. הוא עונה לי. אין לדעת מה ייצא ממנה, אך לבטח זה טוב.

אתה מרגיש את זה?
כן... זה טוב.... מה זה?
ככה מרגישה חירות.

7 תגובות:

  1. מזל טוב וכל הכבוד על כך שאתה נותן למפלצת ששוכנת בפנים להתבטא. זה לא המקום, בתגובות, להתייחס לדברים החמים והחכמים שכתבת.
    רק דבר אחד - "תדאג לעתיד" - זה לא אומר חנטוש את ההווה. זה אומר לחשוב על העתיד במונחים מופשטים, עם יעד כללי והגדרה רחבה של היכן תהיה עוד שנה, חמש או עשר שנים. הדרך תתהווה לה לבד. איך, אתה שואל? על ידי כך שתשקיע בכאן, בעכשיו, בקיים. בעצמך, בהתלהבויות שלך, במשפחה שלך, בפנטזיות שלך. סמוך על שיקול הדעת שלך לשם המידתיות, וסע לשלום. זה עכשיו או אף פעם.

    השבמחק
  2. ברוך הבא לבלוגוספירה!
    תרגיש איך כשאתה כותב את הבלוג; הבלוג גם יכתוב אותך.

    שבת שלום!

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה אלי. אני מקווה שהכתיבה תמקד אותי על היעד שלי. וכשהיא תמקד אני גם אצילח להגיד מהו בצורה יותר ברורה, לעצמי ולכולם :)

      מחק
  3. יוסי היקר,
    בהתייחס לדברים שאמר לך חברך...
    ספר החיים שלך נכתב. הוא תמיד נכתב כל עוד אתה חי.

    עכשיו הגיע הזמן שלך להיות זה שכותב בו. כי עד כה כנראה שלא היה זה אתה שכתב את הספר.

    אבל מה שחשוב הוא, להמשיך את הכתיבה שלך מהמקום בו הספר נכתב מעצמו, כאילו שלא בשליטתך.

    את הספר שלי, שהרבה ממה שנכתב בו היה לי רע ומר, התחלתי לכתוב בעצמי. אי אפשר לכתוב ספר חדש ולהשמיד את הקיים. אבל אני גיליתי שאני יכול לספר מחדש את מה שנכתב בלי שליטתי ולהפוך אינספור סיפורי זוועה לאגדות מרהיבות ביופיין של גאולה וישועה פנטסטיות. וכך מה שנכתב נשזר במה שאני כותב עכשיו.

    והכי חשוב, שמצאתי את עצמי דרך הסיפור מחדש של מה שכבר היה כתוב בפחם שחור, בעט ציפורן בדיו של זהב.

    השבמחק
    תשובות
    1. אורי היקר, תודה רבה על הדברים החמים :)
      אני חושב שבאמת אני מתחיל לכתוב בספר שלי, ושכתיבה בספר שלנו היא עניין של החלטה שלנו בסופו של יום. עכשיו צריך לראות להיכן ייקח אותי המסע הזה.

      מחק